שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה’ (שמות לה, ב)

שינה והתעוררות

אם החיפוש הרוחני נועד לעורר את האדם, מכאן שישנה מציאות רווחת שבה האדם חי את חייו בעודו ישן. שינה במובן זה היא היעדר מודעות לחיים. היעדר המודעות בהווה נובע במידה רבה מנדידת המודעות אל העבר או אל העתיד, במחשבות על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות. רק כאשר אדם מצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה הוא זוכה ‘להתעורר’.

ישנו סיפור זן על תלמיד שביקש מרבו שיורה לו את הדרך לנירוונה, ומורו נענה לבקשתו והשיבו: ‘על ידי מאכל ושינה’. התלמיד תמה באוזניו, שהרי הכול אוכלים וישנים. ואילו המורה הסביר שההבדל הוא שכאשר הוא אוכל – הוא אוכל, וכאשר הוא ישן – הוא ישן. כלומר היכולת להיות נוכח בכל מעשה באופן מוחלט יוצרת חיבור למהות החיים, למגע עם הקיום, והחיבור הזה הוא ההתעוררות שאנחנו כה משתוקקים לה.

שבת של רבי נחמן

גם רבי נחמן מברסלב הרבה להשתמש במטפורת השינה וההתעוררות לתיאור המודעות. ‘כי השינה הוא הסתלקות הדעת’ (ליקוטי מוהר”ן סימן קיז); ‘כי יש בני אדם שישנים את ימיהם […] כי עיקר החיות הוא השכל […] וצריך לעוררו משנתו’ (שם סימן ס). ובמקום אחר הוא מנחה את תלמידיו להתמקד בהווה: ‘כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי’. (שם, סימן ערב)[1]

השבת – יום של נוכחות בהווה

‘וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה” (שמות טז כה). על כל סעודה משלש סעודות כתיב ‘היום’ לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת רק בשביל היום. כי לפעמים אוכלים שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר, אך בכל סעודה משלש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום,הינו סעדה זו לא בשביל קדם ולא בשביל אחר כך (ליקוטי מוהר”ן קכה)

האכילה בשבת, אומר רבי נחמן, נועדה לצורך עצמה בלבד, ועל האדם להיות נוכח בה כאן ועכשיו. גם עצם השינה בשבת ממלאת את אותה פונקצייה רוחנית של נוכחות בהווה. לכאורה בשבת אדם זוכה לאותה נירוונה שתיאר מורה הזן אשר כל מעשיו מכוונים אל ההווה, אבל אם נתבונן בדבריו של רבי נחמן במלואם נוכל למצוא עוד אלמנטים המלמדים על הפרשנות המיוחדת של רבי נחמן לעניין החיבור להווה.

על פי שיטתו של רבי נחמן, על ידי האכילה בשבת נוגעים ברובד פנימי יותר של המציאות, זוכים לדבקות בקדושה: ‘צריכין בשבת להרבות במאכל ובמשתה כפשוטו, כי אכילת שבת היא כלה אלקות, כלה קודש’ (שם).[2] כלומר על פי ר’ נחמן הנוכחות בהווה אינה רק מעוררת אלא היא מאפשרת לנו לחוות קרבת אלוהים.

יום שכולו שבת

ההבנה שיום השבת הוא יום של נוכחות בהווה עולה גם מהתוספת שמוסיפים בברכת המזון של שבת ‘הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים’. מהו אותו ‘יום שכולו שבת’ שאנו משתוקקים לו? האם מדובר במציאות עתידית שבה השבת אינה חלה רק ביום אחד בשבוע אלא בכל יום מימות השבוע? אם כן, הבקשה היא אפוא ‘כמותית’ – להרחיב את החוויה ליותר מיום אחד. אך לא נראה שכך הם פני הדברים, שהרי לאמתו של דבר אני יודע שמהותה של השבת נסתרת ממני, ומשאלת לבי היא למצוא את הדרך להגיע אליה ולחוות אותה באמת.

בראש ובראשונה, יום שכולו שבת פירושו יום השבת ולא לשום יום אחר. לפי הבעל שם טוב, אדם נמצא במקום שמחשבותיו נמצאות בו. כאשר אדם חושב בשבת על כל הקורות אותו ביום האתמול ועל הצפוי לו ביום המחר אין הוא נמצא בשבת. בשני המצבים הללו האדם לא זכה ל’יום שכולו שבת’. יום שכולו שבת נכון רק למי שמצליח להתנתק מהעבר ומהעתיד ומתרכז בהווה, אז הוא נוכח בשבת, אז הוא חי את היום.

בתלמוד נאמר כי ‘פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. מהי תקנתו? – להדריה [להדר] בקדושא דבי שמשי [קידוש של ליל שבת]’ (בבלי, ברכות מג ע”ב). שמעתי הסבר בשם הרב אלן שוורץ שהכוונה בפסיעה גסה היא ל’מירוץ החיים’; שטף חיי המעשה הוא ש’נוטל מאור עיניו של אדם’ ומונע ממנו לראות את החיים. התרופה לכך היא שבת; השבת עוצרת את המירוץ ומשיבה לאדם את ראייתו.

גם ההלכה מכוונת את האדם להקנות לשבתותיו אופי כזה: נאסר עליו להכין משבת ליום אחר, נאסר עליו לדבר על עסקי חול בשבת[3] וממידת החסידות אף נדרש ממנו להימנע מהמחשבה על תכניות לימי החול.[4]

חיים הם קדושה

תיאור חוויית ה’התעוררות’ כמפגש עם ההווה הוא עניין מרכזי בתפיסה של מהות החיים על פי הרב אברהם יצחק קוק:

ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים (שמונה קבצים, ב, סה)

לדעת הרב קוק, כאשר אכילה היא אמצעי למטרה אחרת, טובה ככל שתהיה, עדיין היא בגדר מדרגה ‘בינונית’. הקדושה תושג רק כאשר יכיר האדם בערכה הרוחני של האכילה ולא בתועלת העקיפה היוצאת ממנה. לפיכך מודעותו של האדם חייבת להתרכז כולה בפעולה המתבצעת או בהתרחשות המתרחשת באותו הרגע ממש. שורש הרעיון הזה נעוץ באופן שבו הרב קוק תופס את היחס בין החיים למקורם, כפי שביטא הרב כמה שורות קודם לכן:

זיו אור אלהים הממלא את העולמים כולם, מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים, הרי הוא נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות תחושת החיים. (שמונה קבצים ב, סב)

תחושת החיים נובעת מזיו האלוהים הממלא את המציאות כולה. זו הסיבה שבשלה ‘כל התנועות ורגשות חיים קודש ואור הם מלאים’. כאשר האדם מתרכז בַתנועות וברגשות של חייו הוא נוגע בעצם החיים, ועל ידי כך גם במקור החיים – באלוהים.

בקטעים אחרים הרב קוק מתאר חוויה אקסטטית של התכללות בקדושה העליונה על ידי האכילה. (למשל בשמונה קבצים ג, נח) כמו בסיפור הזן, הרב קוק מעניק משמעות להתמקדות בעצם פעולת האכילה, וכמו רבי נחמן הוא רואה את חשיבותה של ההתמקדות בכך שהיא מאפשרת את המגע עם הקדושה.[5]

כפי שראינו כבר, התפיסה כי חשיבותה של פעולה כלשהי נעוצה בהיותה אמצעי למשהו אחר היא, בעיני הרב קוק, ‘חטא הארץ’:

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ… גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו (אורות התשובה ו, ז)

אבל לעתיד לבוא:

יבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי (שם).

בין ראשית הבריאה לתיקונה והשלמתה מצויה בכל שבוע השבת, שהיא ‘מעין עולם הבא’ –חוזרים בה לגן עדן, לעולם שבו טעם העץ כטעם הפרי. שבת שבה לכל פעולה יש משמעות עצמותית – לאכול, לישון, לחיות

לגעת בשבת אפוא זה לגעת בחיים, לגעת באלוהים.

להיות או לעשות

נשאלת השאלה אם השבת היא אכן מימוש של האידיאל הגדול – ‘מעין עולם הבא’ – והאם אכן יש לשאוף שכל יום יהיה כמו שבת. הספר ‘שאנטי שאנטי בלגן’[6] מספר על מסעה של משפחה ישראלית בהודו. המשפחה פוגשת בבחור שזכה להגיע אל האושר על ידי שחי במחיצתה של האלילה ההודית אמה. אותו בחור לא חש צורך או רצון להתחתן ולהקים משפחה, וכל רצונו היה להמשיך לחיות בצלה של ‘אמה’. אחרי שהמשפחה נפרדה מאותו בחור, בחן אבי המשפחה את הריב שהיה לו עם אחת מבנותיו והרהר: ‘אין ספק שאם אתה רוצה להישאר מחויך אל העולם, אולי מוטב שתוותר על משפחה. מצד שני יש בחיים קצת יותר מאושר, הגשמה וסיפוק’ (עמ’ 174). בַחיפוש אחר האושר האישי טמונה סכנת ההתנתקות מהעולם. ערכם האמתי של החיים (וממילא גם מימושם) נעוץ בחיבור של האדם למציאות.

מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הרב קרליבך לא הסתפק בהתענגות על חוויית השבת אלא קיבל עליו שליחות – להסתובב ברחבי העולם ולהביא את השבת אל העולם. כאשר היה ר’ שלמה שר ‘מזמור שיר ליום השבת’ הוא היה עובר לאנגלית ושר The whole world is waiting, sing a song of Shabbat– העולם צמא לשבת ומחכה לה. ותפקידי, כך האמין, לעזור לו להגיע אליה. ר’ שלמה היה נוהג לספר על יהודי פשוט ששמו ‘חצקל’ה לכבוד שבת’. במהלך ששת ימי החול כיוון חצקל’ה כל פעולותיו לשבת ושר ‘לכבוד שבת’. תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר ‘לכבוד שבת’ אין כוונתו רק ליום השבת כפשוטו, ליום השביעי, אלא לשבת של הגאולה ותיקון העולם.

מכל האמור עד כה מתעוררת השאלה אם העשייה שנועדה לקדם את העולם לקראת השבת בששת ימי החול פירושה ויתור על המגע עם ההווה, ויתור על חיי קדושה? ובמובן רחב יותר, האם אנו דוחים את האושר היום כדי שנוכל לחוות אותו מחר?

אני מאמין שדווקא העיסוק הפעיל שנועד לשנות את העולם ולקרב את העתיד הוא המאפשר לחוות את ההווה באופן מושלם ולהתחבר לחיים ‘כאן ועכשיו’. היכולת לנוע היא אחד המאפיינים המרכזיים של החיים. צמחים, בעלי חיים ובני האדם מכונים ‘חיים’, לא כן אבנים. על ידי התנועה והפעולה האדם חש שותף לעולם מלא החיים והתנועה; מתוך ‘לעשות’ זוכים ‘להיות’.

‘לעשות’ עומד בניגוד ל’להיות’ רק אם האדם רואה במעשיו שלב או אמצעי למשמעות עתידית. תפיסה כזו של המציאות מונעת מהאדם לחיות את ההווה, והמימוש והקיום נדחים לעתיד לא ידוע והרגע מאבד את משמעותו. לעומת זאת, ההכרה שהמסע, ‘הדרך אל’, ‘הבניין לקראת’ הם עצם החיים, מעלה את החיים ומגלה את הקדושה הטמונה גם בששת ימי המעשה.

 [1] על הדמיון שבין תורתו של רבי נחמן לסיפור הזן שהובא קודם עמדה נעמי אוזניק, ראו: Naomi Ozaniec, Meditation, Illinois 2001, p. 107.

[2] ראו את תיאור האכילה של רבי נחמן בסעודת ליל שבת כפי שמופיע בחיי מוהר”ן, רמ: ‘ותכף אחר שאכל פרוסת המוציא, עלה מחשבתו למקום שעלה, והתדבק בו יתברך בדביקות גדול וביראה נוראה וישב בשתיקה ובעינים פקוחות ובדבקות עצום ונפלא כל הלילה’.

 [3]תלמוד בבלי, שבת קיג ע”א-ע”ב, קנ ע”א-ע”ב .

[4]  שם, קנ ע”ב.

 [5] הקשר בין קדושה זו לשבת מופיע במקום אחר בדברי הרב קוק כאשר הוא מבדיל בין מה שהוא קורה השאיפה של ‘בירור בירורים’ לבין ‘העלאת עולמות’. עבודת השבת היא ‘מקדושת העלאת העולמים’ (שמונה קבצים ב מז). בפסקה העוקבת לדברים אלו הוא טוען ש’מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית. התכלית נעוצה בכל תנועה גשמית ורוחנית‘. מידת הקדושה שהרב קוק מדבר עליה היא אותה ‘העלאת עולמות’ והיא עבודת השבת. הרב קוק סובר שזו הייתה הוויית העולם בראשיתו וכך תהיה ההוויה באחרית הימים.

[6] צור שיזף, תל אביב תשס”ד