אחת מהדמויות החיוביות ביותר בתורה היא זו של יתרו, חותן משה. בפרשה הקרויה  על שמו מתברר שאפילו למשה יש מה ללמוד ממנו. יתרו מביא אל משה את בתו צפורה, שהיא אשתו של משה, ואת נכדיו, שהם בניו של  משה. התורה מספרת על ההתרגשות הגדולה במפגש, נשיקות, דיבורים, ואפילו ההשתחוויה של משה מלפני יתרו.

אולם כבר למחרת  משה חוזר לעבודה, לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב.  ויתרו מתוודע לעומס הכבד המוטל על כתפי משה  וחושש שהוא יקרוס תחת הנטל.  הוא מכיר את חתנו די טוב ולכן על הטיעון האישי הוא מוסיף את הטענה שריכוז כל הסמכויות בידי משה בסופו של דבר לא ייטיב עם העם: ‘וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ’ (שם, פסוקים יז-יח). בהמשך יתרו מייעץ למשה לחלוק את הנטל עם אנשים הראויים לכך. משה מקבל את עצת חותנו ומתוך כך נוצרת מערכת משפט בישראל.

כפי שנוכחנו לראות בפרשות קודמות, התכונה  של משה לרודף צדק ולא לשאת עוולה, גובה ממנו מחיר יקר. יתרו מבקש לקבוע למשה את גבול הנתינה משום שנתינה בלא גבול עלולה להיות הרסנית הן לנותן הן למקבל.

דווקא יתרו, שבא מבחוץ, שם לב לבעיה בהתנהלותו של משה. אפשר שבזכות הריחוק הייתה לו היכולת להבחין במה שמקרוב קשה היה לראות, ואפשר שלהפך – דווקא הקרבה למשה אפשרה לו לראות את הפן האנושי ולהבין שגם לכוחותיו של משה יש גבול. וכמובן, ישנה נקודת המבט האישית – יתרו מדבר מנקודת מבט של אבא וסבא. כאשר יתרו מביא את בתו ונכדיו למשה הוא חייב לדאוג להם. הוא שומר שהמחיר שישלמו על פעילות אביהם לא יהיה כבד מנשוא. לא במקרה האדם שלימד אותי את הכלל ‘עד מתי נחשב חתן למלך? כל זמן שמחשיב את אשתו למלכה’ היה אביה של אשתי.

הנחיות הבטיחות במטוס, כפי שמשננות הדיילות לנוסעים לפני ההמראה: ‘אם הלחץ בתא יורד, יפלו מסיכות החמצן מלמעלה. שימו את המסכה עליכם לפני שתנסו לעזור לנוסע שלידכם’ (רמן, ברכות סבי, עמ’ 26). כוללות בתוכן אמת רוחנית עמוקה – אתה לא יכול לעזור לאחרים, אם תזניח את עצמך. רק אחרי שיש לך אספקת חמצן סדירה פנה סביבך וראה למי תוכל לעזור.  (כך מסבירה רחל רמן בספרה ברכות סבי)

לנתינה בלא גבול יש מחיר שאותו, לעיתים קרובות משלמת המשפחה. רחל רמן ממשיכה ומביאה בספרה סיפורו של חולה שהחלים, ובעקבות ניצחונו במאבק נגד מחלת הסרטן החליט להעניק משמעות לחייו על ידי התמסרותו לנושא הקרוב ללבו, איכות הסביבה. ואולם למרבה הצער התמסרותו לענייני הכלל הביאה לפירוק משפחתו – אשתו וילדיו עזבו אותו.

פעם שמעתי בנו של אדם מפורסם רומז במרירות על המחיר האישי הכבד ששילם על מסירותו של אביו לצורכי הציבור ובתוך כך הזכיר את המדרש על נכדו של משה שנעשה כוהן לעבודה זרה (רש”י לשופטים יז, ו). ובכן בתורה אין תיעוד למערכת היחסים של משה עם בניו. ההתייחסות היחידה היא להיעדר היחס: משה נמצא בדרכו חזרה למצרים כדי להציל את בני ישראל אולם מתברר שאת חובתו האבהית הבסיסית לבניו הוא זנח כאשר לא מל אותם ובשל כך העמיד את חייהם בסכנה. ציפורה, שאיננה מזרע ישראל דווקא, היא שמצילה את המשפחה על ידי שמלה את בניה (שמות ד, כד-כו).[1]

ועוד אנקדוטה באותו עניין. באחד מלילות חג השבועות אמור היה אחד מהצוות בישיבה בה אני מלמד ללמד שיעור בבית המדרש. מכיוון שהתארכה סעודת ליל החג, התחיל השיעור באיחור רב. כמה דקות בלבד לאחר תחילת השיעור, כשהגיעה השעה שקבע מראש עם אביו, נכנס בנו הקטן לבית המדרש כדי ללמוד איתו בחברותא. הרב התנצל לפני הקהל הגדול: ‘אמנם אתם רבים והוא יחיד, אבל בשבילו אני אבא”, הפסיק את השיעור ופנה ללמוד עם בנו.

נעשה ונשמע

האירוע המרכזי בפרשת יתרו הוא מתן תורה. בעיני חז”ל הקדמת ‘נעשה’ לנשמע’ נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: ‘בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?’ (בבלי, שבת פח ע”א).[2]

מדוע אפוא ‘נעשה ונשמע’ הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות ‘לעשות’ ו’להיות’ ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; ‘זה פשוט’ היא הסבירה לי, ‘הרי נאמר במפורש “נעשה ונשמע” ,”נעשה” זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו “נשמע” הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר “להיות”‘. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה’נעשה’ מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה’בית יעקב’ בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא ‘וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו’ מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: ‘על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה’ יתברך’ (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך גדול בפני עצמה. התנועה של ההתקרבות, של המוכנות וההיענות לקריאה היא יקרת ערך מאוד. אחר כך, ידרוש לעניין עצמו, לדבר הקונקרטי הפרטני שבו הם עוסקים.

בשלב ראשון צריך אפוא את ה’נעשה’, אולם אחר כך דרוש גם ה’נשמע’. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל’נשמע’, למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני;

‘נעשה’ מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו ‘נשמע’ מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של ‘נשמע’, ייהפך ביום מן הימים ל’נעשה’.

——————————————-

[1] בסיפור נרמזת הביקורת על משה. המסר שהוא מביא לפרעה בשם האלוהים הוא ‘כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ’ (שמות ד,כב-כג), ומיד אחר כך: ‘וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי’ (שם, כד-כה). יש כאן ניגוד בין היחס של ה’ לבניו (ישראל) לבין היחס של משה לבניו שלו. ראו גם בבלי, נדרים לא ע”ב. שמשה בסיפור המילה של בניו.

[2] מקור המושג בשמות כד, ז. ואולם רש”י (שם,ד) סובר שזמנו היה ערב מתן תורה.