מעלת השבטיות

פרשת במדבר, וספר במדבר כולו, מבליטים מאד את נושא החלוקה לשבטים, הרבה מעבר לשאר ספרי התורה. הפרשה נפתחת במפקד השבטים, ואחר כך מפורטים סידור המחנה וסדר המסע – הכל בחלוקה שבטית מפורטת. כך גם בפרשיות הבאות חוזרת החלוקה לשבטים: בקרבנות הנשיאים, בנסיעה בפועל, ובשליחת המרגלים. בפרשיות האחרונות של הספר שוב חוזר מפקד נוסף לפי שבטים, ומודגש שנחלת הארץ עתידה להתחלק לפי השבטים. וכאן עולה השאלה – מה המעלה שבחלוקה לשבטים? מדוע לחלק את עם ישראל לחלקים, במקום שיהיה עם אחד ומאוחד?

אפשר למצוא בכך תועלת מעשית בהקשרים שונים, הן בזמן המדבר, והן לאחר הכניסה לארץ ישראל. אבל הכיוון המופיע רבות במדרשים ובפרשנים הוא, שאין זה רק עניין פרקטי, אלא לכל שבט יש אופי ותפקיד מיוחדים, כגון: יהודה – מלכות וגבורה, יששכר – תורה, זבולון – מסחר ופרנסה, וכדומה. אך הדבר טעון בירור – מדוע תכונות כאלה צריכות להתחלק באופן שבטי? מדוע לא יבחר כל אדם לעצמו את תפקידו ומקומו בעולם? למשל, כיום אדם בוחר באופן אישי האם להקדיש את חייו ללימוד תורה או לעיסוק בתחום הצבאי או הכלכלי. על פי המדרשים נראה, שבזמן השבטים הדבר היה מחולק באופן שבטי, ואדם שנולד בשבט מסויים השתייך באופן טבעי לתחום המייחד את שבטו. והשאלה היא – מה המעלה שבכך, ומדוע לא להותיר את הדבר לבחירה אישית?

ננסה להבין זאת, דרך המחשה מן המציאות המוכרת לנו. במובן מסויים, גם אצלנו יש “שבטים”: ספרדים ואשכנזים, חרדים וציונים, חסידים וליטאים, וכדומה. בהסתכלות ראשונית, החלוקות הללו יוצרות בדלנות ופירוד, ולצערנו כך אכן מתרחש לעיתים. אך יש לשים לב גם לצד השני – דוקא כאשר הדעות השונות הופכות ל”שבטים”, יש יותר מקום לכל דעה. כך למשל בתחום הפסיקה: לפני מאות שנים, כאשר עלתה לדיון מחלוקת בין פוסקים שונים, היה צורך להכריע בבירור לאחד הצדדים, האם לנהוג כך או כך, וכל פוסק שאחז בדעה מסויימת היה צריך להסביר מדוע הוא שולל את הדעה השניה; ואילו כיום, כאשר עולה אותה המחלוקת, אנו כבר נותנים מקום לשתי הדעות ואומרים: “הספרדים נוהגים כך והאשכנזים כך”. דוקא משום שהמחלוקת הפכה לעניין “שבטי”, שכל דעה משוייכת לקהילה מסויימת, שתי הדעות קיבלו לגיטימיות, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואין צד אחד מנסה להוכיח את צדקתו ולבטל את דברי חברו.

נביא דוגמה דומה מן התחום ההשקפתי: בתחילת תקופת החסידות, היו מאבקים חריפים בין החסידים לבין המתנגדים, וכל צד שלל בתוקף את דעת חברו; ואילו כיום כל צד נותן במידה רבה לגיטימיות לקיומו של הצד השני. ישנה הסכמה על כך שיש כאן שתי דרכים בעבודת ה’ וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו, וכך שתי הדרכים יכולות לחיות בשלום זו לצד זו. כל עוד הדבר היה נתון לבחירה והכרעה אישית של כל אדם, כל צד ניסה לגבור על הצד השני ולהוכיח שרק הוא צודק; ואילו כאשר הדעות הפכו ל”שבטים”, שכל דעה מזוהה עם קהילה מסויימת שזה מנהגה, שתיהן נעשו לגיטימיות. לא פעם יש לכך מחיר, כאשר אדם משתייך לזרם מסויים רק בגלל שנולד בו ואין הוא רואה צורך להעמיק בהבנת מהות הדרך בה הוא הולך; אך התהליך לכשעצמו הוא חיובי, כאשר הדעות השונות הופכות לעובדה קיימת ומקובלת, והמחלוקת שוככת.

וכך בשבטים המקוריים: ישנם בעם ישראל ערכים שונים, ולעיתים ייתכן ניגוד ביניהם, כגון בין עיסוק בתורה לבין עיסוק בחיי המעשה. אם הערכים תלויים רק בבחירה האישית של כל אדם, עלול להיות מצב שהאחד ישלול את השני; ואילו כאשר ידוע שכך הוא תפקידו המיוחד של כל שבט, כולם מבינים ומקבלים שרצון הקב”ה הוא שבעם ישראל יתקיימו הערכים השונים זה בצד זה, וכך נוצרת שותפות שמשלימה את בניין עם ישראל בחומר וברוח.

עדיין יש לשאול – האם השבטיות מבטלת לגמרי את הבחירה האישית של האדם?

ראשית, מסתבר שחלוקת התפקידים בין השבטים לא היתה מוחלטת, אלא רק מסגרת כללית, ועדיין היה מקום לבחירה אישית של אדם מסויים לבחור בדרך משלו, אף שהיא שונה משאר בני שבטו. מבחינה מציאותית, השבטים הרי ישבו באיזורים שונים בארץ על פי נחלותיהם, ודבר זה חייב מן הסתם כל שבט להעמיד מתוכו אנשים ממגוון של תפקידים חומריים ורוחניים כדי לענות על מכלול צרכי השבט. האיפיון השבטי המיוחד עמד ברקע, אך הוא לא היה מוחלט.

אך מעבר לכך, בכמה מקורות ניתן לראות שבסופו של דבר הבחירה האישית אינה מתבטלת מחמת קביעת התפקיד השבטי, והיא אף יכולה לגבור על ההשתייכות הטבעית. כך למשל, הלויים החליפו את הבכורות, משום שהבכורות חטאו בעגל. הבכורות קיבלו כח מיוחד לעבוד את ה’, אך הם השתמשו בו לרעה ועבדו את העגל, ולפיכך איבדו את מעלתם הטבעית והיא עברה אל הלויים. ולאחר ההחלפה הזו, בכל משפחה עדיין צריך לפדות את הבכור – בכל משפחה בישראל יש משהו מקדושת שבט לוי. כמו כן, ידועים דברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שכל אדם שבוחר להקדיש עצמו לתורה ולקדושה הרי הוא בבחינת שבט לוי.

בצד מסויים, דוקא החלוקה לשבטים פותחת בפני האדם אפשרויות של בחירה. כאשר אדם רואה מגוון של דרכים שכולן רצויות לפני ה’, הרי הוא יכול לבחור באחת מהן שמתאימה לו. כך מתואר בספר יחזקאל (מ”ז, כג), שלעתיד לבוא הגרים יקבלו נחלה, כל אחד בנחלת השבט שהוא יבחר. הגר מבטא באופן החזק ביותר את עוצמתה של הבחירה האישית הגוברת על התכונה המולדת, ובכוח בחירתו הוא משנה את מעמדו באופן מהותי. כאשר הוא מצטרף לעם ישראל, הוא מממש את כוח הבחירה שלו על ידי שהוא בוחר לו שבט, מוצא לו אופי רוחני המתאים לו מבין הדרכים השונות של עבודת ה’ שקיימות בעם ישראל.

ונסיים בעניין נוסף המופיע ביחזקאל (מ”ח, לא-לד) – לעתיד לבוא יהיו לירושלים שנים עשר שערים, שער לכל שבט. כל השבטים שואפים אל נקודה אחת, אל ירושלים שלא התחלקה לשבטים, אל הנקודה המאחדת שמעל לכל הגוונים; אך כל אדם מגיע אל הנקודה הזו דרך השער המיוחד שלו.