בפרק החמישי של מסכת אבות יש רצף של משניות, שכל אחת מהן מגדירה ארבע מידות בתחום מסוים. המשנה שלנו מתיימרת להגדיר “מידות באדם” , ולכן יש כאן אמירה על מהות האדם.

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע (אבות ה, י).

בפרק החמישי של מסכת אבות יש רצף של משניות, שכל אחת מהן מגדירה ארבע מידות בתחום מסוים: ארבע מידות בדעות, ארבע מידות בתלמידים, ארבע מידות בנותני צדקה, ארבע מידות בהולכים לבית המדרש וארבע מידות ביושבים לפני חכמים. יש לשים לב כמה יסודית משנה זו: בניגוד לשאר ההגדרות העוסקות בתכונה אנושית מסוימת, כאן המשנה מתיימרת להגדיר “מידות באדם” , ולכן יש כאן אמירה על מהות האדם. בדומה להגותו של קרל מרקס, המשנה רואה את שאלת יחסו של אדם לרכוש כמבטאת יסוד מהותי בזהותו. אך בניגוד לתפיסות הקומוניסטיות של מרקס, המשנה לא רואה כאידיאל את ביטול מושג הבעלות על הרכוש; זוהי, לדעתה, עמדה של עם הארץ. מאידך, המשנה אינה מקדשת את מושג הבעלות, ואף מביאה דעה ש”שלי שלי ושלך שלך” היא מידת סדום. מהי אם כן המשמעות והחשיבות של יחסו המורכב של החסיד לבעלות? מדוע היחס הזה הוא שמגדיר את מהות האדם?

לדעתי, המפתח לסודה של המשנה טמון בשיר שכל ילד בישראל מכיר מהגן:
“אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך. שלי שלך, שלך שלך, שלי שלך, שלך שלך, זה כלל גדול בתורה”.

החיבור שנעשה בשיר בין המשנה לבין הכלל גדול של רבי עקיבא מעניק פרשנות לשניהם. לפי השיר, ‘ואהבת לרעך כמוך’ דורש שילוב בין הנתינה לזולת הכרוכה ב’שלך שלי’, בד בבד עם הקפדה על הבעלות של הזולת, ‘שלך שלך’. פרשנות זו אומרת דרשני: לכאורה, אהבה ‘כמוך’ צריכה לכוון את האדם להתייחס לעצמו כמו שהוא מתייחס לחברו. כלומר, אם אני מכבד את הבעלות של השני על רכושו, זכותי לכבד באותה מידה את בעלותי על רכושי. אם אני מוותר על הבעלות על רכושי, זכותי להתייחס בהתאם לרכושו של הזולת, דבר שתואם לחזון הקומוניסטי, מה שהמשנה מכנה ‘מידת עם הארץ’.

ההסבר למשנה (וממילא לשיר של הגננות) עולה מתוך תפיסתו של הרב אשלג בנוגע לכלל של ‘ואהבת’.

בפרק הקודם שאלנו איך ‘ואהבת לרעך’ יכול להיות כלל גדול בתורה מבלי שהוא מכיל בתוכו את היחס שבין אדם לאלוהים. תשובתנו שם הייתה על בסיס החיבור שבין כלל גדול של רבי עקיבא על ואהבת לדבריו באבות “שחביב אדם שנברא בצלם” (ג, יד) וממילא הנתינה לזולת היא נתינה לאלוהים. הרב אשלג מציג תשובה אחרת לשאלה הזו, שגם היא מושתתת על החיבור בין האנושי לאלוהי.[1]

הדבר הבסיסי ביותר שאנחנו יודעים על הקב”ה הוא שהקב”ה נותן מבלי לקבל. הרב אשלג רואה בנתינה ללא קבלת תמורה יסוד של ‘ואהבת לרעך כמוך’, אהבה שאינה תלויה בדבר (אבות ה, טז). הוא מדייק זאת מהמילה ‘כמוך’: היכולת לאהוב את השני כמו שאתה אוהב את עצמך מלמדת שאין מקום של אגו באהבה הזאת, היא לא אינטרסנטית.

בנתינה כזו מידמה האדם לאלוהים. החיבור בין האלוהי לאנושי, לדעת הרב אשלג, הוא שהופך את ‘ואהבת’ לכלל הגדול בתורה. שתי התשובות משלימות זו את זו: בהצעה שלנו, הקשר שבין ‘ואהבת’ לאלוהים הוא על בסיס התפיסה שהאלוהים נמצא בזולת; בהצעה של הרב אשלג, הקשר מתבסס על התפיסה שהאלוהים נמצא בתוכך.

נחזור למשנתנו. עמדתו של הרב אשלג מסבירה את החשיבות של מידת “שלי שלך שלך שלך”. מתוך המידה הזו, הנתינה של החסיד אינה מותנת בקבלה כלשהי. אני מוותר על הבעלות שלי לטובת הזולת בלי שום תמורה, ולכן אני ממשיך להקפיד על בעלותו של השני על רכושו.

מכאן גם מובן מדוע המשנה מדברת על מידות ב’אדם’. האדם נברא בצלם אלוהים. ככל שהאדם הוא יותר אלוהי, כך הוא יותר אדם. אלוהים נותן מבלי לקבל; מידת האדם היא המידה של לתת מבלי לקבל.

החיבור בין ‘ואהבת’ לבין המשנה מלמד שכדי לממש את ‘ואהבת’ לא מספיקה האהבה בלב. האהבה צריכה להתבטא במציאות הממשית. החיבור למשנה גם מלמד ש’ואהבת’ כולל לא רק התייחסות לחלשים או לנזקקים, כמו במשנה יג (“ארבע מידות בנותני צדקה”), אלא כולל את העמידה לפני כל אדם.

כופין על מדת סדום

אנו מוצאים במשנה דעה לפיה מידת “שלי שלי שלך שלך” היא מידת סדום. האם מידה זו גרועה יותר ממידתו של הרשע, שהרי סדום היא שיא הרשעות? נראה שהרשע שהמשנה מדברת עליו הוא סתם אדם מושחת, שמנצל לטובתו את מושג הרכוש. מידת סדום עלולה להיות אידיאולוגיה, היוצרת תשתית להתנהגותה של חברה שלמה שמקדשת את הניכור.

הניגוד לסדום הוא אברהם אבינו. פרשת וירא מעלה על נס את דאגתו של אברהם לזולת – הכנסת האורחים של אברהם, תפילותיו עבור סדום, וסיבת בחירתו של אברהם: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט).

בחירתו של אברהם נעשתה בשל יכולתו להידמות לה’, וממילא לממש את צלם האלוהים שבו בנתינה לאחר, בצדקה ומשפט. לאור המשנה באבות אפשר לדרוש את הצמד “צדקה ומשפט” כך: המשפט מבטא את הכבוד לבעלות של השני, “שלי שלך”; הצדקה היא הוויתור על הבעלות שלי לטובת הזולת, “שלי שלך” .

התלמוד מקבל את העמדה ש”שלי שלי שלך שלך” היא מידת סדום, ומתוך כך סבור “שכופין על מידת סדום”,[2] כלומר שיש כוח לבית הדין לכפות אדם לוותר על זכות הבעלות שלו לטובת האחר, כאשר לא נגרם הפסד לבעלים. יסוד ערכי זה התקבל במערכת המשפט במדינת ישראל, ביטוי מובהק להשפעה של ערכים יהודיים על עולם המשפט[A1] .[3]