ייחודיותו של יתרו, שזכה שפרשה על שמו תכלול את מעמד הר סיני וקבלת התורה, היא יכולת השמיעה שלו. השמיעה הפנימית שלו היא שמביאה אותו להצטרף למחנה ישראל לפני מתן תורה, והיא שמנחה אותו בעצותיו לכינון מערכת המשפט הישראלית. השמיעה הפנימית, ההקשבה העמוקה, היא המבוא לקבלת עול מצוות ולדין צדק בין אדם לחבירו

מה ענין יתרו להר סיני? שאלה זו העסיקה את הפרשנים רבות: במה זכה יתרו, חותן משה, שנתינת התורה תיכלל דווקא בפרשת השבוע ‘שלו’, הקרויה על שמו? שאלה זו אינה טכנית בלבד; הסיפור על הגעת יתרו אל המדבר, הצטרפותו אל המחנה ודבריו על מערכת המשפט הישראלית מקדימים את נתינת התורה, ונראה כי הם מהווים לה כעין פתיח או הקדמה. מה מיוחד כל כך ביתרו ובדבריו, שהם אלה שיקדימו את מעמד הר סיני?

בכדי להסביר את מעשיו של יתרו, פותחת התורה ומסבירה את הסיבה שגרמה לו לקחת את בתו ונכדיו ולהגיע למדבר סיני: “וישמע יתרו… את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו”. ברם, ההסבר רק מחריף את השאלה: הלא דבר יציאת מצרים נפוץ היה בכל העמים סביב. האירועים הטילו רושם חזק על העמים, כפי שמתואר בשירת הים ואף בתיאוריה של רחב למרגלים, שנים רבות לאחר מכן. כל היושבים בסביבה שמעו “את כל אשר עשה אלוהים”, ומה מיוחד היה ביתרו? הזוהר מתייחס לשאלה זו, ועונה: “אלא כל העולם שמעו ולא נכנעו, והוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקדוש ברוך הוא, והתקרב ליראתו”. שמיעתו של יתרו לא היתה כשמיעתם של העמים במרחב. כשיתרו שמע את החדשות בכלי התקשורת הוא לא רק הנהן והמשיך הלאה, אלא שם את הדברים על ליבו, הפיק מהם משמעות והפנים אותה. שמיעתו של יתרו לא היתה טכנית, חיצונית, אלא פנימית – הוא הניח שההתרחשויות בעולם באות ללמד אותו. יתרו נקרא גם רעואל, רֵע האל, והוא מקשיב לקול של ה’ הקורא במציאות. הוא היטה אזנו וליבו למתרחש, הבין את כוחו של הקב”ה, “התקרב ליראתו” והצטרף למחנה ישראל לפני מתן תורה.

שמיעתו המיוחדת של יתרו הלכה איתו גם כשהוא התלווה למשה, השופט את העם מהבוקר ועד הערב. מערכת המשפט של משה היא מערכת ריכוזית: משה הוא הנביא, הוא יודע את רצון ה’, וככזה הוא השופט היחיד. יתרו מציע לו לשנות גישה וליצור מערכת היררכית, מבוזרת יותר. השינוי הטכני כרוך בשינוי מהותי בתודעה, שהרי לא כל דיין הוא גם נביא; במערכת המשפט שמציע יתרו יש צורך לסמוך על שיקול דעתו של הדיין, שביכולתו לכוון לרצון ה’ בדין שלפניו. הדיינים נקראים גם “אלוהים” במקומות שונים בתורה, וביטוי זה מבהיר את אופי עבודת הדיין: בשיקול דעתו, מתוך ידיעותיו, הדיין מביא לידי ביטוי את הרצון האלוהי שבמציאות הנתונה לפניו.

ברם, היכרות עם ספרי החוקים לא מבטיחה את גילוי רצון ה’, וגם לא הטוהר המוסרי הדרוש מהדיינים. בספר דברים, כאשר משה שב ומפרט את בניית מערכת המשפט, הוא אומר: “ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק… כקטון כגדול תשמעו”. השמיעה, התכונה שהביאה את יתרו למחנה ישראל, חוזרת ונשזרת במערכת המשפט, ומלמדת אותנו דבר חשוב לגבי אופי השפיטה: השופט לא אחראי רק על איסוף הנתונים היבשים והתאמתם לכתוב בחוק, וגם לא די בהפעלת שיקול דעת; השופט הישראלי חייב לשמוע את בעלי הדין. עליו להניח שלפניו עומדים אנשים בעלי עומק, להקשיב היטב לדבריהם ולחפש בהם את נקודות האמת, להזדהות עם הסיפור של כל צד. מכח השמיעה, המפגישה באמת את הדיין עם העומד לפניו, הוא יכול להתעלות מעל כל המאפיינים החיצוניים של בעל הדין, אם עשיר הוא או אם רש, אם גדול או אם קטן. ההקשבה העמוקה, האמיתית, לאדם העומד לדין, ולא רק לדברים שיש לו לומר, היא שיכולה להביא את הדיין להבנת רצון ה’ בסיטואציה.

לפני מתן תורה, מלמד יתרו את משה ובני ישראל לשמוע. בני ישראל יצאו רק עכשיו מבית עבדים, ממציאות חיים שבה אין בכלל הקשבה אלא רק ביצוע טכני וחיצוני של פקודות. הדבר הכרחי בנקודה זאת בסיפור: אם הדיינים לא ישמעו את בעלי הדין שמולם, אם לא ידעו העם להקשיב אחד לשני, אזי הם לא יוכלו לקבל תורה. אנשים שרגילים לקשר טכני וחיצוני, קשר תפקודי של עבד ואדון, לא יוכלו לעולם להבין את רצון ה’ הפנימי, הנסתר. העם חייב ללמוד להקשיב, כי ללא יכולת ההקשבה לאדם, אין כל יכולת הקשבה לאלוהים.