בעיני רבים, חמשה עשר לחודש אב (ט”ו באב) הוא חג האהבה. המקור לכך הוא הסיפור במשנה (תענית ד, ח) שבט”ו באב רקדו בנות ירושלים בכרמים לעיני הבחורים וחיפשו חתנים.

פחות ידוע המשך המשנה, שגם ביום הכיפורים הבנות רקדו. עובדה זו נשכחה אולי משום שיום הכיפורים כבר עמוס באירועים רבי עצמה ורבי משמעות – צום, כפרה ועבודת הכוהנים בבית המקדש, כפי שמתואר בפרשת אחרי מות. אולם מהמשנה מתברר שריקוד הבנות אינו משני ליתר אירועי היום, שהרי הריקודים הם הם הביטוי ש’לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל…ּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים’. מה סודו של הריקוד? למה הוא דווקא מבטא את השמחה המיוחדת של יום הכיפורים?

יום הכיפורים הוא היום היחיד שהאדם הורשה להיכנס בו ‘לפני ולפנים’, למקום הקדוש ביותר בבית המקדש – לקודש הקודשים. בלב קודש הקודשים שוכן ארון הברית ועליו שני הכרובים, וביום הכיפורים האלוהות מתגלה ביניהם בענן. מסופר בתלמוד שהכרובים היו מחובקים כאיש ואישה כדי להראות שהחיבה בין אלוהים לישראל משולה לאהבתם של איש ואישה (בבלי, יומא נד ע”א). עוד מסופר ששני הבדים של הארון (מוטות העץ שהיו מחוברים לצדי הארון) בלטו החוצה מקודש הקדשים ויצרו בפרוכות שתי בליטות שהיו ‘כשני דדי אישה’ (שם). כשהתלמוד בא להסביר את פשר הדבר הוא מביא את הפסוק  משיר השירים ‘צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין’. (שיר השירים א, יג). כלומר כניסתו של הכוהן הגדול,  המייצג את העם כולו, לקודש הקודשים – משולה להתייחדות אינטימית בין שני אהובים. עניין זה הוא לב לבו של שיר השירים, הממשיל באופן ציורי ביותר את היחסים בין אלוהים לישראל ליחסים רומנטיים שבין הדוד לרעייתו.[1]

אפשר שנוכל ללמוד מכך על פשרו של המחול שחוללו הבנות. מתברר שיש בו הרבה יותר מניסיון לפתור את בעיית הרווקות. כדי להעמיק בדבר נעיין בסיפור במשנה:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ?…(משנה, תענית ד, ח).

בגדי הלבן שלבשו המחוללות הם כבגדי הלבן שלבש כוהן גדול בעת שנכנס לקודש הקודשים. ההלכה שאנו לומדים במשנה ‘אגדתית’ זו, ‘כל הכלים [=בגדים] טעונים טבילה’, אף מחזקת את הקשר של מחולות הבנות לעולם המקדש ולטהרה החמורה הנהוגה בו. מכל זה נראה שהריקודים מכוונים לאלוהים.[2] כלומר הכהן נפגש עם אלוהים על ידי פולחן המקדש, ואילו הנשים באות לפניו בריקוד.

מה מבטא אפוא הריקוד? המשנה בהמשך דורשת את הפסוק משיר השירים שמדבר על יום החתונה כמשל לבניין המקדש ולמתן תורה:

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג, יא). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (שם)

אם כן, מחול הבנות הוא מימוש הפסוק בשיר השירים על שמחת הלב ועל יום החתונה, כאשר את השמחה ואת החתונה המשנה קושרת למקדש ולמתן תורה. מה פשר הדבר? ידידי אמנון דוקוב מציין שסיפור המחולות רווי אסוציאציות לשיר השירים, ובראש ובראשונה התיאור של הבנות כ’בנות ירושלים‘, מונח המוכר משיר השירים ואשר מופיע בו שבע פעמים. אף מקום הריקודים – הכרמים – מופיע פעמים רבות בשיר השירים (תשע!), וכמו במשנה גם בשיר השירים הדוד מכונה ‘בחור’ (ה, טז). בשיר השירים בנות ירושלים משמשות שושבינות המתווכות בין הדוד לרעיה,[3] ומכאן דוקוב מסיק: ‘המחולות הם מעין המחזה ומימוש של פסוקי שיר השירים – התעוררות נשית של בנות ירושלים על מנת לרענן ולחדש את הקשר בין הדוד לרעיה. דווקא ביום שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, היו יוצאות בנות ירושלים לשיר את שיר האהבה של כנסת ישראל לדודה’. [4]

יחסים מורכבים

נראה שהבנות אינן רק ‘שושבניות’, ‘שחקניות המשנה’, אלא מייצגות את הרעיה עצמה כאשר הן מציגות עצמן לבחורים ככלות לבושות בגדי לבן. נראה שהן מקבילות לכוהן הגדול שנכנס לפני ולפנים.[5] אין סתירה בין היותן מייצגות את השושבינות לבין היותן מייצגות את הרעיה, שהרי בטקסים רבים האדם משמש בכמה תפקידים בעת ובעונה אחת. כך למשל בקבלת שבת, ובמיוחד בפיוט ‘לכה דודי’,  האדם משמש בתפקיד כפול. הוא הולך לקראת השבת כחתן היוצא לקראת כלתו, כפי שהמדרש דורש שבין ישראל לשבת יש ברית נישואין,[6] ואולם באותה עת יש לו עוד תפקיד – לעורר את אלוהיו להתאחד עם השבת, ‘ישיש עליך אלוהיך כמשוש חתן על כלה’ אומר המשך הפיוט. הדימוי הזה הוא על פי היסוד הקבלי שתנועה הנעשית למטה, במרחב האנושי, מעוררת תנועה מקבילה למעלה, במרחב האלוהי.[7] אם כן, כמו שבשבת האדם הוא גם המאהב של השבת וגם המעורר את  האלוהים כלפי השבת, כך הבנות במחול הן גם הרעיה וגם מעוררות את אהבתו של אלוהים לישראל.

הנשיות בישראל

הריקוד מלמד לא רק שהנשים שותפות פעילות בפולחן המקדש, אלא שכמו בשיר השירים,  ביחסים בין ישראל לאלוהים ישראל הוא הצלע הנשית. התפיסה של ישראל בדמות אישה[8] היא הסיבה, על פי הקבלה, שהלוח העברי נסמך על הירח – שהוא סמל נשי, ולא על השמש – שהיא סמל זכרי. בעם ישראל, לפחות בהקשר של העמידה לפני האלוהים, סתם אדם הוא אישה דווקא.

חוויה מתקנת

המשנה מסבירה ש’יום חתונתו’ בפסוק בשיר השירים מוסב על מתן תורה. פירוש זה משקף את התפיסה שמתן תורה היה בבחינת ברית נישואין בין אלוהים לישראל. אולם לדימוי היפה הזה יש צד אפל – שהרי אם כך, חטא העגל כמוהו ככלה הנואפת מתחת לחופתה (מדרש שיר השירים רבה פרשה ח). מכאן נוכל לגלות עוד רובד של משמעות בריקוד הבנות ביום הכיפורים.[9] בשבעה עשר בתמוז, בעקבות חטא העגל, משה שובר את הלוחות (משנה תענית ד, ו), אך התיקון לשבר, הורדת הלוחות השניים, אירעה ביום הכיפורים! התלמוד מסביר מדוע לא היו לישראל ימים טובים כיום הכיפורים: ‘משום דאית [שיש] בו סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות’ (תענית ל ע”ב).

עכשיו מובן פשר המחול של הבנות. שבירת הלוחות הייתה שבר במערכת היחסים בין הקב”ה לישראל, ואילו מתן הלוחות השניים ביום הכיפורים הוא החוויה המתקנת. ריקוד הבנות בכרמים מייצג את הזוגיות המחודשת של הרעיה ודודה, של הכלה ואהובה.

אבל יש בריקוד אף יותר מכך. כאשר משה מזדעזע מהמראה שנגלה לנגד עיניו הוא מציין את ה’מחולת’ סביב האליל החדש: ‘וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר’ (שמות לב, יט). ריקוד הבנות מלפני האלוהים הוא התיקון לריקוד שרקדו ישראל לפני עגל הזהב. לפיכך, להיות הריקוד ריקוד של בנות דווקא יש משמעות מיוחדת. לא רק שנשים מתאימות לייצג את ישראל ככלה, אלא שלפי מסורות אחדות (מדרש במדבר רבה כא, י) הנשים סירבו להשתתף בחטא העגל, ולכן שמורה להן הזכות לחולל בכרמים את המחול הקדוש.

לאור הזיקה למעמד הר סיני נוכל לפרש את פשר טבילת הבגדים של המחוללות, שכן גם בהר סיני  נצטווה העם לטהר את בגדיו (שמות יט, י).

איש אישה ושכינה שביניהם

כפי שמפורש במשנה, לריקוד הבנות יש גם משמעות ארצית – חיפוש אחר חתן. אולם הקרבה והאהבה הכרוכה בריקוד – הן במישור שבין ישראל לקב”ה הן במישור שבין איש לאשתו – קשורים זה בזה. [10] משיר השירים אנו לומדים לא רק על יחסנו לעולם של מעלה אלא גם על יחסינו בעולם הזה. רבי עקיבא, שהילל את שיר השירים וכינה אותו קודש קדשים (משנה, ידים ג, ה) הוא שאמר ‘איש ואשה זכו  שכינה ביניהם (בבלי, סוטה יז ע”א). הדימוי של איש ואישה אינו רק מטפורה ליחסי אלוהים ואדם, אלא שהמפגש עם האלוהות נמצא במערכת היחסים בין בני אדם.

במסגרת דיון בתלמוד (בבלי, כתובות סב ע”ב)  על מצוות ‘עונה’ (חיוב הגבר לקיים עם אשתו יחסים אינטימיים) מסופר על רב רוחמי שהיה נוהג לחזור לביתו רק פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים. המיקום של הסוגיה מרמז שהפעם היחידה בשנה שהוא התייחד עם אשתו הייתה בסמוך ליום הכיפורים. נראה שכמו שביום הכיפורים נאסרה האכילה אך מצווה מיוחדת היא לאכול ביום שלפניו, נראה שרב רוחמי (שפירוש שמו ‘אהבה’) סבר שאף שביום כיפורים עצמו נאסרו יחסי אישות, הרי שסמוך לו יש עניין מיוחד בהתייחדות של איש ואשתו.[11]

אם כן, מחול הבנות ביום הכיפורים מעורר את האהבה הארצית ואת האהבה השמימית, ואפשר ללמוד ממנו על נשים ועל נשיות ביהדות כמו על ישראל ועל אלוהים ועל היחסים שביניהם.

[1] רמז להיות קודש הקדשים המרחב שמומש בו שיר השירים אפשר למצוא בדברי רבי עקיבא שספרי תנ”ך הם קודש ואילו שיר השירים הוא ‘קודש קדשים‘ (משנה, ידים  ג, ה). שיר השירים קשור להוויית המקדש. בזוהר הקדוש (תרומה, ב:קמג ע”א) נאמר ששלמה המלך אמר את שיר השירים כשהושלם בניין בית המקדש.

[2] ראו גם את המשנה  ‘כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה’ (חגיגה ג, ח).

מכאן יש למצוא הסבר לריקוד הבנות בט”ו באב.  ט”ו באב הוא יום המרכזי שהעם היה מביא בו את ‘קרבן העצים’, כלומר העצים שישמשו כל השנה כולה למערכה על המזבח (משנה, תענית ד, ה), ומתוך כך מנדל מסיק ש’דווקא בשני ימים האלה בלט במיוחד הקשר ההדוק של העם – כל העם – לבית המקדש’ (מנדל, ט”ו באב, עמ’ 170).

[3] ‘ראו גם בנות ציון’. על פי הפסוק המובא בסוף המשנה הן השושבינות המלוות את יום החתונה.

[4] המאמר פורסם בדף קשר לתלמידי ישיבת עתניאל המשרתים בצה”ל.

[5] התלמוד על המשנה (בבלי, תענית לא ע”א) מספר על ריקוד עתידי של הצדיקים סביב הקב”ה בגן עדן, שם הצדיקים נמצאים בקשר ישיר עם קב”ה, וכאן ההוכחה שיש להבין את ריקוד הבנות לא רק כריקוד השושבינות אלא כרעיה עצמה.

[6] בראשית רבה יא, ח.

[7] ראו בספרו של ראובן קימלמן, עמ’ 59-58.

[8] במרחב האלוהי ‘כנסת ישראל’ היא השכינה, כלומר הצד הנקבי של האלוהות, ואין כאן המקום להאריך.

[9] ופשוט גם הקשר לדברי המשנה ש’יום שמחת לבו’ הוא בניין המקדש. יום כיפורים הוא לא רק היום הגדול של פולחן המקדש אלא יש בו ממד של חנוכה מחודשת שלו, וראו על כך במאמרם של של קנוהל ונאה.

[10] גם בט”ו באב יש מבין הנימוקים בגמרא (בבלי, תענית ל ע”ב) הקושרים את הדברים ליחס בין ישראל אלוהים ואילו אחרים קושרים זאת למערכות יחסים בתוך ישראל, בין נשים וגברים.

[11] תודה לקובי ווניברג שהאיר לי על כך.