מאימתי קורין את שמע בשחרית? (ברכות א, ב)

התלמוד מביא ברייתא ובה  שתי תשובות נוספות לשאלה של המשנה:

תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד.

(תלמוד בבלי ברכות ט ע”ב)

רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים את הזמן המוקדם ביותר שניתן לקרוא בו קריאת שמע בבוקר,  לפי הזמן שבו יש מספיק אור כדי להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים. מדוע נדרשו שניהם דווקא למדד הזה כדי לקבוע את זמן קריאת שמע? מתברר שיש חשיבות מיוחדת לבחירה בצמדי חיות הללו, שמוזכרות זו לצד זו גם במשנה כלאים: 

הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 (כלאים א  ו)

המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות בעלי חיים שאסור לזווג אותם יחד, למרות הדמיון הבסיסי ביניהם. ממשנה זו ניתן להבין כי החיות הללו היו מוכרות לחז”ל כדומות זו לזו. מכך מובן  מדוע במסכת ברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בחיות הללו כדי להגדיר את מצב האור שבו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור כדי להבחין בין החיות הדומות הללו,  מתחיל החיוב לומר קריאת שמע בבוקר.

אולם קשה: אם אכן רצו התנאים לחפש סימן במציאות כדי לוודא שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מן המשנה בכלאים את החיות שסביר  שאדם יראה בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור.  הזאב והערוד, לעומת זאת, הם חיות בר שלא נמצאות באזורים שבהם חיים בני אדם!

השאלה מתעצמת לנוכח דעת הירושלמי (ברכות פ”א, ה”ב, ג ע”א), לפיה הזמן שבו ניתן להבחין בין החיות הללו זהה לזמן שבו ניתן להכיר בין תכלת לכרתי, שהם צבעים דומים. מה עומד אם כן מאחורי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים? הצבעים, לכאורה, נגישים ומוכרים יותר.

נראה שהתשובה היא שחכמים לא חיפשו הגדרה מעשית לזמן קריאת שמע, אלא הגדרה מהותית. עיקר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים. אם נבין שזמן קריאת שמע נקבע לפי הזמן שבו ניתן להבחין בין דברים דומים, נשים לב  כי בשני זוגות החיות שהזכירו רבי מאיר ורבי עקיבא ישנה חיית בר אחת וחיה מבויתת אחת. מבחינת סמלית, פירוש הדבר הוא שזמן המצווה של קבלת עול מלכות שמיים נקבע על בסיס הזמן שבו ניתן להבדיל בין דברים דומים מבחינה חיצונית אך  שונים במהותם הפנימית. נדייק ונאמר: לאחת מן החיות יש אדון, ולשנייה אין.  

שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל ליחס שבין האדם לאלוהים מופיע כבר בדברי הנביא: “ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן” (ישעיהו א, ג). החמור המבוית מופיע כאן כסמל של הכרת אדונו. בספר דניאל, לעומת זאת, הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמיים.

דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:

“ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו…עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם” (דניאל ה, כא; תרגום מארמית של “דעת מקרא”).

אולם נראה שיש כאן ממד נוסף של משמעות בבחירה של הכלב והזאב, החמור והערוד. במודע או שלא במודע, יש בדברי רבי מאיר ורבי עקיבא תגובה למשלי איזופוס. גם במשלים הללו אנו מוצאים  סיפורים המציינים את ההבדלים בין כלב לזאב ובין חמור הבית לחמור הבר:

“אמרו הזאבים לכלבים: הרי אתה דומים לנו בכל, על שום מה אפוא אין אתם בדעה אחת עמנו כיאות לאחים? הרי אין אנו נבדלים מכם בשום דבר, חוץ מבדעות. אנו חיים חיי חפש, ואילו אתם משועבדים לבני אדם ומשרתים אותם…”

(עמ’ 31, משלי איסופוס, תרגום מיוונית והוסיף מסה והערות על ידי שלמה שפאן, תל אביב תש”ך)

כמו במשנה בכלאים, גם במשל דן המחבר בדמיון שבין כלבים וזאבים. על פי המשל, יסוד ההבדל ביניהם הוא לא בדבר חיצוני אלא בנקודה פנימית, “דעות”. הכלבים חיים בשעבוד, ואילו הזאבים חופשיים. בהמשך המשל הזה ידם של הזאבים על העליונה (ראו שם עמ’ 30 – 31העדפת החופש על פני השעבוד עולה גם ממשל על חמור בית וחמור בר, שאלה הם החמור והערוד!

“‘חמור הבר ראה את חמור הבית במקום מוצף שמש. נגש אליו וברכו על בריאות גופו ושפע מזונותיו. לאחר זמן ראהו עמוס משא לעיפה, והחמר מחמר אחריו וחובט בו באלתו. אמר ‘שוב אין אני יכול לברך אותך, שהרי רואה אני שלא בלי יסורים גדולים זכית לשפע שלך’.

כן אין לקנא ברווחים, הבאים כרוכים בסכנות ובייסורים.”

(שם עמ’ 44 – 45)

גם לפי המשל הזה, עדיף לוותר על השפע כדי לחיות בלא עול.

אהבה ומחויבות

כמדומני שהחברה המודרנית מזדהה יותר עם דמותם של הערוד והזאב, החיות החופשיות, מאשר עם החיות המשועבדות. שפה של ‘קבלת עול’ מרתיעה ומרחיקה את האדם המודרני.

בשיר “את חירותי” (מילים: ג’ורג’ מוסטקי) ששרה חוה אלברשטיין, מתאבל האדם על אבדן חירותו, ורק לקראת סוף השיר מתברר שהכוח הכובל אותו הוא ‘אהבה’.

גם בקריאת שמע, קבלת עול מלכות שמיים, מילת המפתח היא ‘אהבה’. הפסוק שמופיע מיד אחרי “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” (דברים ו, ד) הוא: “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך…” (שם, פסוק ה). אהבה זו היא דו-כיוונית: הברכה שאומרים לפני קריאת שמע מסתיימת במילים “הבוחר את עמו ישראל באהבה”.

אהבה אמתית דורשת מחויבות: לקיים הבטחות גם כשלא מתחשק, ואפילו כשלא כל כך נראה לך. הייתי פעם בחתונה אחת שבה קרא הרב את הכתובה, אותו מסמך המפרט את המחויבות של הבעל כלפי אשתו, במנגינה  של שיר השירים. פגשתי פעם אישה שאמרה לי שלא נראה לה כל כך חשוב לקיים את ההלכה, מכיוון שהיא יודעת שלא משנה מה היא תעשה, אלוהים אוהב אותה. אמרתי לה שגם אני מאמין שאהבתו של אלוהים אלינו אינה תלויה בדבר, אך השאלה היא עד כמה אנחנו אוהבים אותו.

אפשר להסתכל על המחויבות כעל אבדן החירות האישית. אבל ניתן לראות בהעדר מחויבות תלישות, ולא בהכרח חירות, כפי שניסח זאת ברי סחרוף בשירו ‘עבדים’: “כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?! כולנו עבדים…“

לדעת רבי יהודה הלוי, לעומת זאת, החירות מושגת מתוך קבלת מלכות שמיים. השעבוד אל מה שמעבר למציאות משחרר את האדם מן השעבוד לכוחות שבתוך המציאות:

“עבדי זמן עבדי עבדים הם,

עבד ה‘ הוא לבד חפשי,על כן בבקש כל אנוש חלקו,

חלקי ה‘ אמרה נפשי“.