לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

(זלדה)

לרובנו יזכיר שירה של זלדה ימי זיכרון לאומיים. העיסוק בסטטיסטיקה עלול לטשטש את הייחודיות של כל חלל וחלל ואת הייחודיות הזאת בא שירה של זלדה להדגיש. בכל שנה לפני הצפירה אני בוחר באדם אחד בלבד מתוך האנשים הרבים מדי, לצערי, שהייתי רוצה לחשוב עליהם בזמן הצפירה, כדי להקדיש את מלוא תשומת הלב ללכתו. איני מסוגל ברגע אחד להתבונן ביותר מאדם אחד.

ביהדות, ספירת העם נחשבת חטא חמור, כפי שמעיד הסיפור על דוד המלך: ‘וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [דוד] אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם’ (שמואל ב כד, ב). יואב, שר צבא דוד, מנסה להניא את דוד מלערוך מפקד, אך ללא הועיל. לבסוף, דוד עצמו מתחרט על חטאו: ‘וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה’ חָטָאתִי מְאֹד’ (שם, פסוק י) במקום אחר נאמר שספירת העם היא תועבה (דברי הימים א כא, ו) והרע בעיני אלוהים (שם, פסוק ז).

ספירת אנשים נחשבת חטא משום שבמפקד האדם משמש מספר לצורכי סטטיסטיקה, אין לו חשיבות בפני עצמו. דוד פקד את העם כדי לדעת כמה אנשים העם מונה, כנראה כדי לבחון את עצמתו מן ההיבט הכמותי. האדם כאן הוא ביטוי לעצמתו של השליט ותו לא. היחס אל האדם כאל מספר מפחית מייחודו. ישנו סיפור על רופא ששאל את אביו של מטופל שעמד לפני ניתוח מסוכן אם בנו הוא בן יחיד. אבי המטופל השיב לו שכן, והוסיף שבביתו יש לו עוד ארבעה…

החשיבה המתמטית ביחס לבני אדם הובילה לפשעים החמורים של המאה הקודמת. ארתור קסלר, בספרו חושך בצהריים, טוען שזהו הבסיס לעיוותים של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות; הלך מחשבה שהרג מיליונים בהווה כדי שייבנה עולם טוב יותר למיליארדים בעתיד. הפיכה של אנשים למספר גם מסמלת דה-הומניזציה. בשואה נהגו לחרוט על זרועו של כל אסיר יהודי מספר. גם במקומות פחות דרמטיים אנו עדים לתופעה הזאת. בסרט ‘פטש אדמס’ מסופר על רופא הקובל על היחס של צוות הרפואה למטופלים כאל מספר (‘מיטה 7 צריכה אינפוזיה’) ודורש שיקראו למטופלים בשמם (‘גברת שוורץ צריכה אינפוזיה’). ייתכן ששפת המספרים יעילה יותר וחסכונית יותר משפת השמות, אבל לא כל דבר בחיים נמדד על פי מידת יעילותו.

בין מפקד אנושי למפקד אלוהי

ואף על פי כן, בפרשתנו מסופר על המפקד שערך משה. למה אפוא אצל דוד נחשב הדבר לחטא ואילו כאן ה’ מצווה על משה לפקוד את העם? הבדל אחד, לפי רש”י, נעוץ במניע. על המפקד בפרשתנו רש”י אומר: ‘מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה’ (רש”י לבמדבר א, א). אולם נראה שההבדל העיקרי נעוץ באופן המפקד. אצל דוד המטרה היא לברר את המספר הכולל. אולם בפרשת במדבר המטרה היא אחרת: ‘שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם’ (במדבר א, ב). מילת המפתח כאן היא ‘שמות’. לא רק בפסוק הזה אלא אצל כל אחד משנים עשר השבטים נאמר: ‘בְּמִסְפָּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם’. המקרא מדגיש שהמפקד לא היה רק מספרי, אנונימי, אלא כל אחד על פי שמו ועל פי שיוכו. ברוח זו מסביר את הפסוק ‘דעת מקרא’:[1]

במספר שמות. הספירה הייתה בשמות. במפקד לא רק נקבע המספר הכולל של הנפשות בשבט, אלא כל אדם הוגדר והוצמד למשפחתו, לבית האב שלו ולשבטו. חלק של המספר לא היה מספר אלא כלל את שמו, ושייכות למשפחתם, לבית אבותם.[2]

גם המילים שבהן בחר הכתוב לתאר את המפקד מלמדות שמטרת המפקד היא להעצים כל אחד ואחד, לא לבטלו: ‘שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל’. השימוש במילים ‘שאו’ ו’ראש’ מצביעות שהספירה כאן מרוממת את האדם. ביטוי לדבר נוכל למצוא במשמעו של השורש פק”ד, שמלבד יסוד הספירה שבו יש לו משמעות של זכירה, ‘וַה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה’ (בראשית כא, א); ‘וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ’ (ירמיהו ג, טז).

האדם אינו מסוגל להכיל את השמות הרבים של ציבור רחב, לכן במפקד שבני האדם עורכים הם יכולים למנות את המספר הסופי בלבד. לא כן אלוהים. המספר של עם ישראל משול לכוכבים (בראשית טו, ה), ובאשר לכוכבים נאמר: ‘מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא’ (תהלים קמז, ד). אלוהים מסוגל לא רק לספור את הכוכבים אלא גם לקרוא לכל כוכב בשם. במפקד של אלוהים לא מבטלים את האדם אלא מבליטים אותו, מעניקים תשומת לב לכל אחד ואחד, ‘לכל איש יש שם’. מתוך כך מתברר כמה Numbers , השם  האנגלי  של ספר במדבר,  מחמיץ את רוח הדברים.

לכל איש יש מקום

לכל איש יש שם – ולכל איש יש מקום. הנושא הבא בפרשה אחרי המפקד הוא סידור המחנות. כל שבט וכל בית אב קיבל את המקום המיוחד לו בחנייה מסביב למשכן. ‘אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ’ (במדבר ב, ב).

סידור השבטים סביב המשכן מקדים את החלוקה שתיעשה בכניסה לארץ, כאשר כל שבט יקבל את מקומו לנחלת עולם. הידיעה של האדם שיש לו מקום מעניקה לו ביטחון בסיסי בקיום שלו ומעניקה לו חשיבות וייחודיות שיש מקום שהוא רק שלו. החשיבות של מקום עולה גם במובן אחר, העולה במשנה באבות ‘אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום’. (אבות ד, ג).

חריגה כרונולוגית

הבנת משמעות של המפקד של בני ישראל וסידור מקום החנייה שלהם מסביב למשכן יכולה לפתור חידה העולה מן הפרשה. ובכן מפורש שהציווי על עריכת המפקד בפרשתנו ניתן בראש חודש אייר (במדבר א, ב), ואם כך, יש כאן חריגה מהסדר הכרונולוגי של הנרטיב המקראי. הסיפור בספר ויקרא מסתיים ביום השמיני של חנוכת המשכן, כלומר בראש חודש ניסן. חנוכת המשכן ממשיכה בפרשה השנייה של ספר במדבר, פרשת נשא, שבה תוארו שנים-עשר הימים שנשיאי העם הביאו בהם קרבנות, ומפורש שהטקס הזה התחיל ביום שבו נסתיימה ההתקדשות של המשכן וכליו (במדבר ז, א), קרי מראש חודש ניסן ועד י”ב בניסן – יותר משבועיים לפני הציווי על המפקד המופיע בפרשת במדבר! לשם מה אפוא קטעה התורה את הרצף הן מצד הכרונולוגיה הן מצד הנושא? נראה שהמוטיבציה היא לפתוח את הספר החדש, ספר במדבר, בנושא המרכזי שבו, שהוא לא המשכן אלא העם, וממילא נקודת התחלת הספר היא מפקד העם ומקום חנייתם, ובהמשך ספר במדבר עוד ידובר בעם רבות. הקדמת העם לפרשת הנשיאים מלמדת גם על יסוד דמוקרטי – חשיבות הנשיאים אינה לעצמם אלא מחמת היותם נציגי הציבור.

נשיא אחד ליום

כאמור, בפרשת נשא יסופר על קרבנות שנים-עשר הנשיאים. לא פחות משבעים ושניים פסוקים מוקדשים לקרבנות האלה, וכל נשיא זוכה לשישה פסוקים המתארים את קרבנו במדויק. הפלא הוא, שכל אחד מהנשיאים הביא בדיוק את אותו קרבן. אם כן, למה טרחה התורה לחזור על אותה יחידה שתים-עשרה פעמים? (ובאמת, נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה!) ברוח הדברים האלה אפשר לומר שיש הבדל בין הקרבנות והוא נובע מהאדם שהביא אותו. כאשר שני אנשים שונים נותנים מתנה, כל מתנה נחווית אחרת, על פי זהות הנותן. זו למעשה החכמה שמלמד אותנו ‘הנסיך הקטן’. הנסיך מרגיש שאין בעולם כמו השושנה שלו, שהיא לגמרי מיוחדת, אולם יום אחד הוא מגלה גן ובו אלפי שושנים, וכל אחת מהן נראית בדיוק כמו השושנה שלו. במהלך הספר הוא לומד שהשושנה שלו אכן מיוחדת בעבורו, בזכות הקשר המיוחד שנוצר ביניהם. בהקשר שלנו, המסר של התורה הוא שכל קרבן מיוחד בזכות מי שמביא אותו. זוהי גם משמעות המשפט שאני מרבה לראות לאחרונה על גבי חולצות: SAME SAME BUT DIFFERENT.

סיכומו של דבר, החזרה על תיאור הקרבנות וציון שם המקריב מלמדת אותנו שעלינו לשאול לא רק ‘מה’ אלא גם ‘מי’.

[1] יחיאל מושקוביץ , דעת מקרא, ירושלים תשמ”ח, עמ’ ד.

[2] לתורה חשוב לציין במפורש כל אחד ואחד מנציגי השבטים בשמו, והתורה מציינת זאת:  ‘וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת‘ (במדבר א, יז)