ידיעה או אחריות: איזו מעורבות נדרשת מן האישה במעשה הגירושין?

מחלוקת עולא ורב הושעיא בדין חלות הגירושין על-ידי נתינת הגט בחצר האישה

ראשי פרקים:
         1. פתיחה.
         2. הצגת המקרה וראשיתה של חקירה פנומנולוגית.
         3. הגדרת הבעיה.
         4. “ידיעה” או “אחריות”: הגדרות שונות למעורבות הנדרשת מן האישה

             במעשה הגירושין.  
         5. סיכום.

1.      פתיחה: יכולתו של אדם לעצב את חייו באופן אחראי תלויה ביכולתו להבין את השלכות מעשיו ואת השלכות מעשיהם של אחרים לגביו. את הפעילות המביאה את האדם לידי התמצאות אחראית בהשלכות אלו אנו מכנים באופן כללי בשם “מעורבות“. הבחירה בכינוי זה תובן בהמשך הדברים.

במאמר זה נעמוד על יסודות של מחלוקת הנגזרת מהבנה שונה של מושג המעורבות הנדרשת מאדם לשם הגדרתו כאחראי למצבו.

הואיל והשאלות הנדונות במאמר מתייחסות למושג “קניין חצר” (כלומר ל”יכולתו” של מרחב טריטוריאלי פרטי לשייך לבעליו את הניתן בתוכו), הרחבנו ופרטנו בביאור המושג בהערת שוליים העשויה לשמש כמבוא מושגי במידת הצורך[1]. כמו-כן ברצוננו להעיר כי קריאת הערות השוליים כולן עשויה לחסוך שאלות רבות.

  

2.      הצגת המקרה וראשיתה של חקירה פנומנולוגית: אומרת המשנה (גיטין עז.): “הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת”. בפירוש המשנה נחלקו אמוראים (שם עז:): “אמר עולא ‘והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה’. רב הושעיא אמר ‘אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי, היא בציפורי וחצרה בטבריא'”. פירוש הדברים: מן התורה אנו למדים כי מעשה הגירושין חל מכוחה של נתינת הגט ע”י הבעל ביד האישה, שנאמר “וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה[2]“. על פסוק זה אומרים חכמים במדרש: “‘ונתן בידה’. אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה[3] מנין? תלמוד לומר‘ונתן’ מכל מקום[4]“. מדברי המדרש עולה כי הגירושין חלים גם כאשר אין האישה מקבלת את הגט בידה דווקא. מרחב טריטוריאלי פרטי שבבעלות האישה יכול גם הוא לשמש בתורת “ידה” לשם חלות הגירושין.

 

דברי המדרש דלעיל אינם מורים לנו היכן צריכה האישה להימצא בשעה שהגט ניתן ברשותה הפרטית על מנת שיחולו הגירושין. לא נאמר שם אם האישה צריכה להימצא בתוך רשותה או למִצער בצידה, או שהיא כלל אינה צריכה להימצא בקרבת מקום. הדבר נותר איפוא פתוח לדיון ולפרשנות. מפשט המשנה שהבאנו ניראה, כי על מנת שיחולו הגירושין, צריכה האישה להימצא בתוך ביתה הפרטי או בתוך חצרה הפרטית בהם ניתן הגט.

 

עולא סובר כי כוונת המשנה אינה דווקנית. כאשר היא אומרת “בתוך ביתה ובתוך חצרה” היא מתכוונת להורות שהאישה צריכה להיות נוכחת במעמד נתינת הגט, והיא אינה חייבת להימצא בתוך הבית או בחצר. גם כאשר היא נמצאת בצידם, היא נוכחת במעמד. דברי עולא מתבארים בהמשך הגמרא (שם): “מר (עולא) סבר כידה. מה ידה בסמוכה, אף חצרה בסמוכה“, כלומר, כשם שהאישה “סמוכה” לידה שעה שהיא מקבלת את הגט, כך היא צריכה להיות סמוכה לרשותה הפרטית, שעה שהגט ניתן לתוכה. כבר בשלב זה, ניתן להציע הסבר לדרישת עולא שהאישה תהא נוכחת במעמד נתינת הגט. במקרה כזה האישה ערה למתרחש ממש כפי שהיא ערה למתרחש בשעה שהיא מקבלת את הגט בידה. הסבר “אינטואיטיבי” זה יתגלה בהמשך כמבוסס ומעוגן במקורות.

את יסוד טעמו של עולא להצריך את נוכחותה הפיזית של האישה ואת ערותה למתרחש במעמד הגירושין נבאר בסוף המאמר, בסעיף העוסק בחישוף היסודות המהותיים של המחלוקת. בנוגע למחלוקת הראשונים במקרה שלהזורק גט לחצרה של אישתו בשעה שהיא ישנה ראה הערת שוליים[5].

 

רב הושעיא מצידו נותן למשנה פירוש מפליג: “אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי, היא בציפורי וחצרה בטבריא” (הרי זו מגורשת כאילו ניתן הגט בידה ממש, או לכל הפחות כאילו הייתה בתוך ביתה או בתוך חצרה). על מחאת הגמרא “והא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני!” (והרי בתוך ביתה ובתוך חצרה אומרת המשנה!), משיבה הגמרא בעצמה, בשם רב הושעיא: “מה ידה המשתמרת לדעתה, אף חצרה המשתמרת לדעתה”.

פירוש הדברים: מהותו של תפקיד היד בחיי האדם היא היכולת לאחוז בחפצים ולשמר אותם באופן מודע ומכוון. ברצוני אני אוחז בדבר וברצוני אני שומט אותו. מהות היד היא איפוא יכולת הביצוע בהחזקה ובשימור חפצים בהתאם לרצונו של בעל היד. כאשר האישה מעצבת את רשותה הפרטית (“חצרה”) מתוך כוונה שהרשות תהא מסוגלת לשמר את הניתן בתוכה, הרי שהיא מעניקה לה את שתי התכונות המאפיינות את מהות היד:

מכאן שלדעת רב הושעיא, נתינת הגט בתוך חצרה “המשתמרת לדעתה” של האישה, כמוה כנתינתו בידה ממש. פשוט הדבר שגם רב הושעיא מסכים לדעת עולא שנוכחות האישה בקרבת רשותה הפרטית (“חצרה”) או בתוכה, היא האופן המועדף להענקת מעמד של “יד” לחצר. גם הוא מעדיף שהאישה תהיה ערה למתרחש[5] במעמד קבלת הגט, כפי שכך הוא הדבר כאשר היא מקבלת את הגט בידה הגופית. הדבר נלמד מדיוק דברי הגמרא בדעת רב הושעיא: “מה ידה משתמרת לדעתה, אף חצרה המשתמרת לדעתה”. ה”יד” היא המודל ממנו נלמדת החצר. החצר היא “מקרה” של “יד”. בלימוד של “מקרה” ממודל עקרוני, נעדיף תמיד את דמִיוּתוֺ המירבית של הנלמד למלמד.יתר על כן, את דעת רב הושעיא מנסחת הגמרא כך: “אפילו היא בטבריא…”. המילה “אפילו” מלמדת על הרבותא המיוחדת הקיימת לדעת רב הושעיא במקרה שהאישה נמצאת בריחוק מקום.

 

מן הדיוק בדברי הגמרא יוצא איפוא שכשם שהאישה המקבלת את הגט בידה ערה למתרחש, כך עדיף שתהא ערה למתרחש כאשר הגט ניתן ברשותה הפרטית. חידושו המפליג של רב הושעיא נעוץ בעובדה שבתנאים ידועים יכולה החצר לשמש בתורת “יד” גם כאשר האישה לא נמצאת בקרבתה ואינה ערה למתרחש. חצר המכילה את שני המאפיינים של מהות היד, פועלת כיד של ממש בעת נתינת הגט וממלאת את מקומה של האישה המתגרשת בלאמעורבותה המודעת.

 

3.      הגדרת הבעיה. שיטתו של רב הושעיא מציבה בפנינו בעיה הלכתית קשה: גם אם אנו מבינים כיצד מתדמה “חצרה המשתמרת לדעתה” ל”ידה” של המתגרשת בהיותה מכילה את המרכיבים של יכולת השימור וכוונת השימור, עדיין עומדת במקומה שאלה מהותית. במעשה הגירושין קיים מרכיב נוסף המצטרף למרכיב היסודי של נתינת הגט בידה של האישה.

 

המשנה (גיטין יא:, ערובין פא:) אומרת: “זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו“. פירוש הדבר הוא, שמחד, יכול אדם לזכות בממון או ביתרון אחר[7] ללא ידיעתו[8]. אמנם, בדרך כלל, מצריכה ההלכה את קיומה של “דעת קונה[9]“, כלומר, את ידיעתו ואת רצונו של הקונה, על-מנת שיחול הקניין. ברם, כאשר מדובר בקניין של מה שנחשב בדרך כלל כדבר רצוי ומבוקש, או אז אנו אומרים כי ברי לנו שהקונה רוצה לזכות בדבר גם אם לו עצמו אין כל ידיעה ספציפית בעניין. הבנה זו בטבעם המשותף של בני-האדם, משמשת כאומדנא בכל מקרה פרטי של זכיה שלא מדעת, ומחליפה את “דעת הקונה” המודעת[10].

מאידך, שונה הוא הדבר במקרה של מעשה שיש בו חלות או יצירה של חוב או הפסד; או אז אין אנו רשאים לעשותו אלא בפניו של המתחייב או המפסיד[11]. (על מהותם של דינים אלה נעמוד בסעיף האחרון, העוסק בחישוף יסודות מחלוקת עולא ורב הושעיא).

 

אמנם, מן התורה, אישה מתגרשת בעל כורחה, ברם, אין בעובדה זו כדי להפקיע את חובת הנוכחות שלה במעמד הגירושין, וכדברי הגמרא (בבא-מציעא יא:): “שאני גט דחוב הוא לה” (שונה מקרה “קניין” הגט משאר מקרים של קניין שלא מדעת, הואיל והגט מפסיד למגורשת את זכויותיה הממוניות, להן היא זכאית במערכת הנישואין[12]).

 

בעלי התוספות (גיטין עז:, בדיבור המתחיל “והוא שעומדת”), מסבירים על יסוד זה את שיטתו של עולא, המחייבת את נוכחות האישה בצד חצרה הפרטית שעה שהגט ניתן בה. לדעתם, סובר עולא כי האישה צריכה להימצא בצד חצרה במעמד האמור, משום ש”אין חבין לאדם אלא בפניו”. פירוש הדבר הוא, כי עולא סובר שהגירושין לא יחולו בלא נוכחות האישה, משום שבמקרה כזה חסר בחצר מרכיב יסודי בהגדרת מהותה של “יד”, שהרי נתינת הגט בחצר נלמדת מנתינת הגט ביד[13]. כאשר ניתן הגט בידה הגופית של האישה, הרי שהיא נוכחת במעמד הנתינה וערה למתרחש[5]. העובדה שמן התורה האישה מתגרשת בעל כורחה, אין פירושה שהתורה מאפשרת לאיש להיפטר מן ההכרח שהאישה תהא נוכחת במעמד הגירושין. לאיש המגרש אין זכות לעשות זאת בלא ידיעתה של האישה המתגרשת. 

לעומתם, נראים דברי רב הושעיא תמוהים ובלתי מובנים. כפי שאמרנו לעיל, ניתן להבין כיצד מקבלת החצר “המשתמרת לדעתה” שתי תכונות עיקריות של מהות היד: א. יכולת השימור  ב. הכוונה לשמר. דא-עקא שתכונות אלה אינן מספיקות. מעשה הגירושין מרע את מצבה של האישה (כנ”ל) ואשר על-כן חוב הוא לה. נתינת הגט בחצרה של אישה, אפילו היא חצר “המשתמרת לדעתה”, בשעה שהאישה נמצאת בריחוק מקום, היא בבחינת “חבין לאדם שלא בפניו”! דברי רב הושעיא נראים איפוא כסותרים את דברי המשנה (גטין יא:, ערובין פא: לעיל) “אין חבין לאדם אלא בפניו”. בהמשך המאמר נבקש להוכיח כי דעתו של רב הושעיא נגזרת מהבנה שונה של המושג “בפניו”המופיע בכלל האמור. הגדרה שונה של המושג עשויה ליישב סתירה זו.

4.   “ידיעה” או “אחריות”: הגדרות שונות למעורבות הנדרשת מן האישה במעשה הגירושין. נשוב כעת אל שיטתו של רב הושעיא וננסה להבינה בכלי הניתוח שלנו.

כזכור, השאלה הניצבת בפנינו היא זו: כיצד יכולים הגירושין לחול בשעה שהאישה נמצאת בריחוק מקום מן החצר בה ניתן הגט? הרי הגירושין הם חוב לאישה והמשנה אומרת בפירוש “אין חבין לאדם אלא בפניו!” כיצד ניתן לומר שכאשר האישה נמצאת בטבריא וחצרה נמצאת בציפורי ניתן הגט בפניה? בטרם נשיב לשאלה, מוטל עלינו להבין תחילה את טעמם של הדינים “זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו”.

“זכיה” פירושה הטבה במצבו הממוני או ההלכתי של אדם. “חוב” פירושו הרעה במצבו הממוני או ההלכתי של אדם. בעוד שבמקרה הראשון אנו אומרים שהואיל וברי לנו כי הזוכה מעוניין בזכיה מבחינה עקרונית, הרי שגם אם הוא אינו נוכח במעמד הזכיה ואינו מודע לזכייתו, חל הקניין. הכלל “זכין לאדם שלא בפניו” נלמד אמנם מפסוק (ראה הערת שוליים מס’ 7), ברם האפשרות להפתיע לטובה את הזוכה נראית ככלל מוסרי-אינטואיטיבי המדבר בעד עצמו. שונה הדבר במקרה של “חוב”. הואיל וכאן מדובר בהרעת מצבו של המתחייב, הרי שההלכה דורשת את מסוגלותו להגיב למצב החדש ולהסתגל אליו בתורת גורם אחראי. פירוש הדבר הוא כי המחייב אינו רשאי לעשות את החוב לגורםשיפתיע לרעה את המתחייב לאחר מעשה. גם במקרה זה, נראה כי החובה המוטלת על המחייב להתחשב ביכולת התגובה של המתחייב הינה כלל הנגזר מן האינטואיציה הפשוטה של ההגינות המוסרית הבסיסית. השאלה הנשאלת היא איפוא: כיצד סובר רב הושעיא שעקרון ההתחשבות ביכולת התגובה של האישה והחובה למנוע את הפתעתה לאחר מעשה חלה כאשר “היא בטבריה וחצרה בציפורי”?

על שאלה זו נשיב כעת: כפי שאמרנו לעיל, מן התורה אישה מתגרשת בעל כורחה. בהיות האישה ברת דעת[14],הרי שהעובדה שבעלה עשוי להחליט ולגרשה נתונה לה כאפשרות שבכוח. האישה יודעת כי בעלה עשוי לגרשה. כאשר היא מחליטה לעצב את חצרה כך שהחצר תשמר את הניתן בתוכה; כאשר היא פועלת במכוון כדי להעניק לחצר את שתי התכונות המאפיינות את מהות ה”יד”, הרי שבעצם כוונתה נוכחת הידיעה כי חצר זו עשויה לשמש כ”ידה” גם לשם גירושיה. העובדה כי האישה מכירה את האפשרות שתגורש ע”י נתינת הגט בחצר שכזו, מגדירה אותה כבעלת מסוגלות סבירה להגיב להרעת מצבה. האפשרות לגירושין באמצעות נתינת הגט בחצרה הינהנתון ספציפי אליו יכולות להתכוון מחשבותיה. זאת ועוד, הואיל והיא אשר עיצבה את החצר כ”יד” לכל דבר הרי שהיא אחראית לחלות מעשה הנתינה של הגט הניתן בתוכה. אם אנו אומרים כי היסוד האינטואיטיבי-מוסרי של הכלל “אין חבין לאדם אלא בפניו” הוא הרצון למנוע מן המתחייב הפתעה לאחר מעשה (כאשר מבחינה פורמאלית התוצאה כבר אינה הפיכה), הרי שבמקרה דנן יש לנו אומדנא סבירה להניח כי צירוף כוונת האישה בעיצוב החצר, יחד עם הידיעה כי בעלה עשוי לגרשה, כמוה כהכרזת האישה “אני מביאה אפשרות כזו בחשבון“, זהו ביטוי מובהק של לקיחת אחריות. אין מדובר עוד בידיעה כללית של אפשרות לגירושין.

 

לדעת רב הושעיא הדעת והכוונה הקיימות בבסיס ההחלטה לעצב את החצר כמשתמרת הן המהוות את מודעותה ואחריותה של האישה לאפשרות שהחצר תשמש בתורת “יד” לצורך גירושין. מודעות עקיפה זו, המורכבת מידיעה של מצב קיים לו היא אחראית בעצמה (מציאותה של חצר המשתמרת לדעתה) עם צפייה לאפשרות עתידית, דינה כידיעה ישירה (כאילו הדבר נעשה “בפניה”) לעניין יכולתה של האישה שלא להיות מופתעת לאחר נתינת הגט ברשותה. אחריות זו מהווה, לדעתו, רמת מעורבות מספיקה בכדי להגדיר את האישה כ”נוכחת” במעשה הגירושין. זאת בניגוד לדעת עולא, הסובר כי רק התנסות חושית ישירה היא המעורבות היוצרת את הברירות המספיקה על מנת שנוכל לומר כי הגט ניתן “בפניה” של האישה.  

 

5.      לסיכום: מחלוקת עולא ור’ הושעיא נעוצה בהגדרות שונות של המעורבות הנדרשת מן האישה במעשה הגירושין. אמנם, מדובר בשאלה מוסרית ביסודה, אלא שהיא עשוייה להתקיים בזיקה לשאלה אחרת הנוגעת לתחום ההכרה: האם הסתגלותה של אישה למצב הגירושין מחייבת ידיעה הנולדתמהתנסות ישירה במעשה הגירושין, או שמא אחריותה ביצירת אפשרות של אופן גירושין מיוחדמחליפה את הצורך בידיעה ישירה?

בעולם המשפט מופיעות שאלות כאלה חדשים לבקרים. בעזרת השם, נשוב בעתיד לעסוק בסוגיות המביאות לידי ביטוי את הקשר שבין ידיעה לאחריות.

          

 לבלוג של הרב אלפייה – לחצו כאן

---