מבוא

ר’ צדוק הכהן מלובלין חי בין השנים 1823-1900 והיה אחד מגדולי הוגי החסידות. ייחודיותו הגדולה של ר’ צדוק ניכרת בלמדנותו הגדולה ורוחב ידיעתו בש”ס ופוסקים יחד עם הזדהות עם תורותיו הרדיקאליות של רבו, ר’ מרדכי יוסף לינער, האדמו”ר מאיזביצה, הלא הוא בעל “מי השילוח”.

ר’ צדוק נולד בעיירה קריזבורג לרב הקהילה שהיה ממשפחת רבנים “מתנגדים”. הוא התייתם מאביו בגיל שש ולמד בישיבה בלובלין בה התפרסם בכישרונו ולמדנותו. לאחר שמועה כי אשתו התייחדה עם גבר זר,[1] רצה ר’ צדוק לגרשהּ אך לשם כך הוא היה זקוק להיתר של מאה רבנים. מבין כל הרבנים שאצלם עבר התרשם ר’ צדוק בעיקר מהרב’ה מאיזביצה, ומאז קיבל אותו על עצמו כרבו. הרב’ה מאיזביצה היה מחברו של ספר “מי השילוח”, ספר הידוע בתפיסותיו הרדיקאליות במיוחד בסוגיות כגון “עבירה לשמה”,[2] המהווה חלק מתוך תפיסת עולמו הכללית בעבודת השם שנקראת “עולם הידיעה”. “עולם הידיעה” הינה תפיסת עולם הסוברת כי ישנו רצון אלוקי מעבר לתורה ומצוות, והאדם, במצבים מסויימים, יכול לדעת מה רצון ה’, והוא צריך לפעול על פיו למרות שהוא סותר ציוויי תורה מפורשים. תפיסת עולמו של ר’ צדוק מעודנת יותר מזו של רבו בעל “מי השילוח”, אך זאת לא מתוך פשרנות, אלא דווקא מתוך דרישה אל האמת של נפש האדם. ברבות השנים התייחסו אנשים כאלו ואחרים, מכל החוגים והתנועות, אל תורותיהם של ר’ צדוק ושל “מי השילוח” כאל תורות “מסוכנות”, אך דומני שדבר זה לא הטריד את ר’ צדוק משום שאבן היסוד המכוונת את כל תפיסת עולמו היא הדרישה אל האמת.[3]

מתינות זו יחד עם למדנותו הגדולה מביאה את תפיסת עולמו למורכבות גדולה מאד, המתפרסת ברוחב יוצא דופן על פני תחומים שונים בבקיאות מדהימה – תורה, ש”ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. כל זאת הביא את ר’ צדוק לכתיבת ספרים רבים בתחומים רבים עד כדי כך שניתן להגדירו כאחד מההוגים הגדולים והחשובים ביותר בתנועת החסידות, ובארון הספרים היהודי בכלל.

במאמר זה נעסוק ב”ידיעת ה'”, דהיינו ביכולותיו ובמגבלותיו של האדם לדעת את רצון ה’, בתפיסתו של ר’ צדוק.

כיון שהיריעה קצרה מכדי להכיל את המון פסקאותיו, נשתדל להתמקד במספר מצומצם של מקומות בהם עוסק ר’ צדוק בסוגיה סבוכה זו.

1. התנאי היסודי בעבודת ה’

ר’ צדוק, בספרו צדקת הצדיק, פותח בפירושים ודרושים שונים על מסכת ברכות. כבר בפסקה השנייה הוא מסביר מדוע מסכת ברכות נבחרה להיות הראשונה מבין כל ששת סדרי המשנה ובכך ניתן להבין מדוע בחר ר’ צדוק לפתוח את ספרו דווקא בעניינים ממסכת זו.

ברכות לראש צדיק. לכך מסכת ברכות ההתחלה מששה סדרים, שעיקר הכל דע את אלהי אביך ואחר כך עבדהו, שצריך לידע למי עובד… ושזהו התחלת הכניסה לתורה, כמו שנאמר ראשית חכמה יראת ה’. ויראת שמים הוא על ידי שויתי ה’ לנגדי תמיד, כמו שכתב בהג”ה דריש אורח חיים. והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח, שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות השם יתברך נוכח עיניו כאלו עומד עליו ומצוהו. והסיום לשון נסתר, דמיד נעלם כמו שנאמר על גוזליו ירחף נוגע ואינו נוגע כידוע (צדקת הצדיק, ב).

ר’ צדוק מסביר שכל ברכה מתחילה במילים “ברוך אתה”, דהיינו דיבור בגוף שני, נוכח כלפי הקב”ה. האדם המברך צריך לחוש ולראות את ה’ נוכח נגד עיניו. ראיה זו מהווה את היסוד הבסיסי ביותר בעבודת ה’. ומכיוון שזהו יסוד כל הברכות כולן, נבחרה מסכת “ברכות” לפתוח את ששה סדרי משנה.

ר’ צדוק מגדיר בתחילת דבריו שעיקר הכל הוא “דע את אלהי אביך ואחר כך עבדהו שצריך לידעמי עובד”. ידיעת ה’, על פי ר’ צדוק, מהווה את התנאי הבסיסי בעבודת ה’, ולולא היא – עבודת האדם מכוונת, בעצם, לכלום. בכדי לעבוד צריך ידיעה קודמת למי עובדים. אך כאשר ננסה לתרגם דרישה זו של ר’ צדוק למושגים קיומיים, לחיי היום יום, נבחין בכך שזוהי דרישה שהיא כמעט בלתי אפשרית: הרי החוויה האמונית של האדם היא במהותה עולה ויורדת, מתגלה ונסתמת!

הבנה זו של החוויה האמונית, הנעוצה בהבנת השגחת הקב”ה בעולם על פי תורת הקבלה,[4] אף ר’ צדוק עצמו מכיר בה, ובכמה מקומות מדבר בעצמו על התנדנדות חוויה זו כנעוצה בעניין ההשגחה האלוקי.[5] מתוך מודעות לסתירה זו המובְנית בחיים ממשיך ר’ צדוק ואומר שהסיום של הברכה היא בגוף שלישי, בלשון נסתר, שהרי מיד לאחר הגילוי והרגשת הנוכח הקב”ה כביכול מסתלק, כביכול מסתיר את עצמו וכך גם חווה האדם את העלמות אור ה’. אם כן, כבר בפתיחתו לספרו, מציג ר’ צדוק את המתח שבחיים בין הספק לוודאות, את הדיסהרמוניה שבחוויה האמונית של האדם.

על מתח זה נדון בפרקים הבאים ואותם ננסה לבאר.

2. אי-הוודאות מול החוויה הקיומית

כאשר אנו בוחנים את דרכי פעולותיו של האדם, ניתן לראות כי חלק ניכר מגורמי קבלת ההחלטות באים מדיאלוג תמידי עם המציאות.[6] לצורך העניין, אם אדם מחליט ללכת בדרך מסוימת, או להשקיע את הונו באופן מסוים, המציאות תמיד תהווה עבורו אינדיקציה למעשיו. כלומר, אם “יד המזל” משחקת לו, אזי מתמלא האדם בתחושת ביטחון כי פעולותיו נכונות, ואילו במידה ואין “יד המזל” משחקת לו, אזי מרגיש האדם כי בחירותיו היו לשווא. כך בכל תחום ותחום בחיים מנהל האדם דיאלוג עם המציאות.

בחז”ל ישנם שני משפטים אשר מתיימרים לתת נוסחה לדיאלוג בטוח עם החיים. האחת היא “כל הבא לטהר מסעיין לו” (יומא לח, ע”ב) והשנייה היא “כל הבא לטמא פותחין לו” (שם). מימרות אלו מדברות במקורן על אופן ההנהגה האלוקית הבאה ואומרת שאם אדם רוצה לטהר אזי ממש מסעיים לו, ואילו באדם שרוצה לטמא, כלומר לעשות רע – אזי רק אין מונעים זאת ממנו. ר’ צדוק קורא את שני משפטים אלו דווקא מצד התבוננתו של האדם על העולם, כלומר: האדם הרואה שמשחק לו המזל והמציאות נדמית כמסייעת לו לדבר שהחליט – זהו סימן שה’ חפץ במעשיו והוא הולך בדרך כשרים. לעומתו, האדם הרואה שאין המציאות דוחפת אותו בעד החלטותיו אלא היא פשוט אינה מונעת זאת ממנו, זהו סימן שאין דרכיו רצויות בפני הבורא. ר’ צדוק מסייג הנחות אלו:

פעמים נדמה לאדם שיש לו סיעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקב”ה עוזרו, שרק לבא ליטהר מסייעין אותו, אבל בבא ליטמא אמרו רק פותחין לו ולא מסייעין. דמכל מקום פעמים יש דלנסיון סייעוהו (צדקת הצדיק, לט).

ר’ צדוק מוסיף על חז”ל פרמטר נוסף בשיקול ההנהגה האלוקית. בעוד שחז”ל (במשפטים אלו) ראו רק את הדרך הטמאה והדרך הטהורה כפרמטרים לעזרה במציאות, הרי שר’ צדוק מכניס פרמטר נוסף למערכה והוא הנסיון. כלומר, ישנו שיקול אלוקי המנחה את המציאות שמתעלה מעל נוסחאות אלו שחז”ל טבעו. יכול להיות מצב בו המציאות אכן מאירה את פניה לאדם ודוחפת אותו ללכת בדרכיו, אך יכול להיות שעזרה זו אינה מגיעה מתוך הדרכים הטהורות בהן הולך האדם, אלא אדרבה – האדם הולך בדרכים טמאות ורעות, אלא שעזרה זו באה מתוך נסיון שרוצה הקב”ה להעמיד בו את האדם.

יוצא אפוא, כי ר’ צדוק שומט את הקרקע מתחת רגליו של האדם. בעוד שעד כה ביטחונו של האדם היה מבוסס על הדיאלוג הטבעי והתמידי עם המציאות, הרי שכעת ר’ צדוק הופך את כל האינדיקציות הטבעיות של החלטות האדם בחיים. כעת אין לאדם עזרים חיצוניים להתקדמות במהלך חייו. קריאה כזו של המציאות משאירה את האדם חסר יציבות ומרוקנת ממנו את ביטחונו. אלא שכאן נותן ר’ צדוק עצה:

והעצה לזה: תפילה ותחנונים לרחמי שמיים המועילים להפך גם השורש “לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי”

העצה אותה נותן ר’ צדוק היא לא אחרת מאשר תפילה. כך, נראה כי ר’ צדוק משאיר את האדם באבדון ללא ניתנת עצה פראקטית, מעשית. אך בהתבוננות עמוקה, נראה כי ר’ צדוק אינו מדבר על סתם תפילה, אלא הוא מדבר על תפילה שמועילה להפך את השורש. כלומר, ר’ צדוק מודע לכך שהאדם בין כך ובין כך, בסופו של דבר, על כורחו יחליט משהו, והתקדמות האדם בחיים היא דבר בלתי נמנע. אלא שהאדם בהחלטתו צריך לפנות אל עצמו, אל שורשו ולא אל עזרים חיצוניים. ר’ צדוק מעמיד את חווית קיומו של האדם על האדם בעצמו. החלטת האדם אינה יכולה להישען על דבר חוץ מעל רגשי ליבו. אין שום עירבון שההחלטה תהיה ההחלטה הטובה. אין שום אינדיקציה לכך שהאדם אכן בחר בדרך הטהורה ביותר והנכונה ביותר.

פעולת התפילה על הלב, על שורשו של האדם, באה ואומרת שליבו של האדם הוא תולדה של הרצון האלוקי. כל שיש לי הוא ליבי, אך אלוהים הוא הבורא את ליבי, הוא המחדש את רוחי, ועל כן הִסמכות על הלב הינה הִסמכות על הקב”ה. אמירה זו אינה מורידה את הדרישה מהאדם, אלא אדרבה – היא מחייבת אותה הרבה יותר. לאור דברים אלו, האדם צריך להיות בקשב פנימי תמידי. ומקשב זה ניתן לשמוע אף דברים רעים כי תפילה, כמו תפילה, איננה קביעה במציאות, אלא היא בגדר בקשה ובאותה המידה בה יכול הקב”ה להפך את שורשו של אדם לטוב – הוא יכול גם שלא לשמוע לתפילת האדם. במקרה כזה, דווקא מתוך ההסתמכות על הלב, הישרות הפנימית הנתבעת מן האדם גבוהה עשרת מונים.

השענות על חווית הקיום של האדם תובעת ממנו את האמת הפנימית היותר גדולה.[7]

3. הידיעה

אחת מן החוויות הקיומיות הסבוכות והמרתקות ביותר היא חווית התשובה. בתשובה עומד האדם בינו לבין עצמו, בין המציאות העכשווית בה הוא שרוי למציאות האידיאלית אליה הוא שואף. דווקא מתוך הדברים הקודמים בהם הטיל ר’ צדוק את האחריות במלואה על האדם, חווית התשובה נעשית קשה עוד יותר. לאחר שהאדם מנער מעליו כל תלות חיצונית, הרי שהוא מעלים מתודעתו כל מחשבה כזאת או אחרת המבקשת לתרץ את החטא בגין גורמים חיצוניים. החוויה הקיומית אליה קורא ר’ צדוק מעצימה יותר מכל את אחריותו של האדם על מעשיו.

יוצא אפוא כי התשובה בפרספקטיבה שכזו הופכת לתהליך קשה מנשוא. על כך, מציע ר’ צדוק את תכלית התשובה, שהיא אמנם נותנת מענה מסוים לקושי זה אך דרך זו איננה באה בתורת תירוץ אלא בתורת אמת הנובעת מתוך דרישה עמוקה לאמת של ההנהגה האלוקית בעולם.

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה’ עיניו, שיהיו זדונות כזכיות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך… וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכיות, וזוכה לכפה גמורה שביום הכפורים (צדקת הצדיק, מ).

כאמור, תהליך התשובה הינו תהליך קשה משום שהאדם נאלץ להכיר בצדדים האפלים שבתוכו ולהתמודד עימם. על פי ר’ צדוק, עיקרה של התשובה הוא לא החרטה ואף לא התיקון של המעשים הרעים. עיקרה של התשובה היא תהליך תודעתי המבקש להכיר בכך שכל חטאיו של האדם הרי הם לא פחות מאשר רצון ה’ ממש.

אמירה זו נראית במבט ראשון כסוג של הטלת אחריות הנובעת מהתחמקות וחוסר רצון להתמודד עם הבעיה באופן אמיתי. אך התבוננות עמוקה בקריאה זו של ר’ צדוק לתשובה תגלה שמדובר כאן באחת מן העבודות הקשות של האדם לאלוהיו.[8]

ר’ צדוק קורא למאמין להגיע לדרגה של יודע. “ידיעת ה'” משמעה שהאדם ממש יודע מהו רצון ה’. בעוד שהחוויה הנורמטיבית של המאמין היא חוויה אמונית, דהיינו, רגש שאינו וודאי במישור המעשי, הפרקטי, האמונה היא רגש הבא והולך. בחוויה של ידיעה, יכול האדם לשים את האצבע במקום מאד מסוים ולומר בהצבעה, זה רצון ה’, בתחושה הכי וודאית שיכולה להיות. ר’ צדוק מכוון את האדם לאותה תחושת וודאות, לידיעה שבחיים, שבעבודת ה’.

כאמור, ר’ צדוק אינו אומר את דבריו בתורת נסיון למציאת תירוצים, אלא הוא אומר את דבריו מתוך אמת תיאולוגית. השאלה אולי הקשה ביותר מבין הסוגיות התיאולוגיות היא שאלת הבחירה והידיעה. בעוד שהבחירה מהווה יסוד גדול הן ברמה הקיומית של האדם והן מבחינה תיאוסופית[9], היסוד כי ה’ היה הווה ויהיה ובעל כל הידיעות כולם, מוכרחת לבוא למאמין באל אין-סופי וכל יכול. על כן, מבחינת האמת, לא יכול להיות דבר בעולם שקורה שהוא לא רצון ה’ משום שכל המציאות נבראה ומתכוננת על רצון ה’ וללא רצונו בעולם אין העולם יכול להתקיים.

אם כן, אף תהליך התשובה, כתהליך של שיבה אל ה’, חובק בחובו דרישה גבוהה ביותר של ביותר ידיעת ה’. חז”ל אומרים שיש רמה של תשובה שבה “זדונות נעשות לו כזכויות” ומסביר ר’ צדוק שזהו עיקר התשובה, ודבר זה בא לאדם כאשר הוא משיג שהכל הוא מאת ה’. מעשה האדם נקרא “חובה” בגין עשיית דבר שהוא נגד רצון ה’. “זכות”, לעומת זאת היא מעשה שהוא רצון ה’. כאשר האדם מפנים שכל מעשיו הנם רצון ה’, הרי שכל זדונותיו של האדם הופכות לזכויות.

אך ישנה לכאורה כשל לוגי בדבריו של ר’ צדוק. הרי אם הכל הוא רצון ה’, ואם הגדרת “זכות” היא שהיא רצון ה’, היאך שייך לומר על מעשה כלשהו שהוא בגדר “חובה”?!

אלא שיש לומר כי גם כאן מעמיד ר’ צדוק את הבניין על חוויות קיומו ותודעתו של האדם. אמנם מבחינת האמת אכן הכל מאת ה’, אך היסוד המרכזי ביחס שבין אדם למקום הוא תודעת האדם. הדרגה הגבוהה ביותר של תשובה היא בתודעת האדם.[10] קרבת אלוהים תלויה אפוא בחוויות קיומו של האדם ותודעתו.[11]

פיסקה זו יכולה להוות סכנה גדולה ביותר משום שהאדם יכול לנצל זאת לרעה ולעשות רע מתוך הסמכות על כך שכל מה שקורה בעולם הוא רצון ה’ וממילא אף הדברים הרעים ביותר הרי הם רצון ה’, הרי הם “זכויות”. ר’ צדוק מודע לסכנה שבדבר וגם על כך הוא נותן מענה (שוב, מענה זה נכון בתפיסתו של ר’ צדוק מצד עצמו ולא רק מצד היותו תירוץ טוב לקושיא מסוימת ועל כך נרחיב בהמשך):

פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא… ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס ואם השם יתברך הסיב את ליבו הרי אין חטא זה חטא כלל, רק שרצון השם יתברך היה כך… אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי היה לו כח לכוף היצר (צדקת הצדיק, מג).

גם כאן, קובע ר’ צדוק כי תודעת האדם היא היא רצון ה’. כאשר האדם אינו יכול לעמוד בנסיון מסוים והוא חוטא הרי זה חשוב כאונס ולא רק זאת אלא שה’ בעצמו הוא הסב את לב האדם לחטוא. וכנ”ל שאם משהו קורה בעולם אין אפשרי שזה מחוץ לרצון ה’. אלא שכאן מסייג ר’ צדוק את דבריו ובכך יש גם ליטוש בהבנת תפיסת עולמו.

“אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי היה לו כח לכוף היצר”. כמו שאמרנו לעיל היסוד הבסיסי ביותר והמכונן בעולמו של ר’ צדוק הוא הדרישה לאמת היותר שלמה. ר’ צדוק מודע לרמאות של התת-מודע שבאדם.[12] מנגנון התת-מודע שבאדם מסב את האדם לרמות את עצמו ולצאת במסע שכנוע עצמי שקרי תוך אמירה מתרפסת של בינוניות, האומרת שהקושי הניצב מול האדם הוא אונס – בעוד שמצד האמת אין לאדם יכולת להעיד על עצמו שאין לו כח.

על פי זה, היכולת של האדם להצביע על דבר מסוים ולומר עליו שהוא רצון ה’ הוא אך ורק כלפי העבר.[13] כלפי ההווה וקל וחומר שכלפי העתיד אין שום אפשרות לאדם להעיד על רצון ה’. יכולתו של האדם לחיות בתודעה של רצון ה’ הוא רק כלפי דברים שהם פקט במציאות משום שזה הדבר היחיד שוודאי, זה הדבר היחיד שכבר קיים וממילא מוכרח הוא להיות רצון ה’.

4. שלמות האדם בתהליך התשובה של עולם הידיעה

נחזור אם כן לחוויית התשובה בעולם הידיעה בהיבט הפסיכולוגי הטמון בתוכה.

כאמור לעיל, תהליך התשובה הינו תהליך קשה ביותר משום שהוא דורש מן האדם לעמוד מול הצדדים הכי בעייתיים שבו, מול המעשים הכי רעים בחייו ולהכיר בהם. התנועה הנפשית המיידית של האדם בפגישתו עם דברים קשים היא ההדחקה. אך ההדחקה איננה הפיתרון. ובניגוד למודעות האדם כי הדבר נעלם, הרי שהוא חי וקיים, נושם ובועט רק באופן תת מודע. ההדחקה אינה מוחקת אלא היא רק מעלימה את הדברים מעל פני השטח. פעולת ההדחקה הינה סגירת הבעיה בתוך קופסה והשלכתה אל התת-מודע, אל משכן השקר של האדם.

בעוד שאדם, בצורתו האידיאלית, מצוי כל כולו במקום אחד מתוך שלמות פנימית ואף כל כוחותיו מופנים נטו להתקדמותו והתפתחותו של האדם, הרי שהאדם המדחיק מצוי במצב של דיסוננס-קוגניטיבי שמוביל באופן בלתי נמנע לקרעים נפשיים-פנימיים בתוכו ולבזבוז אדיר של אנרגיות רק כדי לנסות ולשמור את הבעיה בתוך הקופסה.

אך מעבר לעניין אנרגיות האדם, מדובר בתפיסה הוליסטית ושלמה ביותר של האדם בכללותו. כל שלב באדם, כל מקום שאליו מגיע האדם בנוי על קודמו. האדם ההווי הוא סך כל המצבים בהם הוא היה עד כה רק שלב אחד מעל. האדם נמצא במקום שמכיל את כל מה שהוא היה עד כה אך הוא מתעלה מעל כולם. כל המקומות שבהם עבר האדם במהלך חייו הם אלה שהביאוהו עד הלום.

כאשר אדם מתעלם מנקודה כלשהי בתוכו, הוא בעצם מתכחש לעצמו. דרך התשובה שמציע ר’ צדוק היא להכיר שכל מה שעשה האדם, וכמו כן כל מה שפקד את האדם במהלך חייו – הרי הם רצון ה’, ואם הם רצון ה’ – הרי שהם טובים, שהרי הם מכוונים את האדם באופן כזה או אחר למקום שבו הוא נמצא כעת, שאף הוא רצון ה’. גישה זו יוצרת תנועה של אהבה. בעוד שהפחד והיראה הם המביאים את האדם להדחקה, הרי שגישה זו נותנת לאדם את האפשרות השלמה להתבונן בתוך עצמו, לעמוד אל מול חייו, קשים ככל שיהיו, ולאהוב אותם. ומתוך אהבה זו לחבקם ולקרבם, להכיר בהם ומתוך כך להכיר בעצם בעצמו הוא, בשלמותו.

חלק אינטגראלי מהשיבה אל ה’, אל האחדות – היא השיבה אל האחד שבתוכי. השלב ההכרחי בתפיסת אחדות ה’ היא בראש ובראשונה האחדות הפנימית, השלמות הפרסונאלית.

כאן חשוב והכרחי לציין כי ידיעה זו של רצון ה’ בחיים הפרטיים, אין משמעה שהאדם יוכל לסרטט מפה כיצד כל שלב ושלב, כל מאורע ומאורע וכל יום ויום הובילו אותו למקום מסוים ומשם לאחר וכן הלאה, תוך כדי הסברים ברמת האינדיבידואל והקולקטיב לכל אחד מהשלבים. הבנה זו אפשרית, אך בשלב הראשון ידיעה זו מאפשרת לאדם גישה שלמה אל עצמו, ואף יותר מכך, היא מקנה לאדם את הגישה לראות את ה’ בחייו ובמציאות.

סיכום

הקו המנחה את ר’ צדוק לאורך כל הגותו היא הדרישה אל האמת. מתוך כך, מדריך ר’ צדוק את העובד-ה’ על פי חווית קיומו, על פי ליבו-שלו. ר’ צדוק פותח את ספרו ‘צדקת הצדיק’ בפירוש על מסכת ברכות והוא מסביר כי הברכה מכוונת אל החוויה האמונית של האדם בחייו. חוויה זו מורכבת מידיעה אל מול אמונה, מוודאי אל מול הספק. “ידיעת ה'” היא ידיעת האדם שהכל, כל המעשים, כל המקרים – הכל מאת ה’. ידיעה זו מהווה אצל ר’ צדוק את האמת התיאולוגית השלמה והאמיתית. יחד עם זאת, דווקא מתוך הדרישה לאמת מודע ר’ צדוק לרמיה האנושית ויכולת התעתוע שבאדם, ומפני כך הוא מצמצם את יכולת הידיעה של האדם אך ורק לדברים שהם וודאיים, דהיינו העבר. כלפי ההווה והעתיד אין לאדם אלא ליבו, ודווקא מתוך כך מחויב האדם לקשב ישר ועמוק אל תוך ליבו, תוך כדי נשיאת עיניו אל ה’ בתפילה שיטהר את ליבו לעבדו באמת. ברגעי האמת אין האדם יכול לעבור על מצוות ה’ מתוך טענה שזהו רצון ה’, מכיוון שאין האדם יכול לשער את כוחותיו שאולי נסתרים ממנו.

תפיסה זו מולידה באדם שלמות גדולה ויכולת חיבור גדול לעצמו, לכל החלקים הנסתרים שבתוכו, ומתוך כך מגיע האדם להנכחת ה’ בחיים כולם.

[1] לאשר התרחש באמת עם אשתו גרסאות רבות ואין כאן המקום להאריך.

[2] מצב בו האדם חש את רצון ה’ בבהירות כה רבה עד שהוא עושה עבירה מתוך תודעה שזהו הרצון האמיתי של ה’.

[3] בכתביו השונים ישנה שאלה סמויה החוזרת ונשנית, אליה מתייחס ר’ צדוק, והיא שאלת האמת ברובד הריאלי בחיי האדם. לדוגמא, כאשר ר’ צדוק מדבר על כך שהרמה הגבוהה ביותר של הקדושה שהיא דווקא התערות מלאה בחיי המותרות מתוך כוונה בלעדית לשם שמים, הוא מזהיר מפני אותם המרמים עצמם ומדמים בנפשם שיצרם בטל. עיין בספרו “ישראל קדושים” אות ד.

[4] על פי תורת הסוד, הנהגת הקב”ה בעולם מורכבת בהנהגה של ‘הסתר פנים’ ומהנהגה גלויה. להרחבת סוגיה זו עיין בריש “דעת תבונות” וב”דרך ה'” לרמ”ח לוצאטו.

[5] עיין צדקת הצדיק צב, צג ועוד רבים אחרים.

[6] דברים אלו אינם מבוססים על מחקר אלא הם נאמרים מתוך התבוננות פשוטה ופקיחת עיניים על המתרחש מסביב.

[7] על התביעה הפנימית נדבר בפרק הבא.

[8] על חווית התשובה בעולם הידיעה נרחיב בפרק הבא.

[9] הרמב”ם בהלכות תשובה. כמו כן הרמח”ל מרחיב רבות על יסוד ההשתלמות ועניין “נהמא דכיסופא” ועיין בריש “דרך ה'” ובריש “דעת תבונות”.

[10] ניתן לומר כי דברים אלו מושרשים באמירתו המפורסמת של הר’ מקוצק “הקב”ה נמצא היכן שנותנים לו להכנס”.

[11] חשוב להדגיש כי ר’ צדוק אינו שולל את התשובה הקלאסית של הכרה בחטא, חרטה עליו וכדו’, ועיין בספרו “תקנת השבין”.

[12] התת-מודע הוא המקום המאכלס את השקרים של האדם משום שהוא בוחר להעלים מן האדם דברים שהם חלק ממנו. בעקבות הסלקציה שאותו התת-מודע עושה נעלמת מעינו הגלויה של האדם האמת השלמה של עצמו.

[13] ר’ צדוק אכן מודה שישנם מצבי קיצון בהם יכול האדם לדעת את רצון ה’ ע”פ חווית קיומו ההווית. אך ר’ צדוק מגדיר במדויק מקרים אלו והוא מתנה אותם בתנאים קיצוניים ביותר של מסירת הנפש ובכך ישנה בעצם שלילה של החוויה הקיומית של האדם משום שהאדם מוסר אותה ואין כאן המקום להאריך. ועיין ב”תקנת השבין”.