שאלה: כידוע, ישנם מנהגים שונים ביחס לזמני מנהגי האבלות בספירת העומר. האם יש לקבוע הנהגה אחת בעניין זה? ובאופן ספציפי: האם מי שנוהג מנהגי אבלות בתאריך מסוים יכול להשתתף בחתונה של מי שאינו נוהג אבלות באותה תקופה?

תשובה:

הבדלי מנהגים

בגמרא במסכת יבמות (יג,ב) מובאת שאלתו של ריש לקיש: מדוע התאריכים השונים לקריאת המגילה אינם בעייתים לאור האיסור “לא תתגודדו” (שמתפרש “לא תעשו אגודות אגודות”)? על כך עונה רבי יוחנן שהדבר דומה להבדלי המנהגים בעניין מלאכה בערב פסח, שתלויים במנהג המקום. ר”ל משיב על כך שיש להבדיל בין מנהג ובין דין; רבי יוחנן מקשה שלשיטת בית שמאי אכן מדובר באיסור, ועל כך עונה ר”ל שבערב פסח הימנעות מעשיית מלאכה לא נראית לשאר בני המקום כמנהג חולק.

בהמשך מקשה הגמרא מדוע בית שמאי עצמם יכולים לנהוג כשיטתם, חרף המחלוקת, ואביי מסביר שהאיסור לעשות “אגודות אגודות” אינו חל כאן כשם שאינו חל לגבי ערים שונות. רבא חולק וסובר שמחלוקת בית שמאי ובית הלל נחשבת כשני בתי דין באותה עיר ואילו האיסור חל רק במקרה שבו יש בית דין יחיד שחברים שונים בו מכריעים הכרעות סותרות.

הרמב”ם בהלכות עבודה זרה (יב,יד) הכריע כאביי: “בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג], וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, וכתוב ‘לא תתגודדו’ לא תיעשו אגודות אגודות” (ועיין בכסף משנה שתמה מדוע הרמב”ם פסק כאביי נגד הכלל שהלכה כרבא).

גדרי האיסור

המגן אברהם (תצג) כותב שדין “לא תתגודדו” לא נתבאר בפוסקים, ובאמת יש כמה נקודות שאינן מוכרעות בגמרא: א) האם תוקף האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן? ב) טעם האיסור. ג) האם האיסור חל גם במנהגים?

לעניין תוקף האיסור עיין בשדה חמד (בכללים) שהביא מחלוקת הפר”ח והחקרי לב בעניין. בטעם האיסור נחלקו הראשונים. הרמב”ם (לעיל) סובר שהאיסור הוא בגלל שדבר זה גורם למחלוקות גדולות; ואילו רש”י (ביבמות) פירש שהחשש הוא “דנראה כנוהגין שתי תורות”. הנצי”ב (משיב דבר, יז) ניסה לתלות את מחלוקתם במחלוקת אביי ורבא ואילו בקרן אורה תלה זאת במחלוקת רבי יוחנן ור”ל.

מנהגי ספירת העומר

ביחס למנהגי האבלות בספירת העומר מביא מרן בשו”ע (תצג,ב) את המנהג שלא להסתפר עד יום לד בעומר בבוקר. הרמ”א חולק על מרן ומביא ש”במדינות אלו” (כלומר באירופה) נוהגים להסתפר כבר ביום ל”ג בעומר ביום. הרמ”א (תצג,ג) מביא מנהג נוסף לזמני האבילות: “בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר…” ומציין כי לנוהגים כן אין להסתפר אלא בל”ג בעומר עצמו (וכן הביא המשנ”ב על אתר בשם החיי אדם). הרמ”א (על אתר) מוסיף על פי הסוגיה ביבמות הנ”ל: “ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן”. אם כן, אף על פי שמדובר במנהג, מכריע הרמ”א שיש כאן דין ‘לא תתגודדו’. המגן אברהם (על אתר) הקשה שהדבר נוגד לכאורה את שיטת ר”ל, ופתר זאת שדברי ר”ל אינם למסקנה ושעצם המציאות שלפיה חלק נוהגים היתר בזמן שאחרים נוהגים איסור נופלת בגדרי האיסור: “מיהו י”ל דלהמסקנה בכל דבר שייך לא תתגודדו בב”ד א’ בעיר א’… וכ”מ בפסחים ריש דף יד בתוס’ שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע”פ לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ”ל. וקשה מה בכך? אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו לא תתגודדו וכ”מ ברי”ף ורא”ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד”.

להלכה

לענ”ד, ועל פי דברי המ”א שהובאו לעיל, יש להכריע שבמקום אחד יתנהגו בהנהגה אחת שהרי לא הגיוני שלנוהגים איסור אחרי ל”ג בעומר יהיה איסור להשתתף בחתונה שמתקיימת על פי פסק מרן אחרי ל”ג בעומר. כמו כן, מסתבר לענ”ד שלאור יכולת הניידות כיום, המרחקים הגיאוגרפיים התקצרו למעשה, וכיום יש לשאוף להכריע הנהגה אחת לפחות בכל ארץ ישראל על פי פסק הרמ”א. בעתניאל הוריתי שהמנהג של כולם ביחס לכל ההנהגות של האבלות יהיה כדעת מרן שהוא המנהג הרווח.

במציאות שבה יש חילוקי מנהגים, הרי שלעניין השתתפות בשמחת נישואין ברור שמול המנהג שלא להינשא באותם ימים עומדת המצווה לשמח חתן וכלה. כמו כן המנהג הוא שלא להינשא ולא שלא להשתתף בשמחה (אומנם המ”א הרחיב שמחולות אסורים, ואע”פ כן מצוות שמחת חתן ואיסור לא תתגודדו דוחים את המנהג) ואם כן ברור שבן עדה אחת יכול וחייב לשמח חתן וכלה בתאריכים שלמנהגו אין להינשא.

פורסם לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו’, גיליון 1471, פרשת אמור תשע”ג