שאלה: האם לומדי תורה ותלמידי חכמים חייבים בשירות בצבא במציאות ימינו?

תשובה:

מלחמת מצווה

הרמב”ם בהלכות מלכים (ה,א) הגדיר מלחמת מצווה: “…ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם…”. בוודאי שהסכנה הקיומית של מדינת ישראל מאויביה מגדירה את המציאות כמלחמת מצווה. וכך סוברים גדולי הפוסקים בדורנו וביניהם הרב אלישיב זצ”ל (תשובה לרב שילת בחוברת “באורין דאשא” שיצאה אחרי מלחמת יום הכפורים).

אמנם, קיים בתורה דין “החוזרים מעורכי המלחמה” (דברים כ,ו-ח) אולם המשנה במסכת סוטה מצמצמת פטור זה רק למלחמת רשות ומדגישה “אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין “. וכך נפסק ברמב”ם בהלכות מלכים (ז,ד).

האם בשיטת הרמב”ם ישנו מי שפטור ממלחמת מצווה

יש שהביאו את הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג,יב-יג) שהתייחס לכך ששבט לוי אינו נוחל את הארץ “מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם… ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’… ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”.

מדברי הרמב”ם הנפלאים הנ”ל אין שום ראיה מפאת כמה סיבות:

א. כידוע, “משנה תורה” הוא ספר מסודר שבו כל הלכה מצויה במקומה והקשרה. העובדה שדברים אלו אינם מופיעים בהלכות מלכים ומלחמותיהם, אלא בהלכות שמיטה ויובל, כחתימה בדברי אגדה מוכיחים שאינם להלכה.

ב. ההקשר שבו מוזכר פטור שבט לוי הוא מלחמת כיבוש שהיא לצורך נחלה ולשיטת הרמב”ם אינה מלחמת מצווה. ממילא אין להסיק שפטור בני לוי והמצטרפים אליהם נוגע למלחמת מצווה (וכבר באר כך את הרמב”ם הרב הנזיר זצ”ל במגילת מלחמה ושלום).

ג. גם מי שלא יקבל את שתי הטענות הברורות הנ”ל: הרי שדברי הרמב”ם פוטרים ממלחמה רק את מי שפורש מכל ענייני העולם הזה ומשיקולי הפרנסה – והתנהגות כזו אינה מצויה אלא ביחידי סגולה.

חכמים אינם צריכים לשמירה

מקור נוסף בו משתמשים לפטור לומדי תורה הוא מהגמרא בבבא בתרא (ז,ב) שם נאמר “רבנן לא צריכי נטירותא” ונפסק ברמב”ם בהלכות שכנים (ו,ו): “כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת”ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן”.

אולם, מקור זה עוסק בביטחון השוטף ולא במלחמה. זו הסיבה שהרמב”ם הביא הלכה זו בהלכות שכנים ולא בהלכות מלכים ומלחמותיהם.

בשו”ת הרדב”ז (א, ב אתשנ”ב) סייג שאם מדובר בסכנה ידועה, ולא בעניין תיאורטי, לא חל פטור זה. גם בחידושי החתם סופר מפורש שדין זה לא חל על מלחמה. הוא מביא ראיה לדבריו מכך שמשיירי הלשכה לוקחים לבניית חומת העיר, והרי גם חכמים נותנים את מחצית השקל ומכאן ש”חומות העיר ממלחמת מלכיות גם ת”ח חייבים”. הרדב”ז גם מצמצם את היכולת להרחיב עיקרון הזה מעבר לזמנה של הגמרא “… מספק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא, איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת החכמים…”.

על כל זה יש להוסיף את דברי הגאון הרב זוין זצ”ל על גמרא זאת: “רבש”ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ”ט תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? …מה זה ענין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצווה?…”. למרבה הצער מאז כתב את דבריו נוספו כמה וכמה הוכחות לשיטתו.

סיכום

ברור מכל הנ”ל שאין שום פטור ללומדי תורה ממלחמת מצווה. לצד זאת, חלה חובה על מנהיגי הציבור למצוא דרכים שהשרות בצבא לא ימנע את גידול ת”ח הלנים בעומקה של הלכה בכל חלקי תורה בעיון להלכה ולמעשה. לשם כך יש למצוא סידורים שונים על מנת לצמצם את זמן ההכשרה ולדאוג שהראויים לגדול בתורה ימשיכו לשקוע בתורה לצד שותפותם במלחמת המצווה; כמשה יהושע ודוד שהיו מגדולי הדורות ונלחמו את מלחמות ה’. 
בימים אלו, ישנה חשיבות מיוחדת לחזור ולהדגיש שהאמירה כאילו לומדי תורה פטורים ממלחמת מצווה אינה נכונה. על מנת לגדל תלמידי חכמים גדולים הדרך הנכונה היא ההסדרים השונים עם הצבא. מאידך, יש להתנהג בתבונה ולא בכוח על מנת שתושג ההנהגה הראויה על פי ההלכה.