המחלוקת על קביעת התאריך של ראש השנה לאילנות מדגיש את ההבדל שבין ימי אלול לימי שבט. בחודש שבט, האדם אינו פועל ומכין את שדהו אלא יוצא החוצה ומתבונן בשפע האלוקי השוטף את הארץ. ימים אלה, שבהם התנבא זכריה על הגאולה השמיימית, והחלו מכות מצרים קוראים להתבוננות ולהקשבה עמוקה למעשה ה´

מסכת “ראש השנה” פותחת בפירוט ארבעה ראשי שנים שמצויים בלוח השנה היהודי. שם גם מופיעה מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי על תאריכו של ראש השנה לאילן– האם הוא בא’ בשבט, או בחמישה עשר בו. סביב משנה זו קיימות בימינו חגיגות רבות, ועם ישראל כולו יוצא ונוטע נטיעות לרגל ראש השנה לאילן. ברם, אותה המשנה דווקא אומרת שראש השנה לנטיעות אינו בשבט, אלא בא’ בתשרי; על פי הסבר המקורות, משמעות “ראש השנה לאילן” היא שבזמן זה מגיע שלב ההבשלה המוקדם של הפירות, הנקרא “חנטה”, ותאריך זה משמעותי לענייני תרומות ומעשרות. רובו של החורף כבר יצא, רוב הגשמים ירדו, והפירות מתחילים להבשיל. זמן זה גם לא מתאים לנטיעת רוב העצים, בגלל הקור הרב. ראש השנה לנטיעה, שהוא בא’ בתשרי, נמצא דווקא לפני תחילת החורף: בשלב זה של השנה, במהלך חודש אלול, עובד החקלאי בשדה ומכין את הקרקע לקראת הגשם שעתיד לרדת. זהו הזמן שבו מתחילים לחרוש, ובסופו זורעים ונוטעים.

חודש שבט, המסמל את תחילת סוף החורף, וחודש אלול, המבטא את ההכנה אל החורף, מכוננים תנועות נפשיות שונות והפוכות. באלול החקלאי יצא אל השדה ומחרשתו בידו: הוא יוצא לעבוד, לממש את הכוחות ואת הכישורים שלו. בשבט, לעומת זאת, הוא יוצא מביתו אל העולם הרטוב שבחוץ, מתפעל מהגשם שירד ושהשקה את שדותיו, ומחפש את הפירות שיצאו מהכח אל הפועל. בעוד שבאלול האדם פעל ויצר מכוחו, בשבט הוא עומד אל מול המימוש של מה שהיה גנוז בטבע ופרח בהשגחה האלוהית.

שלושה נביאים עמדו להם לישראל לאחר ששבו מגלות בבל. שניים מהם, חגי וזכריה, התנבאו על בית המקדש האמור להיבנות, ואמרו דברים שונים ואף הפוכים. חגי זעם על העיכוב בבניית המקדש, האשים את העם שהוא ספון בביתו בזמן שבית ה’ חרב ואיים עליהם בבצורת. זכריה, לעומתו, מספר את הסיפור מזווית אחרת, ומתאר מלאך הפונה אל ה’ ושואל ומבקש ממנו לרחם על ירושלים ועל ערי יהודה. ה’ נעתר לבקשה, ואומר שהוא יבנה את ביתו ויגן על עירו, “פרזות תשב ירושלים”. שני הנביאים מתארים מסלולים שונים המובילים לאותה התוצאה: על פי חגי, העם הוא האשם במצב, והוא זה שצריך לקום ולפעול. בית המקדש ייבנה מלמטה, מתוך מאמץ ופעולה אנושית. נבואת זכריה קובעת כי הבית ייבנה דווקא מלמעלה, בהתערבות אלוהית-ניסית, מתוך רחמי ה’.

שתי הנבואות הללו נאמרות ומתקיימות במקביל. שני אפיקי ההשגחה פועלים בעולם: מחד ישנה חשיבות ומשמעות לפעולת האדם, ומאידך ישנה התערבות אלוהית ניסית ובלתי תלויה. לכל אחד מהכיוונים הללו אופי משלו, ולכל אחד מהם יש גם ייצוג בזמן במהלך השנה: כפי שראינו, לקראת ראש השנה של תשרי נדרש האדם לפעולה אישית עצמאית, לצאת אל השדה ולחרוש. מאידך, בשבט, משימתו של האדם היא דווקא סבילה, להתבונן בעולם ולראות בו את ההשגחה האלוהית. מעניין לראות, שנבואותיהם של חגי וזכריה אכן נאמרות בתאריכים אלה: חגי, המטיל את האחריות על העם, מתנבא “בחודש השישי באחד לחודש”, ואילו זכריה ראה את המלאך “ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש, הוא חודש שבט”.

על פי כמה מדרשים, מכות מצרים החלו בחודש שבט. הדבר יובן על פי מה שאמרנו: מכות מצרים נועדו, כפי שהתורה אומרת, להנכיח למצרים את גדולתו של ה’. זוהי משמעותו העמוקה של חודש שבט, אותה למדו המצרים על בשרם, ואותו גם עלינו ללמוד: יש לזכור כי בצד הערך בפעולת האדם, יש ערך וחשיבות עצומה ועמוקה לשפע האלוהי הגנוז, הנגלה ברצון ה’. בצד כיבוש הטבע, קיימת חשיבות גם בהתמזגות עימו. בחודש שבט, בו אנו נמצאים, יש דווקא לזכור את אפסות האדם ולהדגיש את הענווה ואת ההתבטלות האנושית על מול השפע האלוהי בטבע. בימים אלה של גשם ושל ראשית פריחה, נזכור כולנו כי ללא השפע האלוהי, מולו אנו עומדים אובדי עצות ואחוזי פליאה, אין כלום.