איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד”ה כד רבי יוחנן

באותה שעה היה הקב”ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח”ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, ואמר לפניו רבש”ע אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר (ירמיה י”ג) ואם לא תשמעוה במסתריםתבכה נפשי מפני גוה וגו’
אמר להן הקב”ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקב”ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב”ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב”ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, אמר הקב”ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, אמר לפניו רבש”ע איני יודע היכן משה קבור, אמר לו הקדוש ברוך הוא לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים, מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב”ה, אמרו לו למה, אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת, הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב”ה, אמר לו מה היום מיומים שאני מבוקש לפני הקב”ה, אמר לו ירמיה איני יודע, הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה, אמר להם משרתי עליונים כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב”ה, אמרו לו בן עמרם אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם, מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש, כיון שראה אותם הקב”ה מיד ויקרא ה’ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו, והיה הקב”ה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח,

המדרש מתאר את מעשיו של הקב”ה לאחר החורבן. הקב”ה מבקש לרדת עם מלאכי השרת וירמיה לראות את החורבן. כאשר נגלה לעיניהם מחזה החורבן והשריפה הקב”ה בוכה. הקב”ה מבחין בכך שירמיה אינו בוכה והוא מוכיח אותו על כך. לאור זאת, מורה ה’ לירמיה שילך לקרוא לאברהם יצחק יעקב ומשה משום שהם יודעים לבכות.
כאן נשאלת השאלה, מדוע הקב”ה מחפש מישהו לבכות איתו? מדוע הקב”ה אינו בוכה לבד?
נראה שרק מי שבוכה הוא זה שיכול לנחם. הוא היחיד שמסוגל להבין את גודל הצער ומתוך כך לנסות ולומר משהו, לנסות ולשנות. מי שאדיש ולא בוכה, כנראה שהוא לא מבין וממילא הוא לא יכול לשנות כלום. לאורך כל המדרש ניתן לראות שהקב”ה בעצמו כביכול מתלבט האם החורבן היווה את הפעולה הנכונה שבה היה צריך לנקוט.
אברהם יצחק יעקב ומשה מגיעים אבלים וחפויי ראש. ומכיוון שהם רואים את הקב”ה הם כואבים עוד יותר. וגם הקב”ה, כאשר רואה אותם במצבם, כואב יותר וקורא ליום בכי ומספד ולבישת שק. ברגע הזה נאנח הקב”ה ואומר: “אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח“. ביקורת עצמית זו של הקב”ה מצמררת. אמירה זו של הקב” ה משתחררת רק לאחר שאבות האומה באים. על פי זה נראה שהקב”ה ביקש מישהו לבכות איתו משום שהכאב יכול להיות מוחשי במלואו רק כאשר האבל רואה את הכאב מהדהד אצל האחר. כל אדם כואב ואבל בצורה שייחודית לו. כאשר האבל רואה את חברו כואב הרי שעל כאבו שלו מוסף גם כאבו הייחודי של האחר ובכך תחושת האבל והשבר גדלה עד מאד. כאן, נראים הדברים אפילו עוד יותר קיצוניים. הבנתו של ה’ אודות אי-הצלחתו מושגת רק כאשר ישנה הבנה עמוקה של גודל הכאב. הבנה זו נולדת בעקבות כאבו של האחר – כאבם של אבות האומה.

בשלב השני של המדרש מסופר על האבות שטוענים לפני הקב”ה על החורבן והגלות. אין מטרת טענות אלו למנוע את החורבן שכן הן באות לאחריו. נראה שמטרת טענות אלו היא אפוא לקצר את הגלות ולהחיש את הקץ. אולם המוקד של הטענות הוא שהחורבן מלכתחילה לא היה מוכרח ומשום כך צריך להחיש את הקץ.
אברהם יצחק ויעקב טוענים טענה דומה. שלושתם בוחרים במעשה אמיץ של מסירות נפש למען מטרה עליונה. מעשה זה, לטענתם, כה גדול עד שהוא צריך לעמוד לעם ישראל לזכות כנגד כל העוונות. וממילא, החורבן אינו מוצדק. אברהם ויצחק מתמקדים, כמובן, בעקדת יצחק. יעקב מתמקד בכך שמסר את נפשו על בניו במערכות מול לבן ומול עשו.
אך חרף טענות אלו אין תגובה מצדו של הקב”ה.
לאחר מכן מתאר המדרש את טענתו של משה. משה מחליט ללכת לבבל ולראות את מצבו עם ישראל. משה רואה את הטבח הגדול, את השפלות והביזיון שבהם שרוי העם. מתוך מראות אלו בא משה בטרוניא כלפי ריבונו של עולם. טענתו של משה מפנה את נקודת המבט מזכות עצמית למצבם של עם ישראל. משה מסנה לדבר על ליבו של הקב”ה בכך שהוא מתאר את המצב העגום בו עם ישראל שרוי.
ברם, גם נגד טענתו של משה אין תגובה מצדו של הקב”ה.
וברגע זה, אומר המדרש, קופצת רחל וטוענת את טענתה לפני הקב”ה:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב”ה ואמרה רבש”ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע”ז שאין בה ממש והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם.

רחל, קופצת ללא הזמנה, וטוענת לפני הקב”ה. טענתה של רחל שונה בנקודת המבט מזו של קודמיה. טענת אברהם יצחק ויעקב התמקדה בעצמם במעשה זכות שיעמוד כנגד מעשיהם הרעים של עם ישראל. משה מסב את תשומת הלב לקושי של עם ישראל בגלות. רחל, מפנה את תשומת הלב לקב”ה עצמו.
רחל מספרת את סיפור גבורתה. אם נבחן את סיפורה בחשבון של צדק הרי שלרחל יש את כל הלגיטימציה לפוצץ את חתונת אחותה ולהוציא את האמת לאור. אך אעפ”כ רחל בוחרת בדרך אחרת. רחל, לא רק ששותקת על הסיפור אלא היא אף עוזרת ללאה ואף יתר מכך היא ממש נוכחת בחדרם של יעקב ולאה בעת מעשה. רמייתם של לבן ולאה היא למעשה גניבת האינטימיות שבין איש לאישה. אינטימיות שלעולם לא תחזור. רחל מודעת לכך שהיא משלמת אולי את המחיר היקר מכל. ובכל זאת, רחל עוצרת את עצמה ומאפשרת למעשה להיעשות. כל זה מסיבה מאד פשוטה – הרצון שלאה אחותה לא תתבזה. כאמור, במבחן הצדק ואולי אפילו במבחן החסד אין דרישה כזאת מרחל. רחל למעשה עוצרת את עצמה, מצמצמת את קיומה על מנת לאפשר לאחר – לאחותה – להתקיים.
עד כאן סיפורה של רחל. אך כאן צריך לשים לב היטב מה רחל בוחרת לעשות עם הסיפור. רחל איננה משתמשת בסיפור כדי להראות שיש לעם ישראל זכות גדולה שצריכה לעמוד להם בעתות מצוקה. רחל משתמשת בסיפור זה על מנת להמחיש את היכולת האנושית – או ליתר דיוק, הלא אנושית – שהיא מפגינה. יכולת זו של רחל משמשת עבודה כתקדים לכך שיש כזה דבר בעולם כבישת העצמי על נוכח טובתו של האחר גם אם אין זה צודק. רחל ניצבת לפני ריבונו של העולם וטוענת שאם היא, בשר-ודם מסוגלת לדבר זה, על אחת כמה וכמה שאתה- ריבונו של עולם מלך מלכי המלכים מסוגל לכך. ולא עוד אלא שלי באמת היה סיבה טובה לקלקל ללאה ולך, הקב”ה, על מה?! על עבודה זרה? הרי אתה בעצמך יודע שאילו שטויות שאין מאחוריהם כלום, האם אתה לא יכולת לכבוש עצמך גם אם זה לא עומד במבחן הצדק?
טענה זו של רחל היא זו שפותחת את ליבו של הקב”ה:

מיד נתגללו רחמיו של הקב”ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הה”ד כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמי’ לא יד), וכתיב כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו’ (שם שם /ירמיהו ל”א/ טו), וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם (שם שם /ירמיהו ל”א/ טז).

בסופו של עניין, מה שגורם להבטחת הקץ הוא לא מסירות הנפש לשם ה’. אלא מסירות הנפש של אדם כלפי חברו. סיפור התנהלות החברה האנושית בינה לבין עצמה היא זו שנוגעת בפנימיות ליבו של הקב”ה. מעשה החסד העצום של רחל הוא אשר מביא את נבואת אחרית הימים.
נראה, שסיפור החיים שבין אדם לחברו הוא סיפור החיים שבין הקב”ה לעולם. רחל מדברת על צמצום, על יכולת האדם לכבוש עצמו כדי לתת קיום לאחר גם כאשר הדבר בלתי-נסבל וגם כאשר כל שיקולי הדעת למיניהם מורים אחרת. ובכל זאת, קיומו של האחר ניצב לפניי משום שאני מסוגל לכבוש עצמי. כאשר אנו מתבוננים ביחסו של הקב”ה אל העולם מוכר לנו מושג הצמצום. על מנת שהעולם יוכל להתקיים נוכח אין-סופיותו של הקב”ה, נדרשת פעולת הצמצום בה הקב”ה כובש עצמו על מנת לאפשר קיום לאנושי הסופי. המתח התמיד בין אדם לחברו ובין הקב”ה לעולם הוא מתי להצטמצם ולאפשר ומתי להתערב, לשנות ולהגיב. בית המקדש חרב ועם ישראל יצא לגלות משום שהקב”ה בחר להתערב באופן אקטיבי במציאות. רחל, מסיפורה האישי, מזכירה לה’ שהיה אפשר לנהוג אחרת, היה אפשר להתנהג בצמצום. ואולי, רחל נוגעת בלב בכייתו של הקב”ה הנזכר לעיל: “אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח“. הקטנות מורה על בריאת העולם בו צמצם הקב”ה את עצמו על מנת לאפשר קיום אנושי. אולם בזקנותו לא הצליח לצמצם עצמו ובכך באה המציאות לחורבן וגלות.

במשנה במסכת ראש השנה ר’ יוחנן בן זכאי מתקן תקנות זכר למקדש. הגמרא שואלת מאיפה אנו למדים שצריך לעשות זכר למקדש. ועל כך מביאה את הפסוק שאומר “ציון היא דורש אין לה” – “מכלל דבעיא דרישה” הפסוק מלמד אותנו שירושלים (או שמא השכינה) מחכה שמישהו ידרוש אותה שמישהו ירצה אותה שמשיהו יפעל למענה.
שעות מועטות בשנה ההלכה מורה לנו שאסור ללמוד תורה כיון שזה משמח. הדבר היחיד שניתן היה ללמוד בט’ באב אילו פרקי חורבן. מעט זמן בשנה ההלכה מכווינה אותנו לבכות. להתכנס לתוך עצמנו ולמצוא את נקודת הכאב. כפי שראינו במדרש למעלה. הקב”ה מחפש מישהו שיבכה איתו. הסיבה לכך היא שבסופו של עניין שמי שמסוגל לבכות הוא זה שמסוגל לנחם. הוא מסוגל להבין את עומק הכאב והבדידות. ומתוך כך קורא לנו ה’ בשבת שעוקבת לט’ באב  “נחמו נחמו עמי“. ומהי אותה נחמה? “דברו על לב ירושלים וקראו אליה”. עצם הדיבור, עצם הקריאה היא התזוזה הקטנה, היא התנועה שמתחילה להתהוות בלב כואב ורדום, היא תחילת ההתעוררות והיא תחילת הנחמה.

שנזכה לנחמה.