לספור זה מצד אחד להרחיק בין ההתחלה לסוף וליצור זמן ביניים, אבל זה גם לקשר את ההתחלה לסוף ברצף אחד

“וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום…”

פעולת הספירה יוצרת זמן ביניים.

בניגוד לרצון האנושי הילדותי, תהליכי שינוי משמעותיים אינם יכולים להתרחש בבת אחת. נכון, ישנו תמיד פיתוי לחפש דרכי קיצור, אולם פעם אחר פעם מתברר שבעניין הזה הדרך הקצרה היא בסופו של דבר הדרך הארוכה:

התהליך המהיר הוא כניסה של אור מרובה לתוך הכלי – הארה רוחנית ונשמתית חזקה בתוך החיים הנפשיים, החיים הארציים והגופניים. הגילוי הזה אמנם יוצר היפוך זמני של כל החיים כלפי מקור האור, ולזמן מסוים הגוף והנפש משתתקים מגודל התדהמה למה שנחשפו לו, מרכינים ראש ומצייתים. אולם בסופו של דבר, בכלי עצמו לא נוצר שינוי עמוק. בחלוף הזמן, עם חלוף ההתלהבות הראשונית, יחזור הכלי ויתבע את שלו, והנה אנו שוב חוזרים אל מקומות בנפש שחשבנו שכבר התקדמנו הלאה מהם [ולפעמים חמור יותר – הפעם חוזרים אליהם עם כוחות חדשים שרק מעצימים את הקלקול].

כך ברא הקב”ה את העולם. החלקים הפנימיים הינם קלילים יותר ויכולים להאיר באחת; אולם המידות הנפשיות, תכונות האישיות ויצרי החיים [בין הפרטיים ובין הלאומיים] – דווקא הם אלו שמבררים את הנקודות העמוקות והראשוניות ביותר, ולכן זה לוקח זמן ארוך כל כך.

קישור התחלה וסוף

הספירה מיועדת לכוונן את זמן הביניים אל תכליתו.

שהרי עיקר הלֵאוּת בקיום האנושי, וממילא עיקר הסיבה להחמצת הדרך, הויתור והיאוש, נובעים מאותו תהליך ארוך ומפותל. כולם רוצים שירים פשוטים בשני אקורדים. במהלך הדרך באים לידי שכחה עצמית – שכחה מאיפה יצאנו, ושכחה לאן אנו כמהים.

לספור זה מצד אחד להרחיק בין ההתחלה לסוף וליצור זמן ביניים, אבל זה גם לקשר את ההתחלה לסוף ברצף אחד.

בתורה אנו מוצאים עוד שתי ספירות [שלוש הספירות הן בספר ויקרא]:

• ספירה השמיטות אל היובל: “וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה” [ויקרא כ”ה].
• ספירת הזב והזבה אל טהרתם: “וספר לו שבעת ימים לטהרתו”, “וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר” [ויקרא ט”ו. גם המצורע ממתין שבעה ימים, אך לא מצוינת לגביו חובת ספירה].

ניתן לקשר את ספירת העומר לכל אחת משתי הספירות:

הספירה של השמיטות היא פעולה מתמדת של התעלות: כל שמיטה היא קיום דבר ה’, ומכוננת מחדש את הקשר בין עמ”י לקב”ה ובין עמ”י לטבע הארץ-ישראלי. בנוסף לכך, כל שמיטה היא צעד נוסף לעבר ‘עלמא דחירו’, עולם החירות של היובל. הספירה במובן זה הוא מהלך מדורג של התקדמות מתמדת אל עבר שער החמישים. ובדומה לכך – אף בהקשר של ספירת העומר: מיציאת מצרים ישנו תהליך מתמיד של התקדמות, שמגיע בסופו אל מעמד הר סיני.

ספירת הדווה היא ספירה אחרת: גם לאחר שנפסק הדם וגורם הטומאה הוסר עדיין אי אפשר להכריז על ביטולה המוחלט של הטומאה. נחוצה עדיין תקופה של המתנה, תקופת ביניים שעיקרה נקיוּת, על מנת שנוכל להכריז על ביטולה הגמור של הטומאה ויציאה לדרך טהרה חדשה. זו לא פעולה אקטיבית, אלא פעולה פאסיבית של ציפייה, והספירה באה להדגיש אותה. הספירה באה להדגיש את זמן הביניים שמקבל את כל משמעותו באמצעות ההמתנה לסיומו. בהקשר של ספירת העומר, יציאת מצרים היא יציאה ממ”ט שערי טומאה, בבת אחת. אולם אי אפשר למחוק מיד את כל רושם הטומאה שהיתה; נחוצה עדיין תקופת ביניים של ספירה והמתנה על מנת להיטהר ולזכות למתן תורה.