בימים אלה אנו עוסקים בנושא המלך. נושא זה מופיע בפרשת שופטים בסמיכות לפרשיות שעוסקות בנושאים – נביא, בית דין הגדול. 

מהות הסמכות של המוסדות הללו איננה פשוטה. כמובן שאצל הנביא אין בעיה, משום שהוא מביא את דבר ה’ לעולם. אך תוקף ומהות סמכויותיהם של המלך והסנהדרין מעלות מספר שאלות. המלך מופקד על ניהול העם והסנהדרין על לימוד התורה, ושניהם אינם מקבלים מסר ישיר מהשמים בדרך כלל אלא מתבססים על הכרעה אנושית שכלית. העובדה הזאת מחייבת את השאלה מדוע הכרעתו של המלך מחייבת את האדם הפרטי? אולי יש אנשים אחרים ששיקול דעתם יהיה יעיל וחשוב יותר לעם המונהג? שהרי לצערנו לאורך ההיסטוריה ראינו לא מעט מלכים בעם ישראל שלא היו ראויים. 

 גם לגבי הסנהדרין זה לא כל כך פשוט. בביאור הפרשייה של ה’איש אשר יעשה בזדון’, הגמרא במסכת סנהדרין מפרשת שמדובר על זקן ממרא. זקן ממרא הוא אדם גדול בתורה בפני עצמו, שמבחינת בקיאותו ומדרגתו יכול להיות חבר בבית הדין, אך הוא חולק על בית הדין וכתוצאה מכך חייב מיתה. מדוע דבר כזה קורה? כיצד הורגים אדם בעקבות מחלוקת אנושית בין דעות שונות? מי אמר שהאמת היא רק אצלם? מדוע כל כך ברור שהסנהדרין צודקים? ניתן היה לומר שמדובר בכך שהם רבים והוא יחיד. אבל לא בטוח שהאמת היא דווקא אצל הרבים. החתם סופר מחדד את הבעיה – אולי יש כאן כמה וכמה חכמים שהגיעו למסקנה הזאת, ובכל זאת ידה של הסנהדרין היא על העליונה.

 השאלה מתחדדת – מה מקור סמכותם של המלך והסנהדרין?

יש כאלה שפתרו את הבעיה בכך שלסנהדרין יש מקור ידע אלוקי – או שיש להם רוח הקודש, או שיש להם מסורת מסיני. משום כך תמיד האמת תהיה אצלם, כיוון שהם מייצגים את האמת האלוקית ולא האנושית. לפי שיטה זאת המלך נמצא מתחת לסנהדרין.

אך טענת הדעת האלוקית עדיין לא ברורה לחלוטין. בספר ויקרא מופיעה פרשת פר העלם דבר של ציבור, ובה רואים שסנהדרין יכולים לטעות בהוראתם. התורה אינה מבטיחה חסינות לסנהדרין מפני טעויות. במשנה ובגמרא בתחילת מסכת הוריות מופיע שאם  “הורו בית דין…וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה..(אם עשה על על פיהם) חייב” הוא חייב כי הוא לא היה צריך לבטל את דעתו. הגמרא אומרת שלמעשה הוא טעה במצווה לשמוע דברי חכמים. כלומר-  כאן היה אסור לו לשמוע בקולם. 

 לא נכנס כאן לסוגיה מתי תלמיד חכם צריך לבטל את דעתו. בקצרה נציין שהדרך הרווחות היא שיש שלבים שונים בפסיקה, יש שלבים שצריך לעמוד על דעתו וישנם שלבים שבהם צריך לבטל אותה. כך או כך, רואים שלבית הדין יש יכולת לטעות ובמקרים הללו ידו של האדם הבודד תהיה על העליונה. ואם כן, חוזרת השאלה – מדוע התורה נותנת להם סמכות?

הגמרא בסנהדרין שואלת בדיוק את השאלה הזאת. דין זקן ממרא הוא מאוד קשה – מה חטאו של אותו זקן? הרי הוא בסה”כ הורה את ההלכה שהיא אמת לדידו. מדוע צריך להרוג אותו?!

רב כהנא מתרץ את הקושי בהעמדת המקרה בכך שמדובר במחלוקת בה החכמים מחזיקים בדעתם בשם המסורת, ואותו זקן מביא את דעתו בשם סברתו האישית בלבד, ולכן יש לו דין של זקן ממרא. רבי אלעזר אומר שגם כאשר בית הדין מעמיד את דעתו בשם הסברא והזקן אומר מפי השמועה, עדיין יש לו דין זקן ממרא. וכך נפסק להלכה. 

בסיכום הסוגיה, הגמרא מגיעה למסקנה שהשורש הוא “כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל”. הצידוק הזה הוא לא במישור של האמת האובייקטיבית, אלא משום שאנחנו רוצים ליצור סדר חברתי. אנחנו לא מוכנים שירבו מחלוקות בישראל, ולכן גם אם דבריו אמיתיים, הסדר גובר על האמת. יש צורך בכך שהוא יבוא להציג את שיטתו ואולי לשנות את דעתם, אבל אם לא שינה – עליו לבטל דעתו בפני בית הדין.

וכך פסק גם ספר החינוך שהוסיף על כך ואמר ש”טוב לסבול טעות אחת”, כלומר טוב שנסבול שגיאה אחת בפסיקה בעקבות הוראה שגויה של בית הדין, מאשר שנגיע למצב שבו כל אחד ילך לפי האמת שלו ותהיה אנרכיה גמורה. במבחן התוצאה נרוויח בצורה הזאת יותר אמת בעולם. אבל במקרה הספציפי, האמת נעדרת. 

הרב קוק, שהשבוע חל יום פטירתו, משליך את סוגיה זו לגבי סמכות המשנה והגמרא  ומעלה את השאלה- מדוע לא ניתן לחלוק על הגמרא? בספרו, ‘אדר היקר’, כותב הרב קוק שאנשים חושבים שהסיבה לכך היא בגלל גדולת חז”ל ובעקבות גדולתם ברור שהם כיוונו לאמת. אבל זו לא הסיבה. סמכות המשנה והגמרא נובעת מכך שעם ישראל קבל על עצמו את סמכות הגמרא. עם ישראל קבל את הגמרא כסמכות מחייבת ולכן אסור לחלוק על הגמרא בכלל. בצורה זו, עם ישראל גם קבל את הבבלי יותר מאשר הירושלמי. הקבלה של עם ישראל היא הגורם המכונן לסמכות. 

אין שום ספק בכך שאנחנו מנסים לברר את האמת, אבל יש בפנינו יסוד של סדר, והיסוד הזה מהווה למעשה סמכות חיצונית שגוברת על האמת. הנקודה הזאת עונה על השאלה ששאלנו גם לגבי המלך. הנצי”ב אומר שאפילו בדינים שמצד עצמם הם אינם חשובים ומהותיים, אם אדם עובר על דבר המלך אפשר להעניש אותו בעונש חמור שעלול להיראות אפילו לא מידתי.  הסיבה לכך היא חשיבות הלכידות של עם ישראל. זהו הצורך בכך שאף אחד לא יעשה ככל העולה על רוחו. 

זוהי הסיבה לכך שהתורה נתנה סמכות כל כך חזקה למלך, בשביל לשמור על מעמדו. “אלמא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעוהו”. 

 נושא זה הוא מאד אקטואלי. בעת האחרונה נשמעה קריאה של אנשי רוח לסרב לתקיפה באירן. יש כמה דוגמאות למקרים ומקומות בהם סירוב פקודה הוא דבר מוצדק (לא נכנס לשאלה זו). לפעמים תחושת האמת החזקה, והיא מובילה לעיתים לזלזול בעולם הסדר. אותם אנשים יודעים מה האמת, ולכן לא משנה מה הממסד אומר. התורה אומרת – השאיפה היא שהדברים יהיו אמיתיים כמה שיותר, אבל יכול להיות מצב בו האמת תוותר למען הסדר, בגלל חשיבותו של ערך זה. 

זוהי תובנה משמעותית הן לסוגיות המלך שאנו עוסקים בהן בישיבה, הן להבנת סמכות ותוקף ההלכה  בכלל וכן לשאלות אקטואליות – אנרכיה מול שמירה על סדר. 

אם נשליך את הדברים הללו לימי אלול – יש אמירה חסידית שאומרת “שופטים ושוטרים תתן לך” לא רק לציבור אלא לכל אדם. אדם צריך לשפוט מה לעשות ומה לא. אבל אחרי השופטים צריך גם שוטרים. כי גם אם אדם הגיע להחלטה, הוא יכול למצוא כל מיני תירוצים וסיבות לא לעמוד בהחלטתו. אדם צריך לקחת את אותן החלטות שהוא החליט, ולהכניס אותם למשטר מסויים, מה שיביא את הדברים גם ליישום בפועל