מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין.

נוֹשְׂאֵי המִּטָה וְחִלוּפֵיהֶן וְחִלוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִפְנֵי הַמִּטָה וְאֶת שֶׁלְאַחַר הַמִּטָה,

אֶת שֶׁלַמִּטָה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִים, וְאֶת שֶׁאֵין לַמִּטָה צֹרֶךְ בָּהֶן חיָּבִין.

אֵלוּ וָאֵלוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָה:  

(ברכות ג, א)

יום שישי, י”ז בסיוון תשס”ה.  פיגוע ירי ליד בית חג”י. אביעד יהודה, בנם של ידידיי היקרים, עמיתי בישיבת עתניאל הרב נריה מנצור,  ואשתו אווה, נפצע. לאורך  השבת ומוצאי השבת התפללנו, בכינו והתחננו לפני הקב”ה שיחוס על אביעד. תשובתו של הקב”ה הייתה שלילית. ביום ראשון בבוקר, נשמתו של אביעד, האוהב והאהוב, עלתה למרום.

אחרי הלוויה, הרגשנו בישיבה שאי אפשר להמשיך בלימוד הרצוף, ולכן שינינו נושא ולמדנו את סוגיית אונן, על בסיס המשנה בתחילת הפרק השלישי של מסכת ברכות. מתוך הלימוד  התפתח דיון מרתק בין התלמידים על אודות הפטור של  האונן מקריאת שמע, מתפילה ומהנחת תפילין. היו שראו בפטור הזה כבוד שמעניקים למת, בכך שהאונן עוסק רק בו. היו שסברו שבשעה שאדם חווה על בשרו את השאלות הקשות ביותר באמונה, על קיומם של הרוע והמוות בעולם, אין לחייב אותו בהצהרות ותפילות שלבו לא שלם אתן,  בדומה להנחיית המשנה: “…וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו” (אבות ד, יח). אולם היו שסברו הפוך. אחד התלמידים, אהרון זף, הציע פירוש חדש לפטור של האונן. התפילה וקבלת מלכות שמיים, אמר, נועדו  לחבר את האדם לקב”ה. אך כאשר המת מוטל לפניך, אינך זקוק להן כדי להתחבר לקב”ה. הוא נמצא ממש לפניך”. את התורה הזו למד אהרון במסע הלוויה של אביעד, שכל מי שהשתתף בו הרגיש, יחד עם הכאב הנורא, את נוכחותו הממשית של הקב”ה.

אחרי השבעה חזרנו ללימוד הרגיל של הישיבה. פתחתי את הסיכומים שלי וגיליתי את התורה האחרונה שלמדנו ביום חמישי, בשיעור האחרון לפני הפיגוע:

וגם אל הנכרי… אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי,

אבל ישראל כשהוא מתפלל לפניך בבית הזה ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם

 מדרש תנחומא תרומה סימן ט’

המדרש מסביר כי לבקשות של הנכרים – הרחוקים מהקב”ה – הקב”ה נענה, כיוון שהוא רוצה להודיע את שמו. אך עם ישראל, שקרוב  אל הקב”ה, אינו זקוק לכך. אתו פועל הקב”ה בצורה אמתית [A1] יותר, ולא בהכרח נענה לרצונו באופן מידי

על המדרש הזה מצאתי באותו יום במחברתי את הדברים הללו:  

“העובדה שהקב”ה יכול לומר לנו ‘לא’ היא ביטוי של גדולת הקשר שבינינו, האינטימיות, ולא ביטוי למרחק.”