ראשי פרקים

א. מקור הדין

1. תוספת שביעית לפניה
2. תוספת שביעית לאחריה – במוצאי שביעית

ב. רמת הדין – דאורייתא או דרבנן

1. רמת תוספת שביעית לפניה
2. רמת תוספת שביעית לאחריה

ג.  אופי הדין והקיפו

הקדמה

1. אופי תוספת שביעית לפניה
2. אופי תוספת שביעית לאחריה
3. הוכחות לאופי תוספת לפניה ולאחריה מדיון הגמרא במקור דין מוסיפין מחול על הקודש
4. תרוץ קושית רע”א בשיטת ר”ע לאור הנ”ל
5. תרוץ קושית ה”טורי אבן” לאור הנ”ל
6. שיטת ר’ ישמעאל
7. שיטת הרמב”ם

ד. תוספת שביעית בזמן הזה

1. דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה לפי ר’ ישמעאל
2. דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה לפי ר’ עקיבא
3. דין תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה לפי ר’ ישמעאל
4. דין תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה לפי ר’ עקיבא

 

א. מקור הדין

את הדיון במקור דין תוספת שביעית נחלק לדיון בתוספת שביעית לפניה, ולאחריה במוצאי שביעית.

1. תוספת שביעית לפניה

מצאנו שני מקורות לדין תוספת שביעית לפניה:

1. במשנה שנינו:

…שנאמר[1]: ‘בחריש ובקציר תשבת’, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר’ ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר.

(שביעית, פ”א מ”ד) [2]

הפסוק המובא ע”י ר’ עקיבא כמקור לתוספת שביעית נאמר בפשטותו על שבת בראשית: “ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבת”.

בירושלמי שביעית מוסבר מה הכריח את ר’ עקיבא ללמוד מהפסוק דין תוספת, ולא להעמיד את הפסוק כפשטותו בשבת בראשית:

כתיב ‘ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות’, וכתיב: ‘בחריש ובקציר תשבות’, מה אנן קיימין, אם לענין שבת בראשית, והלא כבר נאמר ‘ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך’, ואם לענין שבתות שנים, והלא כבר נאמר ‘שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך’? אלא אם אינו ענין לשבת בראשית ולא לענין שבתות שנים, תניהו ענין באיסור שני פרקים הראשונים. ‘בחריש ובקציר תשבות’ בחריש שקצירו אסור[3], ואי זה זה? זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית. ובקציר שחרישו אסור, ואיזה זה? זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית…                                                                      (פ”א ה”א, לג ע”א)

הירושלמי מורכב משני טיעונים: האחד – שבשבת בראשית ובשביעית, אין אפשרות להעמיד את הפסוק, שהרי בשבת בראשית נאסרו כל המלאכות, ובשביעית נאסרו רק זריעה וזמירה. הטיעון השני טיעון חיובי – ש’בחריש ובקציר תשבות’, מתאים לתוספת שביעית.

רש”י הסביר את דחיקת הסיפא של הפסוק לתוספת שביעית, רק בגלל הטיעון הראשון:

אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, דעל כרחך אע”ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפה אשביעית קאי, דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרו?                              (ראש השנה ט ע”א) [4]

צ”ע מדוע רש”י לא הביא גם את ההסבר החיובי של הירושלמי: “חריש שקצירו אסור וקציר שחרישו אסור”, הגדרה שאיננה שייכת בשבת אלא בשביעית. ואולי גם רש”י מודה לטיעון החיובי.

2. מקור נוסף מופיע במועד קטן. הגמרא מסבירה שלר’ ישמעאל, הלומד מן הפסוק של ר’ עקיבא דין קציר העומר, דין תוספת שביעית נלמד מהלכה למשה מסיני:

אלא הלכתא לר’ ישמעאל, קראי לר’ עקיבא.

(מועד קטן ג ע”ב – ד ע”א) [5]

הרמב”ם פוסק אף הוא שמקור הדין הינו הלכה למשה מסיני:

עבודת הארץ בשנה השישית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית…            (הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א)

יש להעיר שבירושלמי בריש שביעית לא נזכרת ההלכה למשה מסיני – אלא רק בהלכה ה’ באותו פרק. עיין לקמן דיון על רמת הדין בדברי הירושלמי.

2. תוספת שביעית לאחריה – במוצאי שביעית

לדין תוספת שביעית לאחריה מצינו שלושה מקורות:

1. המשנה הנ”ל אליבא דר’ עקיבא הלומדת מהפסוק: “בחריש ובקציר תשבת”. אלא שיש מקום לדון האם לר’ עקיבא ישנו דין כללי של תוספת שביעית לאחריה, או שהדין נאמר רק בקצירה כדין מדיני קדושת הפירות מפני שחנטו בשביעית. עיין לקמן בדיון על אופי תוספת שביעית לאחריה.
2. הגמרא בראש השנה מביאה מקור למשנה במעשרות[6]:

התלתן – משתצמח התבואה, והזתים – משיביאו שליש. מנא הני מילי? אמר רב אסי א”ר יוחנן ומטו בה, משמיה דרבי יוסי הגלילי – אמר קרא: ‘מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות[7]‘. שנת השמיטה מאי עבידתיה בחג הסוכות? שמינית היא! אלא לומר לך – כל תבואה שהביא שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית. (ר”ה יב ע”ב)

ראה בהמשך דיון ביחס בין המקור הראשון לשני וכדלעיל האם המקור הראשון מהווה דין תוספת או רק דין קדושה.

3. כפי שנכתב לעיל, אליבא דר’ ישמעאל במשנה למדנו דין תוספת לפניה מהלכה למשה מסיני, וממילא חסר לנו מקור לדין תוספת שביעית לאחריה.

ניתן ללכת בשתי דרכים בדעת ר’ ישמעאל:

א. גם ר’ ישמעאל מודה לדין תוספת, ויש לר’ ישמעאל מקור אחר.

ב. לר’ ישמעאל אין דין תוספת שביעית לאחריה, ויש רק דין תוספת שביעית לפניה.

בדרך הראשונה נקט ר”ת. במסכת ראש השנה דנה הגמרא מהו מקור הדין שמוסיפין מחול על הקודש. הגמרא מביאה בתחילה את המשנה הנ”ל אליבא דר’ עקיבא, ודנה:

ור’ ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ”ל? נפקא ליה מדתניא ‘ועניתם את נפשותיכם בתשעה[8]‘, יכל בתשעה! תלמוד לומר ‘בערב’, אי בערב יכול משתחשך! ת”ל – ‘בתשעה’, הא כיצד ? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין ? ת”ל – ‘מערב עד ערב’. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין? ת”ל -‘תשבתו’, ימים טובים מנין? ת”ל – ‘שבתכם’. הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש.                                        ( ר”ה ט ע”א)

על קושית הגמרא מהו המקור לר’ ישמעאל דן שם ר”ת בתוספות:

תימה לר”ת – הא אמרינן פ”ק דמועד קטן[9] הלכתא לר’ ישמעאל קראי לר’ עקיבא, דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני, וכיון דהלכתא למישרי ילדה – ממילא זקנה אסורה! ותרץ ר”ת – דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית מנא ליה.  (ד”ה ר’ ישמעאל)[10]

ביתר הרחבה מצינו את שיטתו ב”ספר הישר”:

הלכתא לר’ ישמעאל דלא מצי למדרש תוספת לפניה מהכא. [והא] דנפקא ליה בפירקא קמא דראש השנה מ’תשבתו שבתכם’, דההיא דרשה דהתם לתוספת דלאחריה אתא כדמוכח התם, דקבעי מוסיפין מחול על הקדש מנלן? ומפיק ליה לר’ עקיבא מ’בחריש ובקציר תשבת’ ולגבי תוספת [שביעית קבעי] ולא לגבי יום הכיפורים ושבתות וימים טובים. דאם כן בשילהי שמעתא דראש השנה דקאמר ולר’ עקיבא האי ‘ועיניתם’ מאי עביד ליה? מבעי ליה וכו’ לימא ליה לר’ עקיבא לתוספת יום הכיפורים ושבתות איצטריך, אלא על כורחך לתוספת שביעית גרידא קבעי לה דקים לן דכולי עלמא אית להו. ומפיק ליה לר’ עקיבא מ’בחריש ובקציר’, והדר קבעי – ור’ ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש בשביעית מנא ליה? נפקא ליה מדתניא – ‘ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש’ וכו’ אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת”ל – ‘עד ערב’, אין לי אלא יום הכיפורים ביציאתו, שבתות ביציאתן מנין? ת”ל – ‘תשבתו’, ימים טובים ביציאתן מנין? ת”ל – ‘שבתכם’ כל שבות שלהם בין ימים טובים בין שביעית דכת’ בהו ‘ושבתה הארץ שבת לה”. דהכי קאמר כל מקום שנאמר שבות מכן שמוספין מחול על הקדש, ולרבות שביעית אתא, ודאי לא תימה הכי מאי כל מקום הרי פירש הכל…וכל הנך [א]תוספת לאחריהם קיימי, דאי אלפניהם לר’ ישמעאל הלכתא לתוספת שביעית לפניה למה לי? תיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה בראש השנה אי לפני קאי! ור’ עקיבא תוספת יום כיפורים וימים טובים לית ליה. ואפילו אבעויי לא אבעיא לן לר’ עקיבא שהרי לא בעי תלמודא דמוסיפים מחול על הקודש אלא על שביעית גרידא כדפרישי’…ודאמרינן בכולי תלמודא כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אפילו אליבא דר’ ישמעאל, דלא שמעינן ליה תוספת שבתות וימים טובים אלא לאחריהם כדפרישי’. (סימן תל”א)[11]

תוספות שם חלקו על רבינו תם והבינו שנושא הסוגיא הוא תוספת שבת, יום הכיפורים ויום טוב. ממילא קושית ר”ת – הרי יש מקור לתוספת, נופלת, מפני שאין ללמוד תוספת שבת ויו”ט מתוספת שביעית הנלמדת מהלכה למשה מסיני, מכיון שאין לומדים מהלכה.

בעל המאור[12] והריטב”א[13] סוברים שהסוגיא בראש השנה, הדנה מה המקור אע”פ שישנה הלכה למשה מסיני, נאמרה לפני מסקנת הגמרא במועד קטן, ולפי המסקנה הפסוק מהווה רק אסמכתא והמקור הוא הלכה למשה מסיני.

הראב”ד מתקיף גם את ר”ת וגם את בעל המאור, מפני שלדעתו אין דין תוספת שביעית לאחריה גם לר’ עקיבא:

אמר אברהם – לא כדברי זה ולא כדברי זה צרפתי שאמר דהך דרשה דר’ ישמעאל אתוספת דלאחר שביעית, כי הם דברי טועה שאין לשביעית תוספת לאחריה, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית שהוא אסור לא תוספת הוא אלא מפני שנדון אחר שליש ותבואת שביעית ממש היא, וכל הנוטה מזה תועה הוא…[14]

ברם עדיין צריך עיון, האם לדעת הראשונים שחלקו על ר”ת, וסברו שנושא הדיון בגמרא הוא שבת, יום כיפור ויום טוב, ניתן ללמוד תוספת לאחריה בשביעית מתוספת לאחריה בשבת, יום הכיפורים ויום טוב, או שבשביעית מודים לראב”ד שאין תוספת שביעית לאחריה. בתוספות[15] מפורש שיש דין תוספת:

כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית.

( ר”ה ט ע”א ד”ה “כל מקום”)

ועיין לקמן בדיון על אופי תוספת במוצאי שביעית המשך ברור ענין זה.

ב. רמת הדין – דאורייתא או דרבנן

1. רמת תוספת שביעית לפניה

נראה שנחלקו הבבלי והירושלמי בשאלה האם תוספת שביעית מדאורייתא או מדרבנן.

א. שיטת הבבלי

במועד קטן ג ע”ב בדיון בדברי ר’ יהושע בן לוי משום בר קפרא:

רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו ובטלום.

מקשה הגמרא:

דידהו היא? הלכה למשה מסיני היא, דאמר ר’ אסי אמר ר’ יוחנן משום ר’ נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים – הלכה למשה מסיני!

הגמרא בתרוצה איננה שוללת שרמת הדין היא הלכה למשה מסיני, אלא מתרצת שיש שני זמנים:

אמר ר’ יצחק: כי גמירי – הלכתא שלשים יום לפני ר”ה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו – כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

ומקשה הגמרא:

והני הלכתא נינהו? קראי נינהו, דתנן – ‘בחריש ובקציר תשבות’ ר’ עקיבא אומר…

והמסקנה:

הלכתא לר’ ישמעאל קראי לר’ עקיבא.

יוצא אפוא בפשטות הסוגיא בבבלי שקראי לר’ עקיבא שוה ערך להלכה למשה מסיני לר’ ישמעאל[16], ואם כן דין תוספת שביעית לפניה בודאי מדאורייתא, וכן פסק הרמב”ם[17].

ב. שיטת הירושלמי

בירושלמי:

…ואם כן למה חורשין עד ר”ה? ר’ קרוספי בשם ר’ יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו התירו באסור שני פרקים ראשונים. ר’ יוחנן בעי: לא כן תנינן: ‘אין בי”ד יכל לבטל דברי בי”ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין’?… ר’ אחא בשם ר’ יוחנן: בשעה שאסרו למקרא סמכו, ובשעה שהתירו למקרא סמכו. [בשעה שאסרו למקרא סמכו]: ‘בחריש ובקציר תשבות’ בחריש שקצירו אסור, ואי זה זה? זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית. ובקציר שחרישו אסור, ואי זה זה? זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ובשעה שהתירו למקרא סמכו: ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך’ – מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות השנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה.               (שביעית פ”א ה”א לג ע”א)

משמע, שכל דין תוספת שביעית לפניה אינו אלא תקנה דרבנן.

לכאורה עולים שלושה חידושים מדברי הירושלמי:

א. מקורו של ר’ עקיבא אינו אלא אסמכתא מדרבנן, שהרי הירושלמי מתבטא בביטוי “אסרו” ו”סמכו”, בניגוד לבבלי שמדובר בדין תורה.

ב. נעדרת מן הירושלמי בפ”א ה”א ההלכה למשה מסיני.

ג. אין חלוקה בין תוספת שביעית לפניה לתוספת שביעית לאחריה (עיין לקמן בדיון על תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה לר’ עקיבא).

לפי באור הגר”א בירושלמי משמע כבבלי, שהנ”ל תלוי במחלוקת ר’ עקיבא ור’ ישמעאל, לר’ עקיבא יש פסוק ולר’ ישמעאל נלמד מהלכה למשה מסיני.

עשר נטיעות כול’ (וכו’) ר’ זעירא, ר’ לא, ר’ יסא בשם ר’ יוחנן: ערבה הלכה למשה מסיני ודלא כאבא שאול, דאבא שאול אמר ערבה דבר תורה: ‘וערבי נחל’ – שתים, [חד] ערבה ללולב וערבה למקדש. ר’ בא, ר’ חייא בשם ר’ יוחנן: ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודלא כר”ע, דר”ע אמר ניסוך המים ד”ת – בשני ‘ונסכיהם’, בשישי ‘ונסכיה’, בשביעי’ כמשפטם’ – מ”ם יו”ד מ”ם – מים.    (שביעית פ”א ה”ה לג ע”ג)

ההבנה הפשוטה בהלכה ה’ בירושלמי[18] היא שערבה לאבא שאול וניסוך המים לר’ עקיבא דבר תורה ולא דיברו כלל על עשר נטיעות, אולם אם כך לא ברור מה הקשר לעשר נטיעות המובאות בפתיחת הדיון. הגר”א בביאורו מפרש:

ודלא כר”ע פי’ נטיעות דלא כאבא שאול והני תרתי דלא כר”ע.

(נמצא בכתבי יד)

צ”ע מנין להגר”א שאבא שאול סובר שנטיעות נילמד מפסוק. בר’ עקיבא מובן מדוע הגר”א דחק את פשט הירושלמי, מפני שזה הנושא במשנה לר’ עקיבא, לפי פשט המשנה שיש פסוק לר’ עקיבא.

יוצא איפוא, לפי הבנת הגר”א בירושלמי, שלר’ עקיבא עשר נטיעות נלמד מפסוק. ברם לא ברור האם הדרשה מדאורייתא או רק אסמכתא.

מהמשך הירושלמי לכאורה משמע שישנה הלכה למשה מסיני:

ר’ חייא בר אבא בעי קומי ר’ יוחנן: ועכשיו למה הן חורשין בזקינות? א”ל: בשעה שניתנה הלכה כך ניתנה, שאם בקשו לחרוש – יחרושו, ר’ בא בר זבדי בשם ר’ חוניה דבקעת חרן: ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הראשונים הם. מה ופליג? ר’ יוסי ב”ר בון בשם לוי: כך היתה הלכה בידן ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמו שנאמר למשה מסיני…                                                                      (שם)

אולם אם נתבונן בסוף דברי הירושלמי, משמע שהלכה זאת היא רק: “כמו שנאמר למשה מסיני”, ואיננה ממש הלכה למשה מסיני. חכמים קראו להלכה זו “הלכה למשה מסיני”, בגלל שבית דין נתנו נפשם עליה. לפי זה יוצא שגם בהלכה ה’ תוספת שביעית אינה מדאורייתא אלא אסמכתא מדרבנן כפי שמפורש בהלכה א’. (לפי זה סדר הדברים הוא: בתחילה נביאים הראשונים יסדו, אח”כ נשכחה ההלכה, ובשלב אחרון, בתקופת בית שני, עמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים.)

2. רמת תוספת שביעית לאחריה

לכאורה אם נלמד מפסוק לר’ עקיבא שלפניה דאורייתא הוא הדין לשביעית לאחריה.

ברם, לר’ ישמעאל יש מקום לדון האם בכלל ישנה תוספת שביעית לאחריה כדלעיל, ואם יש מה רמת דינה. משיטת ר”ת שהקשה מדוע צריך פסוק לר’ ישמעאל לתוספת והרי תוספת לר’ ישמעאל נלמד מהלכה למשה מסיני, ותרץ שהפסוק בו דנה הסוגיה בראש השנה דנה בתוספת שביעית לאחריה, מסתבר שדין תוספת שביעית לאחריה כדין תוספת לפניה ושניהם מדאורייתא. (עיין לקמן בדיון על אופי תוספת שביעית לאחריה המשך ברור הנושא.)

ג. אופי הדין והקיפו

הקדמה

בשביעית ישנם שני מישורים עיקריים:

א. איסור מלאכה – לאו ועשה.

ב. דיני הפקר ושאר דיני קדושת הפירות .

ברור שהיקף הדינים בתוספת שביעית לפניה אינם שייכים אלא במישור הראשון של איסורי המלאכה ולא שייך במישור השני.

ברור שהיקף הדינים בתוספת שביעית במוצאי שביעית בודאי שייך למישור השני.

צריך עיון האם תוספת שביעית במוצאי שביעית שייך גם למישור הראשון.

בין בתוספת לפניה ובין לאחריה צריך לדון באופיה של התוספת.

1. אופי תוספת שביעית לפניה

ניתן להעלות שני כיוונים עקריים לאופי תוספת שביעית:

1. תוספת שביעית היא הרחבת השביעית והתוספת מהווה חלק אנטגרלי מן השביעית לגבי המישור הראשון.
2. דיני תוספת אינם נובעים מהרחבת השביעית אלא מחמת השביעית עצמה, כלומר שהאיסורים בתוספת נובעים מחמת השלכותיהם לשביעית, כלשון הרמב”ם:

עבודת הארץ בשנה השישית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית.            (הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א[19])

לשתי התפיסות הנ”ל צריך לדון מה היקף הדינים הנוהגים בתוספת.

נראה שהשאלה מתפצלת למספר סוגיות משנה:

1. מקור ר’ עקיבא לתוספת על פי הירושלמי.
2. בהסבר ההווא – אמינא במו”ק[20] שיש מלקות בתוספת.
3. מה הן המלאכות שנאסרו בתוספת.
4. מה הן המלאכות שהותרו בתוספת.
5. שיעור זמן של תוספת לפניה.
6. דין עשר נטיעות.

א. מקור ר’ עקיבא לתוספת על פי הירושלמי

לעיל הובא המקור של ר’ עקיבא בירושלמי:

לשביעית, ובקציר…’בחריש ובקציר תשבת’ בחריש שקצירו אסור, ואי זה? זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס שחרישו אסור, ואי זה? זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.                             (שביעית פ”א ה”א לג ע”א)

את הגדרת הירושלמי לחריש “שקצירו אסור” ניתן להבין בשני אופנים. האחד כסימן לאיזה תקופה התכוונה התורה. השני – שבהגדרה יש גלוי על אופיו של איסור תוספת שביעית, הבנוי בגין העתיד, ואין כאן הרחבה של השביעית אלא דין הנובע מהשביעית. תפיסה זו מצויה בריטב”א:

אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית פי’ שהיא מועלת בשביעית וזה מן התורה שלושים יום קודם שביעית, וחכמים הוסיפו בשדה אילן מן הפסח ובשדה לבן מן העצרת דבהכי מועילין בשביעית.   (ר”ה ט ע”א ד”ה “אלא חריש”)

וכן מצאנו בלשון הרמב”ם: “מפני שהוא מתקנה לשביעית”[21].

ב. בהסבר ההוא – אמינא במועד קטן שיש מלקות בתוספת

1. שיטת תוס’, תוס’ רא”ש והריטב”א במועד קטן

על הגמרא במועד קטן: “יכול ילקה על תוספת ראש השנה דאתיא מ’בחריש ובקציר תשבות'” דנים הראשונים מה מקור דין מלקות בתוספת, וכתבו התוספות:

ואם תאמר – מלקות מנלן, והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא ‘בחריש ובקציר תשבות’? איכא למימר – דמ‘בחריש ובקציר’ מפקינן דצריך תוספת, כלומר שהשביעית מתחלת משנה השישית וכל דין שביעית יהיה לשישית, דהרי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנה שביעית וא”כ הוא כשביעית.                                            ( מו”ק ג ע”ב ד”ה יכול ילקה)

הריטב”א מתרץ כתוספות:

וי”ל מלקות ממש, וקרא ה”ק – בחריש תשבות כמו בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו. (שם ד”ה “לרבי יוחנן”)

אמנם בריטב”א לא מופיעה הגדרת התוספת כאילו שביעית “מתחלת משנה השישית וכל דין שביעית יהיה לשישית”. ונראה שהריטב”א לשיטתו כנ”ל שתוספת אינה הרחבת השביעית, וכאן מופיע פירוש מקומי שהחריש נכלל באיסור מקביל בחומרתו לאיסור שביעית.[22]

2. שיטת רש”י בריטב”א וי”מ בתוס’ רא”ש

בחידושי הריטב”א בתחילת דבריו מביא את פירוש רש”י[23], שהסביר שהדיון בגמרא לגבי מלקות בתוספת רק במישור החיוב דרבנן: “מלקות מרדות עד שתצא נפשו, דומיא דאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה”. ובדומה נמצא בשם יש מפרשים בתוספות רא”ש.

ניתן להבין שרש”י והי”מ בתוספות רא”ש חולקים על תפיסת התוספות, וסוברים שתוספת אינה הרחבה של השביעית, ויש בה דינים עצמאיים מכח העשה (עיין לקמן דיון באופי תוספת שביעית לאחריה הסבר שיטת רש”י), או יתכן שהיא הרחבה, אבל לא באותו תוקף, כמו בשבת ויום הכיפורים ואולי רק הרחבת העשה.

לא ניתן לדחות ולומר שכל הנ”ל רק בהוה אמינא, מפני שהסיבה בגינה אין לוקים על תוספת שביעית הוא ביטול התוספת בזמן הזה, ברם לו היה דין תוספת נוהג כיום פשטות הדברים שהיה מלקים לשיטת ר’ ישמעאל. ולשיטת ר’ עקיבא, שאין מקור לביטול תוספת שביעית בזמן הזה (בשיטת הבבלי), לכאורה צריך ללקות גם כיום (עיין לקמן דיון בתוספת שביעית בזמן הזה לר’ עקיבא).

מצינו כדברינו מפורש בתוספות רא”ש במועד קטן:

ולהך שנויא דרב אשי צריך לפרש דאתוספת בזמן הזה קאמר, יכל ילקה אתוספת שביעית בזמן שאין בית המקדש קיים, ונסיב ליה תלמודה לפטור שהתירום ר”ג ובית דינו מהאי טעמא, דכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים וכו’… והוסיפו הן שני פרקים הללו, למעבד הרחקה טפי, ואחר שחרב בית המקדש נהגו בהן אסור, משום דסברי כר’ עקיבא, דאסר לה מקרא, עד שבא ר”ג ובית דינו והורו דהלכה כר’ ישמעאל, ולא גמירי אלא בזמן שבית המקדש קיים וממילא בטלו הרחקת שני פרקים. (ד ע”א ד”ה “אבל בזמן”)

אולם מרש”י כ”י נלענ”ד שחולק על הסבר תוספות רא”ש, ומשמע שלר’ ישמעאל אין מלקות למסקנה גם בזמן שבית המקדש קיים.

ונסיב ליה תלמודא לפטורא כדבעינן למימר קמ’ גזרה שוה משבת בראשית.

(מועד קטן ג ע”ב ד”ה “אולם”)

לכאורה צ”ע מדוע רש”י כ”י לא הביא את מסקנת הסוגיה שההלכה לא קיימת בזמן הזה? אלא שמכאן שלרש”י כ”י אם לומדים מהלכה למשה מסיני, גם בזמן בית המקדש אין מלקות. וכן נמצא בחידושי רע”א שלר’ ישמעאל הלומד מן ההלכה לא שייך מלקות:

אולם יש לעיין דמשמע דאי נפקותא מן ההלכה מעשר נטיעות אין כאן מלקות, דהא ההלכה לא היה כלל בדרך איסור רק להתיר נטיעות ונשמע ממילא האיסור…

(מו”ק ג ע”ב)

וכן הבין הגרשז”א ב”מעדני ארץ”, ותמה שם על תוספות רא”ש:

…והוא פלא שהרי אף אם נדחוק לומר שמכח ההלכה שמעינן דהשביתה מעבודת הארץ האמורה בשביעית מתחלת לגבי זקנה מערב שביעית, מ”מ קשה דלפי”ז מה טעם מותר בזה”ז כיון שההלכה אינה אלא גילוי מלתא על פירושא דקרא?

(סימן ו’ ס”ק ה’ בסופו)

לענ”ד קושיתו אינה קשה, מפני שעל פי תוספות רא”ש “ההלכה למשה מסיני” אינה אומרת שזהו הכתוב בתורה, אלא מוסיפה תוספת שמהותה כשביעית. רש”י כ”י כנראה חלק על תוספות רא”ש, ואולי רש”י כ”י לשיטתו עם הרש”י המופיע בריטב”א, המובא לעיל, שמדובר במלקות מרדות.

בעקבות הבנת רע”א, מקשה הגרשז”א[24]: “א”כ מה פריך הש”ס לקמן דלכ”ע קרא למ”ל, הא אצטריך למלקות”! עיין ב”מעדני ארץ” שתרץ.

ברם לפי דרכו של תוספות רא”ש הקושיה אינה מתחילה, מפני שאין הכי נמי, לוקים על דין תוספת גם לר’ ישמעאל.

אולם ניתן לפרש שהרא”ש הבין את השאלה: “יכול ילקה על התוספת”? – אליבא דר”ע בלבד עד שבאו ר”ג ובית דינו ולמדו כר’ ישמעאל שכלל אין מלקות ובזה”ז כלל אין איסור. הדיון התקיים רק אליבא דר”ע, האם יש מלקות על התוספת, ובזה נחלקו שם למסקנה רש”י שבריטב”א מול הרא”ש ותוספות.

כמו כן, ניתן לדחות את כל הראיה (מכך שאין מלקות בתוספת לרש”י כ”י) אם נעמיד את כל דיון הגמרא בשאלה אם לוקים על חרישה (וביחוד לשיטת ר”ת שרק חרישה נאסרה בתוספת), והדיון על חרישה איננו רק על תוספת אלא גם על שביעית עצמה.

3. שיטה חדשה בבאור מקור דין מלקות בתוספת

לענ”ד אם נאמר שדין מלקות בשביעית אינו ניגזר מקרקפתא דגברא אלא בגין פגיעה בשביתת הארץ, ממילא גם בערב שביעית אפשר ללקות, מפני שישנן בערב שביעית עבודות שיפגעו בשביתת הארץ בשביעית. ועיין באריכות בשיעור “שבת שבתון יהיה לארץ” העוסק בהגדרת העשה.

תוספות לשיטתו חלק על שיטת ר”ת המובאת לקמן וממילא סובר שתוספת שביעית הינה הרחבת השביעית כנ”ל ואכמ”ל.

ג. מה הן המלאכות שנאסרו בתוספת

במשנה בשביעית שנינו:

‘בחריש ובקציר תשבת’ אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.                                                                                   (פ”א מ”ד)

מהמשנה ברור שחריש אסור בערב שביעית וקציר במוצאי שביעית. השאלה היא – מה הדין בשאר מלאכות בערב שביעית ובמוצאי שביעית? לכאורה השאלה תלויה בשאלת היסוד באופי התוספת – אם היא הרחבת השביעית, וכלשון התוספות שהשביעית מתחלת מהשישית, לכאורה יש מקום שכל המלאכות יאסרו. ברם אם תוספת שביעית איננה הרחבה, אלא השלכה של השביעית, יש לדון מהו העקרון המנחה לאיסור, ואולי נאסרה רק חרישה מפני שיש בה השלכות לשביעית, ולא שאר מלאכות.

1. שיטת ר”ת

אומרת הברייתא:

ת”ר – אחד הנוטע, אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה, ומותר לקימן בשביעית.                                                                                                                     (ראש השנה ט ע”ב)

מקשה תוספות:

ותימה – דבפ”ב משנה א’ דשביעית תנן ומייתי לה בפ”ק דמו”ק ג’ ע”ב שחורשין בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת, וכיון דאפילו ליטע בתחילה שרי שלשים יום לפני ר”ה אמאי אסור לחרוש? לשתרי נמי לחרוש עד לפני ר”ה שלשים יום!

(שם ד”ה “ומותר לקיימן בשביעית”)

ומתרץ שם ר”ת:

ואור”ת – דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל (ע”ב) מ’בחריש ובקציר תשבות’. ועוד יש ליתן טעם – משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית, דכל האילנות נמי מיגדל גדלו בשביעית וא”כ לא יטע לעולם[25].

אם כן, שיטת ר”ת שבתוספת שביעית נאסרה רק חרישה מדאורייתא ולא נטיעה, ומדרבנן נאסרה גם נטיעה ורק שלושים יום קודם השביעית. הסברו של ר”ת הסבר כפול:

א. גזירת הכתוב.

ב. סברה: “משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית”, וכפי שהוזכר לעיל בריטב”א. אלא שיש להעיר שבתוס’ לא מפורש שסברה זו נאמרה על ידי ר”ת, עיין שם.

לפי זה מבוררת שיטת ר”ת שתוספת אינה הרחבה של השביעית (גם אם נסביר שבהוה אמינא בגמרא, לגבי מלקות, הבינו שתוספת היא הרחבה של השביעית, למסקנה נדחתה ההוה אמינא).

2. שיטת הר”ש והרא”ש

כתב הרא”ש בתוספותיו על דברי ר”ת שהובאו לעיל:

ולא נהירא לי, דמסתמא מרבינן תוספת שביעית לכל דין שביעית, וכל האסור בשביעית אסור במוצאי שביעית, כמו לר’ ישמעאל דמפיק ליה מ’שבתכם’.

(ראש השנה ט’ ע”ב ד”ה “ומותר”)

דברי הרא”ש בהירים מאוד ביחס לתפיסתו את אופי דין תוספת שביעית, ברם צ”ע מדוע עובר הרא”ש מדיון בתוספת ערב שביעית לתוספת מוצאי שביעית? לכן לפי דרכנו נראה שהרא”ש רצה להוכיח שתוספת שביעית היא הרחבה של השביעית, ודוקא מהלימוד של ר’ ישמעאל מ”שבתכם” ניתן להבין מעצם הלימוד שאופיה של התוספת היא הרחבת השביעית, שזהו פשטות הלימוד ‘שבתכם’ – הרחבת השבת. ומכיון שהרא”ש[26] למד כר”ת, שהדיון בגמרא בראש השנה בשיטת ר’ ישמעאל עוסק בתוספת מוצאי שביעית, מפני שתוספת ערב שביעית נילמד מהלכה למשה מסיני, ממילא הפסוק ‘שבתכם’ מלמד דין תוספת במוצאי שביעית.

וכן הבין הר”ש[27] בר”ת שכל מלאכות דאורייתא נאסרו בתוספת.

3. מחלוקת רש”י ור”ת בהסבר הסוגיה בראש השנה

דתנן: אין נוטעין ואין מברכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל’ יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב – יעקור. ר’ יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ר’ יוסי ור’ שמעון אומרים: לשתי שבתות. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר ל’ – צריך שלשים ושלשים, לדברי האומר שלושה – צריך שלושה ושלושים, לדברי האומר ב’ שבתות – צריך ב’ שבתות ושלשים יום.

(ר”ה י ע”ב)

נחלקו רש”י ור”ת בהסבר דברי רבה בר אבוה. רש”י מסביר:

צריך שלושים ושלושים, שלושים לקליטה ושלושים לתוספת כר”א.

(שם ד”ה “צריך שלושים ושלושים”)

בתוספות ד”ה “שלושים” מקשה ר”ת צרור קושיות על פירוש רש”י, ומסביר את הצורך בשלושים יום כדין מדיני ערלה, אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה.

לפי דינו של ר”ת, שאין איסור שיקלט בתוספת אע”פ שיש איסור שיקלט בשביעית עצמה, ניתן להבין שהתוספת אינה חלק אינטגרלי מן השביעית. אולם ברור שגם לר”ת יש איסור לנטוע בפועל בתוספת שביעית.

ברש”י הדברים אינם הכרחים, מפני שניתן לומר שרש”י חולק רק בענין נטיעה אבל מסכים עקרונית לתפיסת ר”ת באופיה של התוספת.

ניתן להביא שתי ראיות שאכן זוהי שיטת רש”י:

1. רש”י המופיע בריטב”א במועד קטן הנ”ל.
2. רש”י מסביר מה הכריח להעמיד את הפסוק: “בחריש ובקציר תשבות” דוקא בתוספת שביעית, ולא בשבת בראשית כפשוטו של מקרא:

דע”כ אע”ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ‘ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות’ סיפא היינו בחריש ובקציר תשבות אשבעית קאי, דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור, שאר מלאכות מי שרי. (ראש השנה ט ע”א ד”ה “אין צריך לומר”)[28]

מקשה רע”א:

…משמע דמכח יתירא הוא דלא מוקמינן על שבת. אבל קשה לי – דמנ”ל למדרש דקאי על תוספת שביעית? דלמא קאי על תוספת שבת בראשית! וברש”י ר”ה ט ע”א כתב דע”כ אע”ג דרישא דקרא בשבת קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ”ל, מ”מ עדיין קשה לי קצת – דדלמא קאי על תוספת שבת, ולא רצתה התורה לאסור בתוספת שבת רק למלאכת חרישה וקצירה ולא בשאר מלאכות.                                                                                                           (במשניות אות ג)

לענ”ד אם נבין שאופי תוספת שביעית לרש”י אינה הרחבת הקדושה, מובן היטב מדוע מעמידים דוקא בתוספת שביעית ולא בתוספת שבת, כיון שאם מדובר בשבת אין סברה מדוע הפסוק עוסק דווקא בחריש, ברם אם מדובר בתוספת שביעית מתברר מדוע הפסוק עוסק בחריש, כיוון שחריש מבטא את מהות התוספת – “מפני שהוא מתקנה לשביעית” כלשון הרמב”ם.

הרב שמעון לפיד שליט”א באר שלא יתכן לסבור שבתוספת שבת ייאסרו רק שתי מלאכות אלו מתוך ל”ט המלאכות האסורות מהתורה. אבל בשביעית נכתבו שתי מלאכות אלו כיוון שהן אבות המלאכות האסורות בשביעית מדאורייתא ומהן נגזרו התולדות.

לענ”ד יש להוסיף ולבאר בדעת ר”ת שלשיטתו עיקר האיסור בשביעית נגזר מן העשה של “שבת הארץ” המתמקד בקרקע, ולכן ישנו איסור שדבר יקלט בשביעית ועיין באריכות בשיעור “שבת שבתון יהיה לארץ” באור מקיף של שיטת ר”ת.

4. שיטת הרמב”ם

נראה שגם הרמב”ם סובר כרש”י באופיה של התוספת, וחולק על ר”ת בצימצום איסורי המלאכה האסורים בתוספת.

עבודת הארץ בשנה שישית, שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית.    (הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א)

מדייק מרן הרב קוק:

ממה שאמר שיש טעם בהלכה למשה מסיני זו שאסור בעבודת הארץ שלשים יום לפני שביעית, מפני שהוא מתקנה לשביעית, נראה שדוקא עבודות כאלה שיש בהם משום תיקון הארץ לשביעית אסורות בתוספת שביעית, כגון חרישה ששייך תקון הארץ בשביעית על ידה וכן זמירה בעבודת האילן שייך ג”כ שהוא לצורך שביעית, אבל קצירה ובצירה שאינה משום תיקון עבודת הארץ לשביעית אינה אסורה בתוספת שביעית אפילו בזמן שבית המקדש קיים…                                 (שבת הארץ עמוד קנב)

לענ”ד דיוקו ברור, אולם קשה מאוד לומר שהרמב”ם צימצם את דין תוספת על מנת להפקיע איסור קצירה, שהרי איסור קצירה ובצירה נאמרו רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית, ואם כן יוצא שגם אחרי ראש השנה עדיין אין איסור קצירה ובצירה מפני ש דין קדושת פירות עדיין לא חל אחרי ראש השנה. ברם, הרב לשיטתו בהבנת מלאכת הקצירה, ואי”ה נאריך בשיעור נפרד שידון באופי מלאכת קצירה.

ניתן להביא ראיה שהרמב”ם הסביר את דברי רבה בר אבוה לעיל כרש”י ולא כר”ת:

אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו.

(שם הלכה י”א)

עולה מכאן שהרמב”ם סובר כרש”י, שיסוד תוספת איננה הרחבת השביעית, ובכל זאת חולק על ר”ת ואוסר נטיעה בתוספת, מפני שלדעתו באותו זמן של תוספת נאסרו כל המלאכות שיש להם השלכה לשביעית[29].

ברם, צריך לדון מה בא הרמב”ם למעט בצמצמו “מפני שהוא מתקנה לשביעית”, וניתן להעלות שלוש דרכים:

א. מלאכות דרבנן[30] שנאסרו בשביעית, ובכל זאת בתוספת הותרו מפני שאינם בגדר “מתקנה לשביעית”.

ב. להפקיע תוספת שביעית לאחריה – עיין בהמשך דיון באופי תוספת שביעית לאחריה.

ג.  הרב שמעון לפיד שליט”א באר שגם בזמן ששביעית דאורייתא האיסור שיקלט קודם השביעית בנוי רק על מראית עין, וממילא באור צמצום הרמב”ם הוא נטיעה מעיקר הדין.

5. שיטת המהר”י קורקוס – חילוק בין שני פרקים ראשונים לשלושים יום

המהר”י קורקוס בהלכות שמיטה ויובל פ”ג הי”א, מחלק בין “שני פרקים ראשונים”[31], בהם נאסרה רק חרישה, לבין תוספת שביעית של שלושים יום בה נאסרו כל המלאכות. ביחס לשני פרקים הראשונים מסתבר שכו”ע מודים שלא נאסרה אלא חרישה, וכך נראה מפשטות המשניות. אולם, לגבי שלושים יום לפני השביעית, נחלקו הראשונים, האם נאסרו כל המלאכות. לפי הראשונים הסוברים שבשלושים יום נאסרו כל המלאכות כמו בשביעית ישנו הבדל מהותי בין אופי תוספת מדרבנן ב”שני פרקים” לבין אופי תוספת של שלושים יום. אופי התוספת מדרבנן אינו הרחבת השביעית אלא שישנו איסור לחרוש מפני שמתקנה לשביעית, ואילו תוספת של שלושים יום, היא הרחבת השביעית, עיין להלן הרחבת ביאור הענין.

ד. מה הן המלאכות שהותרו בתוספת

1. המשניות בפרק ב’

במשנה שביעית ריש פרק ב’ שנינו מלאכות המותרות בתוספת:

מזבלין, ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, וכן בבית השלחין. מיבלין, מפרקין, מאבקין, מעשנין עד ר”ה, ר’ שמעון אומר: אף נוטל הוא את העלה מן האשכולות בשביעית.

מסקלין עד ר”ה. מקרסמין, מזרדין, מפסלין עד ר”ה…

מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן, וקוטמין אותן ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ר”ה. ר’ אלעזר בר צדוק אומר: אף משקה הוא את הנוף בשביעית אבל לא את העיקר.

סכין את הפגין, ומנקבים אותם עד ר”ה…                                                             (משניות ב-ה)

יוצא שישנן מלאכות האסורות בשביעית ומותרות בתוספת, וכך פסק הרמב”ם[32]. לאור זה צריך לדון בשתי נקודות:

א. האם המשנה עוסקת בתוספת דאורייתא, או גם בזמן הזה.

ב. מהו המכנה המשותף בין כל המלאכות המותרות.

2. פשטות הסוגיות בבאור המשניות

הדרך הפשוטה בסוגיות שבזמן הזה אין תוספת שביעית כלל מפני שההלכה נאמרה בזמן שבית המקדש קיים (הדברים יבוארו לקמן בברור דין תוספת שביעית בזמן הזה), וממילא בפשטות מדובר בזמן הבית שהיתה תוספת שביעית דאורייתא, וכך פסק הרמב”ם:

…אף בזמן המקדש מותר לסקל, ולזבל וכו’…

(הלכות שמיטה ויובל פ”ג הלכה ט’)

3. שיטת היד רמ”ה

ה”יד רמ”ה” סובר שהמלאכות המותרות נאמרו בתוספת שביעית בזמן הזה:

…וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בהמ”ק קיים להו[33], ואפילו הכי לא שרו למחרש בשדה האילן אלא לצורך אילנות שבו ובשדה הלבן לצורך מקשאות ומדלעות שבו, כי היכי דלא לפסוד ולצורך ערב שביעית הוא, אבל לצורך הקרקע עצמה לא, דודאי לצורך שביעית קא עביד, והיינו דתנן בשביעית פרק ראשון עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה וכו’…[34]

לכאורה מדברי ה”יד רמ”ה” מובן שבזמן שבית המקדש קיים נאסרו כל המלאכות ובזמן הזה הותרו חלק מן המלאכות, ודבריו נוגדים את פשטות הסוגיות וכל הראשונים.

נסיון להסבר שיטת ה”יד רמ”ה” – שני דינים בתוספת

אם נבין שישנם בתוספת שביעית שני רבדים: האחד – “מפני שהוא מתקנה לשביעית”, והוא קיים גם בזמן הזה מפני שמוקד האיסור אינו התוספת אלא השביעית עצמה, והרובד השני – תוספת שמשמעותה הרחבת השביעית, אולי הדין שבזמן שאין מקדש לא נוהגת תוספת מתייחס לרובד השני. אולי שעורי הזמן של שני הרובדים יהיו שונים. לגבי הרחבת הקדושה – שלשים יום, ולגבי הרובד הראשון – שני פרקים ראשונים – עיין לקמן דיון בשעור הזמן.

4. המכנה המשותף של המלאכות המותרות

ניתן לנקוט באחת משלוש הדרכים:

א. עוסקים במתיר של “אוקמי אילנא” – ע”פ שיטת הרשב”א.

ב. מלאכות דרבנן הותרו בתוספת – שיטת הר”ש[35].

ג.  רק חרישה נאסרה בתוספת – שיטת ר”ת (עיין לעיל).

א. עוסקים במתיר של “אוקמי אילנא” – ע”פ שיטת הרשב”א

בדיון ביחס בין דיני קנינים לבין דיני חרישה בתוספת שביעית כותב הרשב”א:

וא”ת – ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשים כל בית סאה בשבילן? י”ל – דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להעמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו שכל זה צריך לאוקמי אילנא, אבל לענין מקח וממכר אין הולכין אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכם לפזר יותר…[36]

יוצא מדברי הרשב”א שדין חרישה הותר בצורה מסוימת מפני “אוקמי אילנא”. ואולי ניתן להרחיב ולהסביר גם את המשניות בפרק ב’ ע”פ היתר “אוקמי אילנא”.

ייתכן וההסבר נעוץ באופי תוספת שביעית, דבר שיש בו גם “אוקמי” וגם “אברויי” בשביעית נאסר מפני ה”אברויי”, ובתוספת שכל האיסור מפני הסיבה שתכלית המלאכה לשביעית “מפני שמתקנה לשביעית” בודקים מהי סיבת המלאכה ולא מה תוצאותיה, ואין נפקא מינה אם יש גם “אברויי”. (עיין במאמר העוסק במלאכות המותרות בשביעית בדיון ב”אוקמי אילנא” בתוספת שביעית הסבר נוסף לדין הרשב”א).

ב. מלאכות ברמת הדרבנן הותרו – שיטת הר”ש

הר”ש סובר שבתוספת נאסרו רק המלאכות שנאסרו מן התורה בשביעית, ולא מלאכות שנאסרו רק מדרבנן. והוסיף היתר נוסף: גם בדאורייתא – כשהדבר לצורך פירות שישית.

הגרשז”א רוצה להוכיח מכאן שאופי התוספת אינה הרחבת השביעית:

…ותו קשה דבפ”ב משביעית מבואר דאף לר”ע אין איסור תוספת נוהג אלא במלאכות המפורשות בתורה ולא בהני דאיסורן רק מדבריהם, ומסתבר לענ”ד – דכל זה ניחא אם נאמר שיש חילוק בין התוס’ והעיקר, משא”כ אם נאמר דגלי קרא שהתוס’ הוא כמו העיקר א”כ מה טעם ראו חכמים לחלק ביניהם לענין עבודות דרבנן[37].

לענ”ד אין הכרח לדברי הגרשז”א, משתי סיבות:

א. גם אם תוספת הינה הרחבת השביעית לא בהכרח שלוקים על תוספת, וכמו שמצינו בתוספת יום הכיפורים, שבהבנה פשוטה אופיה הרחבת הקדושה ובכל זאת אין עונש – בגמרא ביומא:

“‘ועיניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו’ יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה? ת”ל – ‘וכל הנפש אשר לא תעשה מלאכה בעצם היום הזה’ – על עיצומו של יום ענוש כרת, ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה”.           (יומא פא ע”א)

א”כ מצינו שיש שני מושגים – עצומו של יום ותוספת, ואולי חכמים לא גזרו על תוספת שרמתה נמוכה יותר (עיין עוד בדיון על מלקות בתוספת בסוגיא במועד קטן, לעיל).

ב. אם נקבל את שיטת חלק מן האחרונים, שגם מלאכות מדרבנן בברייתא ב”תורת כהנים” אסורים מדאורייתא אלא שאינם אסורים בלאו אלא בעשה, יכול להיות שתוספת הינה הרחבת השביעית לענין איסורי מלאכה שהם דינים בגברא, אבל השנה מתחילה בראש השנה וממילא איסורים שאינם איסורים אלא מחמת העשה בשביעית אסורים מדאורייתא, ובתוספת אינם אסורים כלל וכלל.

ה. שיעור תוספת שביעית לפניה

מצינו שני סוגי שיעורים בתוספת שביעית. האחד מתיחס באופן ספציפי לסוג הגידול, והשני קובע שיעור אחיד לכל הגידולים.

א. בסוג הראשון המתיחס באופן ספציפי לסוג הגידול מצינו חילוק בין שדה האילן לשדה לבן, ומחלוקת האם לקבוע תאריך קבוע לכל הגידולים, או על פי ראית המציאות ביחס לכל גידול בכל שנה.

במשנה ריש שביעית שנינו דין שדה האילן:

עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.

בריש פרק ב’ שנינו דין שדה הלבן:

עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית? עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות, אמר ר’ שמעון: נתת כל אחד ואחד בידו, אלא בשדה הלבן – עד הפסח, ובשדה האילן – עד העצרת.

ב. בסוג שני מצינו שני שיעורים: האחד בגמרא – “שלשים יום”, והשני שהעלו הראשונים “פורתא”.

שלשים יום

בדיון הגמרא במועד קטן, כיצד ביטלו את דין תוספת שביעית, מתרץ ר’ יצחק:

כי גמרי הלכתא שלשים יום לפני ר”ה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו – כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.   (מו”ק ג ע”א)

מדברי ר’ יצחק ניתן ללמוד שישנם שני זמנים: שלשים יום שהוא זמן תוספת שביעית מדאוריתא, ו”שני פרקים ראשונים” שהם זמני תוספת מדרבנן, אלא שלא ברור האם שני הזמנים נשארו גם למסקנת הגמרא. בהמשך מקשה הגמרא מדוע אומרים שזו הלכתא והרי יש מקור בפסוק לר’ עקיבא לתוספת, ומסקנת הסוגיא לתרץ את הקשיים:

אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברו לה כר’ ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא – בזמן שבית המקדש קיים דומיא דנסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים – לא.                                           (שם)

יוצא איפוא שלמסקנה אין הכרח לשני זמנים בתוספת, וצריך ברור האם השלושים יום מתקיים למסקנה או רק “שני פרקים ראשונים”.

בירושלמי לא נזכר דין שלושים יום, ואולי לשיטתו איסור “שני פרקים ראשונים” הוא דאורייתא ולאו דוקא שלושים יום (לעיל ברמת הדין דננו בשיטת הירושלמי, ע”ש במחלוקת הסוגיות בין פ”א ה”א ופ”א ה”ה).

הרמב”ם קיבל את שני הזמנים של ר’ יצחק להלכה:

עבודת הארץ בשנה שישית, שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד עצרת ושדה הלבן עד הפסח.                                                                             (הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א)

ה”כסף משנה” על אתר כותב שמקורו של הרמב”ם הוא ר’ יצחק הנ”ל, וה”לחם משנה” על אתר הרחיב:

ומ”מ ההיא כר’ יצחק נמי קושטא הוא, דאע”ג דקאמר ‘אלא’, לאו אדר’ יצחק קאי דההיא קושטא היא, אלא אתירוצי אחריני דקאמר התם קאי.                                                                                                                                (שם)

“פורתא”

הגמרא במועד קטן,בהוה אמינא,דנה בתוספת שביעית בזמן הזה:

ור’ יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו מדאוריתא בטיל להו, מאי טעמא? גמר ‘שבת’ ‘שבת’ משבת בראשית – מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין.                                     (ד ע”א)

מקשים התוספות:

מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. ואי קשיא – והא מפקינן מקרא במס’ יומא פרק בתרא (פ”א ע”ב) דצריך לעשות תוספת גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיפה מחול על הקודש? איכא למימר – היא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כ”ש וכי ההוא שעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל דצריך להוסיף.

(שם ד”ה “מה להלן”)

וכן נמצא בתוספות רא”ש בשם הראב”ד:

ותירץ דהאי תוספת שמוסיפין מחול על הקודש אינו אלא בין השמשות שלהן שהוא אסור, וצריך להפסיק מעט קודם בין השמשות שלהן שהוא אסור, כדי שלא יכנס לבית הספק, אבל מן ודאי ושלא מחמת הספק לא אסרי ליה, ואילו הכא הוה אסרי מעיקרא ואתא איהו ושרא.                                                                                                                  (שם ד”ה “מה שבת”)

בין לתוספות רא”ש בשם הראב”ד ובין לתוספות, צריך לדון האם ה”תוספת פורתא” נשאר למסקנה, שהרי רב אשי שם דוחה את דברי “ר’ יוחנן אמר רבן גמליאל”:

מתקיף לה רב אשי: מאן דאמר הלכתא – אתיא גזירה שוה עקרה הלכתה? ומאן דאמר קרא – אתיא גזרה עקרה קרא? (שם)

ומגיעה הגמרא למסקנה שביטול תוספת שביעית היא שההלכה נאמרה רק בזמן שבית המקדש קיים.

אם כן יש לדון האם אותו תרוץ של ה”פורתא” נשאר למסקנה או שנדחה לגמרי. ניתן להוכיח שתוספות רא”ש סובר שה”פורתא” נדחה למסקנה. תוספות רא”ש בר”ה הנ”ל הוכיח מהסוגיא בראש השנה שכל המלאכות האסורות בשביעית אסורות בתוספת נגד שיטת ר”ת, ובודאי תוספות רא”ש שם לא התכוון רק ל”תוספת פורתא”, שבו בודאי גם ר”ת יודה שכל המלאכות נאסרו.

פשטות התוספות בר”ה חולק על “תוספת פורתא” של תוספות במועד קטן:

…ועוד דרבן גמליאל דפרק קמא דמו”ק לית ליה תוספת כלל, דקאמר התם נמנו על שני פרקים הללו והתירום…     (ר”ה ט ע”א ד”ה “ור”ע”)

ועיין ב”מעדני ארץ”[38] שמנסה לישב את הסתירה בין התוספות בראש השנה לתוספות במועד קטן.

הגרשז”א[39] הבין שה”פורתא” נשאר גם למסקנה, ודבריו צ”ע.

ברמב”ם אין זכר לדין ה”פורתא”, וממילא צ”ע על כמה פוסקים[40] שכתבו שבזמן הזה קיים דין ה”פורתא”, שהרי כל שביעית בזמן הזה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ולענ”ד יש כאן אפילו ספק ספיקא – ספק אם ה”פורתא” נשאר לתוספות למסקנה, ואם נשאר – ספק אם הלכה כתוספות או כרמב”ם (ניתן לצרף שגם בתוספות רא”ש סובר שה”פורתא” נדחה למסקנה, וכן את הסתירה בין התוספות בראש השנה לתוספות במועד קטן).

הבנת אופי התוספת לאור הזמנים השונים

לכאורה אם הזמן הוא מן הסוג הראשון (לשיטותיו השונות), ההבנה הפשוטה שתוספת אינה הרחבת השביעית אלא איסור מפני שהוא “מתקנה לשביעית”, וכן הבין ה”טורי אבן” בדיוניו בסוגיא בראש השנה הלומדת דין מוספין מחול על הקדש בשבת וביו”ט (לחלק מן הראשונים עיין לקמן) משביעית, ומקשה:

…אני תמה – מה ענין תוס’ זה דנ”ל לר”ע מ’חריש וקציר’ לתוס’ זה של שבת ויו”ט דנ”ל מועניתם ללמוד זה מזה, הא האסור בזה מותר בזה תוספת של חרישה ערב שביעית הנכנס לשביעית היינו שלא יחרוש בערב שביעית חרישה המועיל לשדה ואילן בשביעית והוא משעה שאין החרישה מועלת לפירות של ששית כדתנן בפ”ק דשביעית וכו’.

(ר”ה ט ע”א ד”ה “חריש של ערב שביעית”)

לפי זה מובנת היטב שיטת הירושלמי בריש שביעית הנ”ל, שמשמע ממקור תוספת לר”ע שאופי התוספת אינו הרחבת הקדושה. ומובן מדוע לא נזכר בירושלמי שלושים יום, לשיטתו באופי תוספת שביעית.

ברם, אם שיעור הזמן אינו אלא ברובד הדרבנן, אין לנו אלא ראיה לתוספת שביעית מדרבנן, ולא לתוספת שביעית דאורייתא, הנלמדת מן הפסוק או מהלכה למשה מסיני שאינה אלא שלשים יום.

אם שיעור התוספת הוא מן הסוג השני שהוגדר לעיל, לכאורה, לא שייך לדבר על זמן קבוע של שלושים יום לכל סוגי הצמחים. ואם בכל זאת הזמן קבוע לכל סוגי הצמחים, לכאורה אופיה של אותה תוספת אינה אלא הרחבת השביעית, וק”ו אם שעור הזמן הוא “פורתא” בודאי יש מקום לזהות את דין ה”פורתא” עם תוספת שבת ויו”ט (עיין בהמשך דיון בסוגית הגמרא בראש השנה ביחס בין תוספת שביעית לתוספת שבת ויו”ט).

אולם הרמב”ם פסק שלושים יום מהלכה למשה מסיני, ובכל זאת הבין שאופיה של התוספת אינה הרחבת הקדושה:

עבודת הארץ בשנה ששית, שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית.        (הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א)

ו. דין עשר נטיעות

במשנה שנינו:

עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה.

(שביעית פ”א מ”ו)

מקור הדין על פי הגמרא[41]: “עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים – הלכה למשה מסיני”. ועל פי מסקנת הגמרא בבבלי במועד קטן[42] ההלכה נאמרה אליבא דר’ ישמעאל, והפסוק נאמר אליבא דר’ עקיבא.

אם מתבוננים, עצם החלוקה בין “ילדה” (נטיעה) ל”זקנה” (כלשון הגמרא), מגלה שאופיה של התוספת אינה אלא גרורה של השביעית “מפני שהוא מתקנה לשביעית” ואינה הרחבת השביעית.

ניתן להביא ראיה מהמשנה[43] הדנה בהגדרת נטיעה, שגם ר’ עקיבא קיבל את החילוק בין “ילדה” ל”זקנה”, שהרי ר’ עקיבא מגדיר נטיעה “נטיעה כשמה”. ואם כן לכאורה ישנה ראיה לחקירתנו שתוספת אינה הרחבת השביעית אלא דינים הנגזרים מ”שבת הארץ”.

וכך הקשה ה”טורי אבן”[44] שתי קושיות:

א. מנין החלוקה לר’ עקיבא בין “ילדה” ל”זקנה”?

ב. אם ישנה חלוקה, איך ניתן ללמוד בגמרא בראש השנה דין תוספת שבת ויו”ט משביעית, והרי הן שונות באופין, כמו שבארנו!

ברם, נלענ”ד שיש מקום לומר שהחילוק בין “ילדה” ל”זקנה” איננו בהכרח גילוי על אופי התוספת, ואולי זוהי הלכה למשה מסיני במישור ה”מתיר” מפני פסידא. כמו שמצאנו בראשונים שהגדירו את המלאכות המותרות בתוספת מדין “אוקמי אילנא”. עיין במאמר “מלאכות המותרות בשביעית” בפרק הדן ב”אוקמי אילנא” בתוספת שביעית.

כמו כן ניתן לומר בשיטת ר’ עקיבא, על פי תוספות, שישנם שני רבדים – תוספת “פורתא”, והיא נושא הדיון בגמרא בראש השנה, ובתוספת זו ישנה זהות בינה לבין תוספת שבת ויו”ט. הרובד השני הוא תוספת שלושים יום ו”שני פרקים”, בהם ניתן להבין שאופי התוספת כדלעיל מפני שמתקנה לשביעית.

בירושלמי (בדיון על רמת הדין) בפ”א ה”א לא מוזכרת ההלכה למשה מסיני אלא הפסוק “בחריש ובקציר תשבות”, ואילו בירושלמי בפ”א ה”ה מוזכרת ההלכה למשה מסיני. לפי פשט הירושלמי אין הכרח לצמצם את ההלכה דוקא לר’ ישמעאל. ואולי יסבור הירושלמי שלר’ עקיבא יש פסוק, וההלכה באה לצמצם את הפסוק ולומר שעשר נטיעות מותר (ולא כהסבר הגר”א, עיין לעיל בדיון על רמת הדין).

2. אופי תוספת שביעית לאחריה

הקדמה.

הדיון צריך להתמקד בשתי נקודות:

1. האם קיים דין תוספת שביעית לאחריה?
2. אם ישנו דין תוספת שביעית לאחריה, מה אופיו?

א. האם קיים דין תוספת שביעית לאחריה?

לגבי עצם קיום דין תוספת שביעית לאחריה, יש לפצל את הדיון בר’ ישמעאל לחוד ובר’ עקיבא לחוד.

לר’ ישמעאל, שלדעתו מקור דין תוספת שביעית לפניה נלמד מהלכה למשה מסיני – ועיין לעיל במקור הדין – נחלקו הראשונים האם יש לו מקור לתוספת שביעית לאחריה. לר”ת, שיש מקור מיוחד, ברור שיש דין תוספת שביעית לאחריה. הראב”ד ב”כתוב שם” הנ”ל כתב בצורה ברורה שאין דין תוספת שביעית לאחריה גם לר’ עקיבא. ברם, לשאר הראשונים יש מקום להעלות הצעה שלר’ ישמעאל אין דין תוספת שביעית לאחריה, ולר’ עקיבא יש דין תוספת שביעית לאחריה[45].

אלא שכל הנ”ל תלוי בשאלה – מה היא תוספת שביעית לאחריה. אם תוספת לאחריה היא רק דינים הנובעים מקדושת הפירות, נלענ”ד שכולי עלמא יודו שיש דין תוספת שביעית לאחריה, והשאלה היא רק שאלה של הגדרה – האם קוראים לזה “תוספת שביעית” אם לאו, וניתן להביא כמה ראיות לזה:

א. מהראב”ד ב”כתוב שם”[46].

ב. פשטות הדרשה בגמרא בראש השנה יב ע”ב המובאת לקמן.

ג.  בראש השנה טו ע”א מדובר על דין ביעור בשמינית.

ד. בירושלמי ביכורים פ”ב ה”ד “נכנס משביעית לשמינית הרי הוא הפקר”.

ה. משנה בשביעית:

עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות? עד שתרד רביעה שניה.

(פ”ט מ”ז)

ומסביר הרמב”ם בפירוש המשניות:

וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה, מפני שנשארים בהן שאריות פירות שביעית.     (שם)

וכן נפסק בי”ד החזקה”[47], ועיין עוד ב”מעדני ארץ”[48].

ברם, אם היקף תוספת שביעית לאחריה הוא מעבר לדיני קדושת הפירות יש מקום לדון באופיה של התוספת ובהיקף הדינים.

ב. אופי תוספת שביעית לאחריה

ניתן להעלות שתי דרכים בדומה לדרכים בתוספת שביעית לפניה:

א. הרחבת השביעית ביחס לגידולים מסוימים.

ב. תוצאות הנובעות מן השביעית.

דיוני הראשונים ביחס בין המקורות השונים לתוספת שביעית לאחריה

הגמרא בראש השנה מביאה מקור לדין המשנה במעשרות[49] שבתבואה הקובע למעשרות הוא שליש:

מנה”מ? אמר רב אסי א”ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר’ יוסי הגלילי: אמר קרא – ‘מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות’, שנת השמיטה מאי עבידתיה בחג הסוכות? שמינית היא! אלא לומר לך – כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר”ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית.                                                                                                 (ר”ה ט ע”ב)

הראשונים דנו ביחס בין המקור של “מקץ שבע שנים” וכו’, למקורו של ר’ עקיבא “בחריש ובקציר תשבות”, וניתן להרחיב את דיון הראשונים למקורו של ר’ ישמעאל ע”פ ר”ת הלומד מ”שבתכם” דין תוספת שביעית לאחריה. הראשונים נקטו בשני כיוונים:

1. הפסוקים מלמדים דין זהה.
2. לומדים דינים שונים מכל פסוק.

רש”י מסביר את דינו ולימודו של ר’ עקיבא:

וקציר של שביעית, כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית.              (שם ד”ה “וקציר של שביעית”)

בראיה פשוטה לדעת רש”י התוספת אינה אלא דינים מדיני קדושת הפירות, וקושית הראשונים קשה מאוד על שיטת רש”י שהרי הלימודים ממש זהים.

תוספות מתרץ בתרוץ ראשון:

וי”ל – דהאי דהכא אצטריך ללמד על חריש שהוא לתוספת כדפיר’ לעיל[50].

(שם יב ע”ב ד”ה “מנהג”)

אלא שדחוק מאוד לומר שמהפסוק “בחריש ובקציר תשבות” ר’ עקיבא לומד רק חריש ולא קציר, ובודאי פשטות הסוגיות אינו כתוספות.

את שיטת רש”י נראה לבאר על פי דבריו בדף יג ע”א, על קושית הגמרא: “ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמוט ותיזיל עד חג הסוכות”? מסביר רש”י:

ודלמא לא עייל כלל, ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורא עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור.                                                                                                            (שם יג ע”א ד”ה “ודלמא”)

מרש”י ניתן ללמוד שבפירות שיש קדושת שביעית גם למסקנת הסוגיא, אסור גם לחרוש אע”פ שחרישה אינה קשורה לדיני קדושת הפירות.

דרך כזו מצינו במפורש ברשב”א[51] בתרוץ שני בתוספות הנ”ל:

ועוד נ”ל – דאי מהכא הוא אמינא דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בה דאסורה בסחורה וחייבים בבעור ושאר דיני פירות שביעית, אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית, להכי איצטריך ההוא קרא, וניחא השתא דדריש מיניה תוספת שביעית, דאי לאו הכי מה תוספת שייך בפירות שגדלו בשביעית במאי דאסירי בשמינית.                                 (שם יב ע”ב ד”ה “מנהג”)

יוצא אפוא שלשיטה זו יש איסור מלאכה בפירות הקדושים בקדושת שביעית, אלא דנראה דגם לדרך זו אין כאן הרחבת השביעית אלא השלכות דיניות גם באיסורי מלאכה מפאת קדושת הפירות.

נלענ”ד לתרץ שהפסוק “בחריש ובקציר” הוא עיקר הלימוד על התוספת, והפסוק “מקץ שבע שנים …” מהווה מקור לשיעור שליש. כך משמע קצת מן הגמרא, ואם לא היה את המקור של “בחריש ובקציר” לא היינו לומדים מ”מקץ שבע שנים” דין תוספת ודין שליש.

3. הוכחות לאופי תוספת לפניה ולאחריה מדיון הגמרא במקור דין מוסיפין מחול על הקודש

בהמשך לגמרא הדנה בקידוש שנת החמישים, דנה הגמרא במקור הוספה מחול על הקדש:

ודמוסיפין מחול על קדש מנלן? דתניא – ‘בחריש ובקציר תשבות’. ר”ע אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר: ‘שדך לא תזרע’ וגו’ אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. ר’ ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה.

ור’ ישמעאל מוסיפין מחול על קודש מנ”ל? נפקא ליה מדתניא – ‘ועיניתם את נפשותיכם בתשעה’, יכול בתשעה – תלמוד לומר – ‘בערב’, אי בערב יכול משתחשך ת”ל – ‘בתשעה’, הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד – שמוספין מחול על קודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת”ל – ‘מערב עד ערב’, אין לי אלא יוה”כ, שבתות מנין? ת”ל ‘תשבתו’. ימים טובים מנין? ת”ל – ‘שבתכם’, הא כיצד? כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש.                                              (ר”ה ח ע”ב – ט ע”א)

נחלקו הראשונים לשלוש שיטות עיקריות מה נושא הדיון בשאלת הגמרא: “ודמוסיפין מחול על קדש מנ”ל”?

א. תוספת שביעית לאחריה – שיטת ר”ת.

ב. תוספת שביעית לפניה – שיטת בעל המאור והריטב”א[52].

ג.  תוספת שבתות ויו”ט בלבד – שיטת הראב”ד והר”ן.

א. תוספת שביעית לאחריה לשיטת ר”ת

ר”ת ב”ספר הישר” סובר שהדיון הוא רק על תוספת שביעית לאחריה:

…ומפיק ליה לר’ עקיבא מ’בחריש ובקציר תשבות’, ולגבי תוספת שביעית קבעי ולא לגבי יום הכיפורים ושבתות וימים טובים, דאם כן בשלהי שמעתא דראש השנה דקאמר – ולר’ עקיבא האי ‘ועיניתם’ מאי עביד ליה? מבעי ליה’ וכו’ לימה ליה לר’ עקיבא לתוספת יום הכיפורים ושבתות איצטריך אלא על כורחך לתוספת שביעית גרידא קבעי ליה, דקים לן דכולי עלמא אית להו… ור’ עקיבא תוספת יום הכיפורים וימים טובים לית ליה, ואפילו אבעויי לא אביעיא לן לר’ עקיבא שהרי לא בעי תלמודא דמוסיפין מחול על הקדש אלא על שביעית גרידא כדפירשת…                                                                                     (סימן תלא)

(עיין לעיל בדיון במקור דין תוספת שביעית לאחריה).

לכאורה קשה – מדוע ר’ עקיבא לא ילמד מ’בחריש ובקציר’ המלמד על שביעית, בנין אב לשאר התורה? וקשה טובא – מדוע ר’ עקיבא שולל אפשרות תוספת ביום הכיפורים וימים טובים מן הפסוקים שלומד מהם ר’ ישמעאל?

נלענ”ד שאם נסביר בשיטת ר”ת שכל מהותה של התוספת לר’ עקיבא היא רק בתור גרורה של השביעית “מפני שהוא מתקנה לשביעית”, אם כן, לדעתו, אין מושג של תוספת כהרחבת הקדושה. ר’ עקיבא שלל את דין תוספת ביום הכיפורים ובשבתות ויו”ט מפני שאופי התוספת ביום הכיפורים שבתות ויו”ט הוא הרחבת קדושה, ור’ עקיבא שלל תוספת מסוג זה.

לפי דרכנו בשיטת ר”ת הדברים מחוורים כשמלה, מפני שר”ת לשיטתו בהבנת דין תוספת שרק מלאכת חרישה נאסרה בתוספת ולא שאר מלאכות (עיין לעיל בדיון באופי תוספת לפניה).

ב. תוספת שביעית לפניה – שיטת בעל המאור והריטב”א

בעל המאור והריטב”א סוברים שהפסוק הוא אסמכתא, ומקור הדין לר’ ישמעאל נלמד מהלכה למשה מסיני, ואם כן נושא הדיון הוא תוספת לפניה ולא לאחריה, כיון שתוספת לאחריה לא נלמדת מהלכה למשה מסיני. וכך כתב המאור:

הא כיצד? כל מקום שנאמר בו שבות מלמד שמוסיפין מחול על הקודש, ובמועד קטן אסיקנא הלכתא לר’ ישמעאל קראי לר”ע, ולפום מסקנא דהתם מאי דסמכינן לתוספת שביעית הכא אתוספת שבתות וימים טובים אסמכתא בעלמא היא, ועיקר קראי לתוספת שבתות וימים טובים הוא דאתו, ובדין הוא דלימא ר”ע האי ‘ועיניתם את נפשותיכם’ מיבעי ליה לגופה לתוספת שבתות וימים טובים, אלא שנויא רוחא נקט לפום סוגיא דהכא דאכתי לא קי”ל במסקנה דהתם…  (ר”ה ב ע”א מדפי הרי”ף ד”ה “הא כיצד”)

אם כנים דברנו, שלדעת בעל המאור והריטב”א הדיון הוא רק על תוספת שביעית לפניה, ממילא לר’ ישמעאל אין דין תוספת שביעית לאחריה. נראה שהסברה היא שכל אופיה של התוספת היא “מפני שמתקנה לשביעית”, וסברה זו לא שייכת במוצאי שביעית. ברור שדינים הנובעים ישירות מקדושת הפירות ישנם גם לבעל המאור והרשב”א במוצאי שביעית (עיין לעיל).

ג. תוספת שבתות ויום טוב בלבד – שיטת הראב”ד והר”ן

הראב”ד והר”ן מבינים שנושא הדיון הוא שבת ויום טוב, וכותב הר”ן:

לפיכך נ”ל דכי בעי’ – ‘ור’ ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ”ל’ לאו בשביעית בעינן אלא שבתות ויו”ט.             (ר”ה ט ע”ב ד”ה “ורבי ישמעאל”)

אם כן אין תוספת שביעית לאחריה, אלא שנחלקו בשיטת ר’ עקיבא. הראב”ד סובר שאין דין תוספת במוצאי שביעית גם לר’ עקיבא, והר”ן סובר שאין דין תוספת במוצאי שביעית רק לר’ ישמעאל.

מדברי הראב”ד ב”כתוב שם[53]” רואים ג”כ שזיהה את דין תוספת שביעית לפניה עם דין תוספת שבת, וניתן ללמוד אחת מחברתה כר”ן. לשיטתם צריך להבין שתוספת הינה הרחבת השביעית ולא רק גרורה של השביעית.

4. תרוץ קושית רע”א בשיטת ר’ עקיבא לאור הנ”ל

זה לשון רבי עקיבא איגר:

כ”מ שיש בו שבות – ק”ל לרע”ק דלא דריש כן, ויליף משביעית, הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוספת לענין איסור מלאכה, אבל לענין עינוי ביוה”כ מנ”ל? דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו, דמה למלאכה דנוהג בשבתות ויו”ט? וצע”ג. וביותר ק’ אפילו לענין מלאכה, הא בשביעית אינו אסור בתוספת מדאוריתא רק חרישה וקצירה, אבל לא נטיעה, כמ”ש תוס’ ד”ה ומותר לקיימן, וא”כ ביוה”כ ושבת מנ”ל תוספת בשאר מלאכות? וצ”ע.                                                           (ר”ה ט ע”א)

נלענ”ד שלאור שיטת ר”ת ב”ספר הישר”, שהסביר שלר’ עקיבא אין תוספת בשבת, יוה”כ ויו”ט, הקושיה שאין לומדים משביעית מופקעת כיון שבאמת הלימוד אינו משביעית.

ברם, גם לשיטת הר”ן והראב”ד שהסברנו לעיל, שתוספת היא הרחבת קדושת השביעית, נלענ”ד שקושית רע”א אינה קשה, מפני שבודאי הם סוברים כתוספות רא”ש שתוספת היא הרחבת השביעית וגם שאר מלאכות אסורות בתוספת. לגבי הקושיה מעינוי, נלענ”ד שגם כן לא קשה מידי, מפני שלא לומדים את עצם איסור המלאכה או העינוי, אלא שישנה הרחבה של קדושת הזמן, ואיסורי המלאכה והעינוי הם תוצאה של ההרחבה. ממילא יוצא שהרחבת קדושת הזמן של שבת ושביעית תוצאותיהם איסורי מלאכה, ואילו הרחבת קדושת יוה”כ תוצאותיה גם עינוי. ואין להקשות שהרי לא לומדים את כל דיני שביעית, משום שלומדים את כל דיני שביעית הנובעים מהגברא, ואילו גם עינוי וגם איסורי מלאכה זהים מנקודת מוצא של מוקד החיוב בגברא.

5. תרוץ קושית ה”טורי אבן” לאור הנ”ל

הקשה ב”טורי אבן”:

…ועוק”ל דסוגיין אזלא דר”ע נפקא ליה תוס’ לשבת ויו”ט מחריש של ערב שביעית היוצא לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית וא”צ קרא ד’ועיניתם’ לתוס’ שבת ויו”ט. ואני תמה מה ענין תוס’ זה דנ”ל לר”ע מחריש וקציר לתוס’ זה של שבת ויו”ט דנ”ל מ’ועיניתם’ ללמוד זה מזה, הא האסור בזה מותר בזה, תוספת של חרישה ערב שביעית הנכנס לשביעית היינו שלא יחרוש בערב שביעית חרישה המועיל לשדה האילן בשביעית, והוא משעה שאין החרישה מועלת לפירות של שישית, כדתנן בפ”ק דשביעית, וכן של שביעית היוצא למוצאי שביעית היינו תבואה שהביאה שליש בשביעית נוהג בה מנהג שביעית בשמינית, ואסור לחרוש ולקצור אותה אפילו אחר השביעית מ”מ לא שמעת מינה שיהא אסור לקצור בערב שביעית וכן לחרוש במוצאי שביעית משום תוס’, ואנו אין לנו אלא שלא לחרוש בערב שביעית חרישה המועלת לשביעית, וכן שלא לקצור במוצאי שביעית פירות שהביאו שליש בשביעית וזה אסור לעולם… ואילו תוס’ שבת ויו”ט דנ”ל מ’ועיניתם’ הא לגמרי להיפך דמותר לחרוש קודם שבת ויו”ט חרישה המועלת לשבת ויו”ט, דאל”כ לא יחרוש לעולם דהא כל הפירות גדלים בכל שבתות השנה, וכן מותר לקצור בחול פירות שהביאו שליש בשבת ויו”ט ואסור לחרוש ולקצור, וכן שאר מלאכות סמוך לשבת ויום-טוב מעט לפניהם או לאחריהם משום תוס’ שבת ויו”ט, וא”כ לר”ע נמי אע”ג דנפק’ ליה מ’בחריש ובקציר’ לחריש של ערב שביעית וקציר של שביעית, אפ”ה איכא למימר שבת ויו”ט נפקא ליה מ’ועיניתם’ דתרי מילי נינהו ול”ד להדדי וכדפי’.      (ר”ה ט ע”א ד”ה “חריש של ערב שביעית”)

בדומה למה שתרצנו את קושית רע”א, הכא נמי לפי שיטת ר”ת ב”ספר הישר” שלר’ עקיבא לית ליה תוספת בשבת ויו”ט, השאלה נופלת מעיקרה.

גם לשאר הראשונים, לפי מה שהסברנו, שהם סוברים שיסוד תוספת שביעית הוא הרחבת הקדושה, ממילא יש דמיון בין תוספת שבת ויו”ט לתוספת שביעית.

6. שיטת ר’ ישמעאל

כל מה שהוכחנו בשיטת ר”ת שפיר לר”ע, ברם ניתן להבין שלר’ ישמעאל אופי התוספת הוא הרחבת השביעית. ולכן ישנה זהות בין תוספת שבת ויוה”כ ויו”ט לתוספת שביעית.

ע”פ זה ניתן להבין היטב את שיטת תוספות רא”ש שחלק על ר”ת, שהתיר נטיעה בתוספת שביעית, והוכיח את שיטתו דוקא מר’ ישמעאל, מפני שלר’ ישמעאל אופי התוספת הוא הרחבת הקדושה, וז”ל תוספות רא”ש:

ולא נהירא לי דמסתמא מרבינן תוספת שביעית לכל דין, שביעית וכל האסור בשביעית אסור במוצאי שביעית כמו לר’ ישמעאל דמפיק ליה מ’שבתכם’.                                                                                   (ר”ה ט ע”ב ד”ה “ומותר”)

עדיין צריך לדון מה אופי ההלכה למשה מסיני בערב שביעית, האם כתוספות רא”ש שזיהה את דין תוספת לפניה לר’ ישמעאל ודין תוספת לאחריה, או כרמב”ם שפסק כר’ ישמעאל שמקור הדין הוא הלכה למשה מסיני, ובכל זאת הגדיר “מפני שהוא מתקנה לשביעית”.

7. שיטת הרמב”ם

הרמב”ם בפ”ג מהלכות שמיטה ויובל דן בתוספת שביעית לפניה ואינו דן בתוספת שביעית לאחריה. ההבנה הפשוטה ברמב”ם היא שהוא סובר שאין דין תוספת שביעית לאחריה לר’ ישמעאל, חוץ מדיני קדושת הפירות במוצאי שביעית, שהרי הרמב”ם פסק בפ”א הי”ג:

וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטנית ואילנות הולכים אחרי עונת המעשרות…

ועיין עוד לעיל הערה 47.

ד. תוספת שביעית בזמן הזה

את הדיון צריך לפצל לשתים שהן ארבע:

א. דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה –

1. לר’ ישמעאל.
2. לר’ עקיבא.

ב. דין תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה –

1. לר’ ישמעאל.
2. לר’ עקיבא.

1. דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה לפי ר’ ישמעאל

הדין הפשוט ביותר הוא דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה לר’ ישמעאל, שהרי מפורש בגמרא:

…אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברי ליה כרבי ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא – בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים – לא.                          (מועד קטן ד ע”א)

עיין לעיל שיטת ה”יד הרמ”ה” שיטה מחודשת.

2. דין תוספת שביעית לפניה בזמן הזה לפי ר’ עקיבא

לכאורה נראה שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי:

במהלך הדיון בגמרא במועד קטן בבבלי, מעלה הגמרא הוה אמינא מדוע לא קיים בזמן הזה דין תוספת, ודוחה את ההוה אמינא, וז”ל הגמרא:

ור’ יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו מדאוריתא בטיל להו, מאי טעמא? גמר ‘שבת’ ‘שבת’ משבת בראשית, מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. מתקיף ליה רב אשי: מאן דאמר הלכתא – אתיא גזרה שוה עקרה הלכתא? ומאן דאמר קרא – אתיא גזרה שוה עקרה קרא?                                                              (שם)

יוצא שבה”א העלו ביטול תוספת שביעית גם לר’ עקיבא הלומד תוספת שביעית מן הפסוק, ברם הה”א נדחתה ולמסקנה רק לר’ ישמעאל, הלומד מן ההלכה למשה מסיני, לא קיימת תוספת שביעית בזמן הזה.

בירושלמי ריש שביעית מצינו גם למסקנה ביטול תוספת בזמן הזה מפסוק:

…ר’ אחא בשם ר’ יוחנן: בשעה שאסרו למקרא סמכו – ‘בחריש ובקציר תשבות’, ובשעה שהתירו למקרא סמכו – ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך’ מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה.

יוצא אפוא שבירושלמי גם לר’ עקיבא אין תוספת שביעית בזמן הזה. אלא שיש להעיר, כמו שכתבנו בדיון ברמת הדין, שפשטות הירושלמי בריש שביעית שכל תוספת שביעית היא מדרבנן.

3. דין תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה לפי ר’ ישמעאל

יש להקדים שישנן דעות הסוברות שלר’ ישמעאל אין כלל דין תוספת שביעית במוצאי שביעית. עיין בדיון במקור הדין, ולדעתם אין צורך בדיון. נראה שגם לדעות אלו, דיני קדושת פירות שביעית יהיו קיימים גם בזמן הזה במוצאי שביעית לכו”ע – עיין לעיל ראיות לזה. דיוננו רק לענין איסורי המלאכות במוצאי שביעית.

לדעות הסוברות שלר’ ישמעאל יש תוספת שביעית לאחריה (ר”ת הלומד מפסוק, ועוד ראשונים עיין לעיל), יש מקום לדון מה הדין בזמן הזה. האם מקישים תוספת שביעית לאחריה מלפניה – ותתבטל גם תוספת אחרי השביעית או שמדובר בדינים נפרדים.

נראה שהשאלה תלויה באופי דין תוספת שביעית. אם נבין שתוספת שביעית היא גרורה של השביעית, אין דמיון בין אופי תוספת לפניה לאופי תוספת לאחריה (ולא משנה מהו אופי התוספת לאחריה), ולכאורה אין ללמוד האחת מחברתה. ההלכה היא שתוספת קיימת רק בזמן בית המקדש דוקא בתוספת שביעית לפניה, ובתוספת שביעית לאחריה אין הלכה.

ברם, אם התוספת בין לפניה בין לאחריה במהותה זהה, ואופי התוספת היא הרחבת השביעית (הנלמד מ”שבתכם”), ניתן ללמוד תוספת שביעית לאחריה מתוספת שביעית לפניה.

לכאורה בגמרא בראש השנה משמע שלא לומדים תוספת לאחריה מתוספת לפניה:

ור’ ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנ”ל? מדתניא – ‘ועיניתם את נפשותיכם בתשעה’, יכל בתשעה, תלמוד לומר – ‘בערב’, אי בערב יכול משתחשך, ת”ל – ‘בתשעה’, הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת”ל ‘שבתכם’[54].                                                                                               (ט ע”א)

ברם לענ”ד אין ראיה מפאת שתי סיבות:

א. בגמרא רוצים ללמוד את עצם דין תוספת, ועל כך אומרת הגמרא שלא ניתן ללמוד תוספת לאחריה מתוספת לפניה, ואילו הדיון שלנו הוא בשאלה האם אחרי שלמדנו שיש דין תוספת, בין לפניה בין לאחריה, ניתן ללמוד דין תוספת בזמן הזה לאחריה מלפניה.

ב. ישנו הבדל אם הלימוד במהותו קשור לערב שביעית, ואז לא שייך ללמוד לאחריה מפני שבפסוק נאמר “תשעה” ולא אחד עשר, לבין אם הלימוד למסקנה מ”שבתכם”, ומאותו לימוד מצד תוכנו ניתן ללמוד גם תוספת לפניה וגם תוספת לאחריה.

שיטת תוס’ בשיטת ר’ ישמעאל

התוספות שהוזכר לעיל, בדיון ביחס בין המקורות השונים לתוספת שביעית לאחריה, מתרץ בשיטת ר’ עקיבא:

ועוד נ”ל דאי מהכא הוא אמינא דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם, דאסורה בסחורה וחייבין בבעור ושאר דיני פירות שביעית, אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר … (ר”ה יב ע”ב ד”ה “מנהג”)

יוצא שלר’ ישמעאל, לשיטות שאין מקור לתוספת שביעית לאחריה ויש רק את דיני קדושת הפירות, דיני קדושת הפירות אינם כוללים קצירה, וקצירה תותר במוצאי שביעית כרגיל גם בפירות שיש בהם קדושת שביעית. הגרשז”א[55] מאריך ומקשה לשיטה זו ונדחק שלא מדובר בקצירת הפירות אלא מדובר בקצירה לעבודת הארץ דהיינו מנכש, והדברים צ”ע (אי”ה נרחיב את הדיון במאמר נפרד שיעסוק באופי מלאכת הקצירה).

4. דין תוספת שביעית לאחריה בזמן הזה לפי ר’ עקיבא

לכאורה בשיטת ר”ע הדיון זהה לדיון בתוספת שביעית לפניה. יש להעיר שוב שלא מדובר בדיני קדושת הפירות שבודאי נוהג במוצאי שביעית לכולי עלמא כדלעיל.

שיטת הירושלמי בפ”א ה”א בפשטות היא לזהות את דין תוספת שביעית לפניה לתוספת לאחריה, ושניהם הותרו על ידי סמך מן הפסוק.

 

יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה

בימינו, ונזכה לקיים דיני תוספת שביעית כהלכתה.

 

[1].   שמות ל”ד, כא.

[2].   מובא גם בראש השנה ט ע”א, מועד קטן ב ע”ב, ובמכות ח ע”ב.

[3].   הגדרת החריש כ”חריש שקצירו אסור” והגדרת הקציר כ”קציר שחרישו אסור” נעדר מהמשנה הנ”ל, ועיין הסבר בהמשך בדיון באופי תוספת שביעית לפניה.

[4].   מובא גם במכות ח ע”ב.

[5].   ההלכה למשה מסיני מוזכרת גם בסוכה לד ע”א, מד ע”א, תענית ג ע”א וזבחים קי ע”ב.

[6].   פ”א מ”ג.

[7].   דברים ל”א, י.

[8].   ויקרא כ”ג, לב.

[9].   ד ע”א.

[10]. דבריו מובאים גם ב”אור זרוע” הלכות ערב שבת סימן י”ד, וברשב”א בראש השנה ובעו”ר.

[11]. עיין ב”מעדני ארץ” לגרשז”א סימן ו’ ס”ק ב’ שהתפלפל בדברי ר”ת מפני שלא ראה את “ספר הישר”.

[12]. ר”ה דף ב ע”א מדפי הרי”ף.

[13]. ר”ה ט ע”א ד”ה “ור’ ישמעאל”.

[14]. “כתוב שם” עמוד 53 בהוצאת מנחם זאב חסידה, ד”ה “אמר אברהם לא כדברי זה ולא כדברי זה”.

[15]. וכן מפורש במחזור ויטרי עמוד 380.

[16]. ברור שיש להבדיל בין דין הנלמד מפסוק לדין הלכה למשה מסיני לגבי כמה נ”מ, ואכמ”ל. ברמב”ם (פ”ג ה”א) מדויק שהלכה למשה מסיני אינה דין תורה: “עבודת הארץ בשנה שישית שלשים יום סמוך לשביעית הלכה למשה מסיני…ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים…ובזמן שאין המקדש קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה”. בלשון הרמב”ם נראה ניגוד “בין הלכה למשה מסיני” לבין “דין תורה”.

[17]. הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”א.

[18]. גם בבבלי בסוכה לד ע”א משמע שאבא שאול דבר על ערבה.

[19]. ועיין בהמשך דיון בשיטת הרמב”ם.

[20]. ג ע”א.

[21]. וכן נמצא גם בחידושי הריטב”א (ט ע”ב ד”ה “פחות”).

[22]. על הקישור בין שני חידושי הריטב”א העיר לי הרב שמעון לפיד שליט”א.

[23]. לא נמצא לא ברש”י הנדפס על מו”ק ולא ברש”י כ”י.

[24]. שם.

[25]. ועיין עוד שם י ע”ב ד”ה “שלשים ושלשים”, ובשאר ראשונים ג”כ מובאת שיטת ר”ת.

[26]. ראש השנה ט’ ע”א, תוס’ רא”ש ד”ה “ור’ ישמעאל”.

[27]. שביעית פ”א מ”א ופ”ב מ”ו.

[28]. וכן במכות ח ע”ב ד”ה “אין צריך לומר”.

[29]. עיין במאמר הדן במלאכות המותרות בשביעית בדיון על השקיה בשביעית הסבר הדין בנטיעות, ועל פי זה יובן מדוע הרמב”ם חלק על סברת ר”ת לגבי נטיעות.

[30]. שנמנו בפרק ב’ בשביעית ונפסקו ברמב”ם פ”ג ה”ט : “…אף בזמן המקדש מותר לסקל, ולזבל השדות, ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ראש השנה. ומזבלין, ומפרקין, ומאבקין, ומעשנין, ומקרסמין, ומזרדין, ומפסלין ומזהמין את הנטיעות, וכורכין, וקוטמין אותן. ועושין להם בתים, ומשקין אותן, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית ואפילו בזמן המקדש”.

[31]. להגדרת שני פרקים ראשונים עיין בירושלמי שביעית פ”א ה”א.

[32]. הלכות שמיטה ויובל פ”ג ה”ט.

[33]. הגירסה אינה ברורה.

[34]. בבא בתרא כ”ו ד”ה “ודייקינן” [עמ’ 110].

[35]. פ”א מ”א ופ”ב מ”ו.

[36]. בבא בתרא פג ע”א ד”ה “וקי”ל כרבא”.

[37]. מעדני ארץ” סימן ו’ ס”ק ה’ ד”ה “אמנם”.

[38]. סימן ו ס”ק ד’.

[39]. מעדני ארץ” סימן ו’ ס”ק י”ג “…ומה שאמרו בגמרא אליבא דשיטת התוס’ דמקרא ד’שבתכם’ מרבינן נמי תוס’ שביעית היינו נמי תוס’ של שעה פורתא כמו תוס’ יוה”כ, ואין זה שייך כלל לאותו הסוג של תוס’ דדרש ר”ע מקרא ד’בחריש ובקציר’ …וכיון שכן נראה דאותו תוס’ שביעית שמבואר כאן בגמרא דר’ ישמעאל גמר לה מ’שבתכם’ שהוא רק תוס’ כלשהו כמו תוס’ שבת ויו”ט שפיר נוהג גם בזה”ז בין לפניה ובין לאחריה”. הגרשז”א בעצמו הבין שהסברו דחוק, וז”ל: “ואע”ג שדוחק גדול הוא לומר דתוס’ שביעית האמור כאן בסוגיה זו לר’ ישמעאל חולק הוא מתוס’ דר”ע ושני סוגים חלוקים הם, מ”מ מוכרחים אנו לומר כן כדי שלא נאמר דר’ ישמעאל גמר נמי הך תוס’ של ל’ יום קודם שביעית מקראי…”

[40]. ה”מעדני ארץ” הנ”ל, וב”קיצור דיני שמיטת קרקעות”, הרב יהושע ישעיה נויבירט, סעיף ו. אחרכתיבת המאמר שוחחתי עם הגרשז”א וגם הוא הודה שלא שמענו דין “תוספת פורתא” להלכה, ובספרו רק פלפל בדין ה”פורתא”.

[41]. מועד קטן ג ע”ב,סוכה לד ע”א, מד ע”א, תענית ג ע”א וזבחים קי ע”ב.

[42]. ד ע”א.

[43]. פ”א מ”ח.

[44]. ר”ה ט ע”א בא”ד “חריש של ערב שביעית”

[45]. בחידושי הר”ן למסכת ראש השנה ט’ סוד”ה “ור’ ישמעאל” העלה שיטה כזאת, וז”ל: “אי נמי תוספת לאחריה לר’ ישמעאל לית ליה, ובשבתות ויו”ט בלחוד הוא דבעי”, עיין בהמשך דיון בסוגיא בראש השנה. וכן נראה גם שיטת הריטב”א ובעל המאור.

[46]. ד”ה “אמר אברהם לא כדברי זה ולא כדברי זה” עמוד 53 בהוצאת מנחם זאב חסידה.

[47]. פ”ז הי”ח – אלא דצ”ע מהו הזמן של רביעה שניה, ולכאורה קשה קושית החזו”א סימן ט”ו ס”ק י”א:”…הר”מ פי’ לענין שביעית, ויש לעי’ כיון דרחמנא אפקרה לשדהו איך רשאי לזורעה ולמנוע רגלם של בני אדם משם, ולמה לא יהא כסג שדהו ומשמרה, ומ”ש שמינית משביעית עצמה שאם יניח כלים בדרך פרדסו שאם ילכו ישברו כליו בהכרח בדין שהולכין כדרכן ואינן חוששין, וה”נ לאחר שתרד רביעה שניה אם עדיין יש פירות שביעית בשדהו שהם הפקר ורחמנא אפקרה לשדהו ליכנס בה כדאמר נדרים מ”ב א’ כי זרעה מאי הוי…ואפשר דאיירי באמת במניח להן דרך ליכנס ליטול את הפירות ועד רביעה שניה רשאין ללכת דרך הפרדסות”. ולכאורה דברי החזו”א דחוקים, וקושית החזו”א צ”ע. ונראה הסברו של המהר”י קורקוס “דמרביעה שניה ואילך מסתמא כבר כלו פירות שביעית, ומשום דקשה דוושא אחרי רביעה שני'”. ולכאורה עדיין קשה משום דאם נשארו פירות סוף כל סוף צריך להפקיר. ולולי דמסתפינא הייתי מחדש שמדין תורה מחויבים להפקיר רק פירות שיש בהם שני תנאים: האחד – קדושים בקדושת שביעית, והדבר מפורש בפרק ד’ ה”ט: “באחד בתשרי ר”ה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות והגיעו לעונת המעשרות קודם ר”ה הרי אלו מותרין. ואע”פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות שישית לכל דבר…” והשני – רק בשנה השביעית, ולכאורה ג”כ מפורש ב”י”ד החזקה” פרק ד’ הכ”ד: “מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר ‘השביעית תשמטנה ונטשתה’. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה…”. לכאורה הרמב”ם אומר שביטל מצוות עשה דוקא בשביעית, ואם כן קושית החזו”א מוקהת מפני שמדובר במישור דרבנן, והם אמרו והם אמרו.

[48]. סימן ו’ ס”ק ז’.

[49]. פ”א מ”ג.

[50]. הכונה לתוס’ בדף ט ע”א, על דברי הגמרא שהפסוק “בחריש ובקציר תשבות” מיותר בין לשבת בראשית ובין לשביעית, ומעמיד את ר’ עקיבא בתוספת, כותב תוס’: “שהרי כבר נאמר ‘שדך לא תזרע’, תימה – הא איצטריך למאן דאמר בריש מו”ק (ג’ ע”א) דחורש בשביעית לא לקי דקאמר ‘מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר – דאהני תולדות מיתחייב אאחרנייתא לא מחייב’, אלמא אפילו תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מחייב אלא הנך דכתיבי בהדיא, וא”כ צריך לכתוב חרישה ואשמועינן דאסירא? וי”ל – דעיקר דיוקא מקציר, ומדקציר לתוספת חרישה נמי לתוספת”.

[51]. ראש השנה ט ע”א ד”ה “וקציר”.

[52]. ראש השנה ט ע”א ד”ה “ור’ ישמעאל”.

[53]. ד”ה “אמר אברהם לא כדברי זה ולא כדברי זה” עמוד 53 בהוצאת מנחם זאב חסידה.

[54]. וכך הביא ראיה הגרשז”א ב”מעדני ארץ” סימן ו’ ס”ק א’ ד”ה “וכיון”. ולא נלענ”ד שיש ראיה מכך, עיין בהמשך.

[55]. שם ס”ק ט’.