אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל היֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָהּ בְיָמֵינוּ. אָמֵן (תענית ד,ח).

בעיני רבים נחשב ט”ו באב לחג האהבה. המקור לכך הוא הסיפור במשנתנו, על בנות ירושלים שיצאו ביום הזה לחולל בכרמים ולחפש להן חתן.

המשך הדברים פחות מוכר: מהמשנה עולה שלא רק בט”ו באב יצאו הבנות לחולל בכרמים, אלא גם ביום הכיפורים (בהמשך נציע שזהו היום המרכזי של הריקוד). עובדה זו נשכחה, אולי משום שיום הכיפורים עמוס כבר באירועים רבי עצמה ומשמעות – צום, כפרה ועבודת הכוהנים בבית המקדש. אולם ניתן להסיק מן המשנה שריקוד הבנות לא היה אירוע שולי ביחס לשאר אירועי היום, שהרי הריקודים מבטאים את העובדה ש‘לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל … כְיוֹם הַכִּפּוּרִים’. מה סודו של הריקוד? מדוע דווקא הוא מבטא את השמחה המיוחדת של יום הכיפורים?

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו הורשה אדם להיכנס ‘לפני ולפנים’, אל קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר בבית המקדש. בלב קודש הקודשים שוכן ארון הברית ועליו שני הכרובים, וביום הכיפורים האלוהות מתגלה ביניהם בענן. בתלמוד מסופר שהכרובים היו מחובקים כאיש ואישה, כדי לדמות את האהבה בין אלוהים וישראל לאהבה שבין איש ואישה (בבלי יומא נד ע”א). עוד מסופר ששני בדי הארון (מוטות העץ שהיו מחוברים בצדי הארון) בלטו החוצה מקודש הקודשים, ויצרו שתי בליטות שהיו “כשני דדי אישה” (שם). התלמוד מסביר זאת באמצעות פסוק משיר השירים: “צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין” (שיר השירים א, יג).כניסתו של הכוהן הגדול, המייצג את העם כולו, לקודש הקודשים, משולה להתייחדות אינטימית בין שני אוהבים.עניין זההוא לב לבה של מגילת שיר השירים, המתארת באופן ציורי את היחסים בין אלוהים לעמו כיחסים רומנטיים שבין דוד לרעיה.[1]

מכאן נוכל אולי ללמוד על פשר המחול שחוללו הבנות, שמתברר שיש בו הרבה יותר מאשר ניסיון לפתור את בעיית הרווקות. כדי להעמיק בדבר, נעיין בפרטי הסיפור במשנה. בגדי הלבן שלבשו המחוללות מקבילים לבגדי הלבן שלבש הכוהן הגדול כשנכנס לקודש הקודשים. ההלכה שנלמדת ממשנה ‘אגדתית’ זו – “כל הכלים [=בגדים] טעונים טבילה” – אף מחזקת את הקשר בין מחולות הבנות ובין עולם המקדש והטהרה החמורה הנהוגה בו. הלכה זו מקבלת משמעות נוספת לאור דברי המשנה האחרונה של מסכת חגיגה ביחס לכלי המקדש עצמם: “כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה” (חגיגה ג, ח).[2]

מן הדברים הללו עולה שהריקודים מכוונים כלפי אלוהים. הכוהן פוגש את אלוהים דרך פולחן המקדש, ואילו הנשים פוגשות אותו דרך הריקוד. הריקוד מעוצב בראש ובראשונה על רקע יום הכיפורים, יום של טהרה ובגדי לבן. השייכות לט”ו באב נגזרת מתוך מה שראינו בפרק הקודם, שט”ו באב הוא יום של שיתוף העם במקדש. מן המבנה הספרותי של המשנה ניתן גם להבחין שהדגש הוא על הריקוד של יום הכיפורים. יום כיפור מהווה מעין פתיחה לפרק שפותח בימים שהכוהנים מברכים את העם ארבע פעמים, בהם גם יום הכיפורים. כמו כן, כפי שציינו בפרק הקודם, יום הכיפורים סוגר את המסע בזמן של מסכת תענית, שמתחיל בחג הראשון של סוכות (ט”ו תשרי), מקיף את כל מעגל השנה ומסתיים ביום הכיפורים (י’ תשרי), שהוצע כפסגה.

מה מבטא אפוא הריקוד לאלוהים? בהמשך דורשת המשנה את הפסוק משיר השירים, שממשיל את יום החתונה לבניין המקדש ולמתן תורה:

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג, יא). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (שם).

המשנה קושרת את השמחה והחתונה עם המקדש ומתן תורה. מחול הבנות הוא מימוש הפסוק בשיר השירים על שמחת הלב ועל יום החתונה. מה פשר הדבר? ידידי אמנון דוקוב מצביע על כך שסיפור המחולות רווי אסוציאציות לשיר השירים, ובראש ובראשונה תיאור הבנות כ’בנות ירושלים‘, מונח המוכר משיר השירים ומופיע בו שבע פעמים. גם מקום הריקודים – הכרמים – מופיע פעמים רבות בשיר השירים (תשע פעמים), וכמו במשנה, גם בשיר השירים הדוד נקרא ‘בחור’ (ה, טז). בשיר השירים, בנות ירושלים הן שושבינות המתווכות בין הדוד לרעיה,[3] ומכאן דוקוב מסיק:

המחולות הם מעין המחזה ומימוש של פסוקי שיר השירים – התעוררות נשית של בנות ירושלים על מנת לרענן ולחדש את הקשר בין הדוד לרעיה. דווקא ביום שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, היו יוצאות בנות ירושלים לשיר את שיר האהבה של כנסת ישראל לדודה.[4]

כמדומני שהבנות אינן רק ‘שושבינות’, ‘שחקניות משנה’, אלא הן מייצגות את הרעיה עצמה, כאשר הן מציגות את עצמן לבחורים ככלות הלבושות בגדי לבן. נראה שהן מקבילות לכוהן הגדול שנכנס לפני ולפנים.[5]

הנשיות בישראל

הריקוד מלמד לא רק שהנשים הן שותפות פעילות בפולחן המקדש, אלא גם שביחסים בין ישראל לאלוהים – ממש כמו בשיר השירים – עם ישראל מייצג את הצלע הנשית. תפיסת עם ישראל בדמות אישה[6] היא, על פי הקבלה, הסיבה לכך שהלוח העברי נסמך על הירח, שהוא סמל נשי, ולא על השמש, שהיא סמל זכרי. בעם ישראל, לפחות בהקשר של העמידה לפני האלוהים, סתם אדם הוא דווקא אישה.

חוויה מתקנת

המשנה מסבירה את המילים ‘יום חתונתו’ כמוסבות על מתן תורה. פירוש זה משקף את התפיסה שלפיה מתן תורה הוא ברית נישואין בין אלוהים לישראל. אך לדימוי היפה הזה יש גם צד אפל. אם מתן תורה הוא הנישואין, חטא העגל הוא הכלה הנואפת מתחת לחופתה (מדרש שיר השירים רבה פרשה ח). מכאן נוכל לגלות רובד נוסף של משמעות בריקוד הבנות ביום הכיפורים.[7] בשבעה עשר בתמוז, בעקבות חטא העגל, משה שובר את הלוחות (תענית ד, ו), אך התיקון לשבר – הורדת הלוחות השניים – אירע ביום הכיפורים! התלמוד מסביר מדוע לא היו לישראל ימים טובים כיום הכיפורים: ‘משום דאית [שיש] בו סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות’ (תענית ל ע”ב).

כעת מובן פשר מחול הבנות. שבירת הלוחות סימלה שבר במערכת היחסים בין הקב”ה לישראל, ומתן הלוחות השניים ביום הכיפורים הוא החוויה המתקנת. ריקוד הבנות בכרמים מייצג את הזוגיות המחודשת של הרעיה ודודה, של הכלה ואהובה.

אך בריקוד יש אף יותר מכך. כשמשה מזדעזע מן המראה שנגלה לנגד עיניו, הוא מציין את ה’מחולות’ סביב האליל החדש: “וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר” (שמות לב, יט). ריקוד הבנות לפני האלוהים הוא התיקון לריקוד של בני ישראל סביב עגל הזהב. לפיכך, יש משמעות מיוחדת לכך שדווקא נשים רקדו בכרמים. לא רק שנשים מתאימות לייצג את ישראל ככלה, אלא שלפי מסורות אחדות (מדרש במדבר רבה כא, י), הנשים סירבו להשתתף בחטא העגל, ולכן שמורה להן הזכות לחולל את המחול הקדוש.

הזיקה למעמד הר סיני מסבירה גם את פשר טבילת בגדי המחוללות, שכן גם בהר סיני נצטווה העם לטהר את בגדיו (שמות יט, י).

איש ואישה ושכינה שביניהם

לריקוד הבנות יש גם משמעות קונקרטית – מציאת חתן. אולם הקרבה והאהבה הכרוכות בריקוד – הן במישור שבין ישראל לקב”ה והן במישור שבין איש לאשתו – קשורות זו בזו.[8] משיר השירים אנו לומדים לא רק על יחסנו לעולם של מעלה, אלא גם על התנהגותנו בעולם הזה. רבי עקיבא, שהילל את שיר השירים וכינה אותו קודש קודשים (ידים ג, ה) הוא שאמר: “איש ואשה זכו שכינה ביניהם” (בבלי סוטה יז ע”א). הדימוי של איש ואישה איננו רק מטאפורה ליחסי אלוהים ואדם: המפגש עם האלוהות מתרחש במערכת היחסים בין בני אדם.

מחול הבנות ביום הכיפורים מעורר את האהבה הארצית ואת האהבה השמיימית, ואפשר ללמוד ממנו על נשים ועל נשיות ביהדות, כמו גם על ישראל ועל אלוהים, ועל היחסים שביניהם.

[A1]