האדם מתהלך בעולם ומנסה להסתלק מהספק ולהגיע לוודאות. דרכים רבות ישנן כדי להגיע לוודאות הזאת ולהשתיק את הספק, שאין שמחה כהתרתו. ימי הפורים מביאים להבנה שהוודאות האמיתית קיימת רק אצל הבורא, ולכן יש לשחרר את השכל ולהגיע להכרה שבעזרת הדבקות בה´, וה´בסומי´ יתבררו כל הספקות

האדם מצווה להסתלק מן הספק, כמו שמוזכר במשנה במסכת אבות (א טז): “רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת”. אך הוראה זו היא בעצם תביעה פנימית של כל אדם מתוכו. איננו אוהבים לחיות בספק, אנו מחפשים את הוודאות. החיים מקבלים את משמעותם ככל שיותר הם ודאיים, ועל כן אין שמחה כהתרת הספקות.

שלש דרכים ישנן כדי לצאת מן הספק ולגלות את הוודאות. דרך ראשונה היא ע”י השכל. כך כותב המהר”ל בהסברו על המשנה (ספר דרך חיים):

“דע כי רבן גמליאל בא לתת מוסר לאדם שיהיו כל עניניו ברורים עד שאין ספק בהם. כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק, לא נקרא בעל שכל. כי השכל כל עניניו ברור בלתי ספק, ועל הכסיל אומר (קהלת ב’) ‘הכסיל בחושך הולך’. אבל האדם שירצה להיות בעל שכל, יהיו דבריו בבירור, ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת, כאלו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל”

השכל מברר את האדם ומעמידו על האמת באופן יותר ודאי. מי שמשתק את הבירור השכלי ומשתמש בחייו בכנפי הדמיון והתפרצויות הרגש, כל חייו משוטט הוא בצללי הספק. דווקא הדעת היא זו שמאירה עיניו של אדם, ומעמידתו על האמת.

יותר מכך. לעולם הצד השכלי יהיה יותר מבורר ממה שיוצא ממנו לעולם המעשה. העולם המעשי, עם כל סיבוכיו וסבכיו, מטשטש את האמת ומסכסך את המחשבה הברורה. כך מסביר ר’ צדוק מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות לח):

“למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז (ברכות ד.). ור”ל אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגלוי, שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק. כי האדם עלול הטעיות, ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל, ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו. אבל במחשבתו יכול לחשוב אף דברים המבוררים רק לו, ובכגון זה לבא לפומא לא גליא”.

זוהי דרך ראשונה.

דרך שניה לצאת מן הספק היא האימות עם הסביבה. לא בחינם הצמיד רבן גמליאל במשנה את ההוראה “עשה לך רב” להוראה “והסתלק מן הספק”. הרב מאיר את עיני תלמידיו, ומאמת את דרכם. המשנה בנגעים (פרק ב) קובעת: אין אדם רואה את נגעי עצמו. האדם משוחד במה שנוגע לעצמו, וכדי לבטל שוחד זה צריך הוא לאמת עצמו עם הרב, החבר, התלמיד או כל אדם אחר סביבו העוזר לו בכך. זוהי דרך שניה.

אך ישנה גם דרך שלישית לצאת מן הספק. דרך זו איננה הוראה מעשית-ספציפית, אלא עולם מלא המברר את הספק. הוודאות המוחלטת נמצאת רק אצל בורא עולם – הודאי שמו כן תהילתו. וממילא ככל שידבק האדם במקור הודאות, כך הוא עצמו יהיה מבורר יותר.

כך כותב מרן הראי”ה קוק (אורות הקודש חלק א עמ’ רט):

“צללי הספקות מתפשטים לפי אותה המדה שהאורה האלהית אינה תפוסה בפנימיות מהות החיים, וכפי ההתעמקות העצמית שלה ככה היא מזהרת, ושוללת כל ספק, ונעשה הלב אמיץ, מלא כח ד’. על כן הכלכלה הרוחנית בסדר החיים, ובאופני הרגשות, והתנועות המעוררות אותן, כשהיא עשויה על פי תוכן הקודש של האורה האלהית, היא בעצמה מאירה את אור האמונה העליונה, שכל צללי הספקות נסים ממנה. עד שיפוח היום ונסו הצללים”.

דבקות זו המניסה את צללי הספק באה בעיקר ע”י לימוד רזי תורה, המכניסים את האדם לאוצר הפנימי של שם “אהי-ה” (בגימט’ “ודאי”). וכך כותב הרב (שם עמ’ רי):

“כשרואים הצדיקים, שמיד שהם מתעסקים בגנזי המלך של רזי תורה, נשמתם מתרפאת והולכת, מקבלת היא צורה תקיפה, עדינה, מלאה תנחומות, ועזוז קודש בגבורה עליונה, הרי הודאות הרוממה מתגברת בקרבם. ואור עולם הבא, של שם אהיה, דאנא עתיד לאתגלאה, מאיר בהם”.

לוודאות זו אנו מבקשים להגיע בימי הפורים. אותו יום שהספק (בגימטריה- עמלק) מבקש להתפשט בו, להכניס פירוד בשם הוי-ה, ישנה סגולה להגיע אל הוודאות ע”י התחברות לעולם הפנימי. ביום זה, אין אנו מבקשים את הוודאות ע”י הדרכים החיצוניות של השכל, נהפוך הוא, חובת האדם לבסומי עד דלא ידע – דהיינו ביטול הבירור בדרך השכלית. מבקשים אנו את הוודאות בבית גנזיו של המלך, שם אהי-ה, ומשם אנו שואבים את האמת. הקב”ה יזכנו לכך.