המאמר עוסק בשמחה ובדתיות. תורותיו של רבי נחמן מברסלב מלמדות שהשמחה צריכה להתבסס כתחום עצמאי בעבודת ה´, שאינו תלוי בהצלחת התחומים האחרים, כי אם להיפך – הוא הסיכוי להצליח באמת בתחומים האחרים. ממילא, יש לעסוק ולהרבות בשמחה תמיד, להתחזק בה, ולראות בה מטרה ולא רק אמצעי או תוצאה

דתיות

הרב מנחם פרומן זכרו לברכה, היה נוהג להכות במגילת אסתר לא רק כאשר קוראים המן, אלא אף כאשר נאמרה המילה “דת” (למעשה הוא היה מהדר להכות גם ב”זרש”). נראה שההכאה הזו התבססה על הצמצום והקטנת המחשבה שיש בהגדרה של “דת” או “דתי”.[1] החיים הם כה עשירים ומלאים, וממילא מקור החיים מחיה הכל וממלא את הכל, עד שצמצומו וצמצום הקשר איתו בתוך ה”דת” הינם הקטנה. בנוסף, לעיתים יש לנו נטייה להגדיר משהו כ”דתי” ככל שהוא זר ומנותק מהחיים הטבעיים. דבר זה מורגש למשל במבוכה השוררת סביב תפילה על חולה. מחד, ישנו רצון לבטא את רחשי הלב מול המצב, לשפוך לב לה’. מאידך, פעמים רבות אנו מחפשים דווקא אחר ה”מי שברך”, מזמור התהילים שייאמר במנגינה הנכונה, וייתן תחושה יותר “דתית” לכל הענין. סתם להגיד משהו מהלב מרגיש חילוני מדי… גם במתח בין הלכות “בין אדם לחבירו” ו”בין אדם למקום” הדבר מורגש. בין אדם למקום נתפס בצורה טבעית יותר כקשור לאלוקים, ואילו בין אדם לחבירו נתפס כשייך לתחום האנושי. אף על פי שכבוד הבריות, צערו של האדם וחסרון ממונו הינם ערכים הלכתיים לכל דבר וענין, הרי שהם נתפסים כפחות “דתיים”, לעיתים כנוגדים את הדתיות.

הרב קוק התייחס לענין זה בפנקסיו:

“מה שאין אלוהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק שפלות. האלוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההוויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת אלוהים” (הראי”ה, פנקס הדפים א’ 20)

הדת חשובה, היא מעניקה את המסגרת הכי טובה להכיל בתוכה את האור של האלוקים, להכשיר חברה היודעת את אלוקים. אך כאשר הכלי הופך לאלוקים בעצמו, הדת מזוהה עם אלוקים, זה מפיל את העולם.

“אנוכי אשמח בה'” – השמחה ב…

אחד התחומים בהם ניכר לעיתים הפער בין ה”דת” לחיים, הוא השמחה. האם תפיסת השמחה כערך רוחני, כחלק ממכלול החיים בדרך ה’, יכול להגביר את שמחתנו? האם הבנת חשיבותה של השמחה כמרכיב קריטי בעבודת ה’ יכולה לכוון אותנו לחיים שמחים יותר ואף קדושים יותר?[2]

השמחה כמצב רגשי וכמצווה מופיעה בתורה ובדברי חז”ל בהקשרים רבים. ניקח לדוגמא את דברי הרמב”ם בהלכות לולב:

“השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ”ח) תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב” (רמב”ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח)

האם השמחה מופיעה כאן כערך בפני עצמו? מחד, הרמב”ם מדגיש את חשיבות השמחה, ואת עונשו של אדם העובד את ה’ שלא מתוך שמחה – “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…”. מאידך, ברור ששמחה זו היא “בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן”. היא פרי של מאמץ ערכי, של עבודת ה’ וקיום מצוותיו. [3]

במקום אחר, מדבר הרמב”ם על שמחה כמידה שהאדם צריך לסגל לעצמו:

“לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח” (הלכות דעות פרק ב)

כאן מופיעה השמחה כערך עצמי. אולם, ערך זה אינו מדבר על שמחה מתפרצת, על רגש של אופטימיות ואושר הממלא את האדם, כי אם על תכונה “אמצעית”, של קורת רוח כללית, כפי שמסיים הרמב”ם בהלכה זו:

“כללו של דבר ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעות” (שם)

ניתן לשאול שאלה זו כשאלה כללית על הופעת השמחה: האם השמחה היא פרי של עבודה, שמחת העמל בעמלו ושמחת עובד ה’ בקיום מצוותיו, או שהיא ערך בפני עצמו? האם היא תוצאה של תהליך או ערך שעומד מעל ההצלחות והכישלונות?

כובד ראש ושמחה

במבט חיצוני, נראה שהעמדה המתאימה יותר לעובד ה’ היא כובד הראש. המודעות למורכבותם של החיים, לגודל המשימה המוטלת על האדם, לקריאה ולמגמה להתקדש ולקדש את החיים – מוסיפות לאדם כובד ראש. אפילו באירועים שמחים, מוסיפים לכאורה חז”ל גדרים של כובד ראש, על מנת לקיים את הציווי “וגילו-ברעדה”. השמחה אינה שמחה השוכחת את החיים, אלא שמחה שטעונה במשמעות, וממילא גם ברגעי השיא שלה טעונה בכל קשת הרגשות של האדם.[4] ביחד עם הענווה הנדרשת מהאדם, עלולה תפיסה כזו להתנחל בליבו של האדם, ולהביא אותו לכדי חיים שהשמחה לא תופסת בהם מקום מרכזי.[5] בניגוד אליה, נראה שהסתכלות נסתרת יותר רואה דווקא את הערך של השמחה, אותה שמחה אנושית, פשוטה וצוחקת. כך עולה מן הסיפור הבא:

“רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה, אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? – אמר ליה: לא… אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? – אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן,[6] מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו – טרחינן ועבדינן להו שלמא.[7]” (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כב עמוד א)

רבי ברוקא החוזה פוגש את אליהו הנביא בשוק. הוא שואל אותו האם יש כאן בני העולם הבא? תשובתו של אליהו – לא! כאומר: על פני השטח, אין כאן צדיקים הראויים לכך. אך תוך כדי דיבור מגיעים שני אחים (מהקשרו של הסיפור אפשר להבין שאף הם לא נראים חיצונית כראויים לתואר בני העולם הבא). אליהו מצביע עליהם כזכאים לעולם הבא. רבי ברוקא שואל אותם למעשיהם, ותשובתם: אנשים בדחנים אנחנו, משמחים את העצובים. עצם השמחה, היכולת לשמח את הזולת (ומשמע שעל ידי בדיחה טובה), היא המזכה אותם לעולם הבא. בנוסף, השמחה מביאה גם שלום, מפשרת את המריבות והכעסים שיכול לעיתים ליצור כובד הראש בין בני האדם.

רבי נחמן – מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

רבי נחמן מברסלב ראה בשמחה את המימוש הגדול ביותר של עבודת ה’. “מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כּחוֹ” (ליקוטי מוהר”ן תניינא, כד). השמחה כאן אינה תוצאה של דברים טובים שהתרחשו, של הצלחה בעבודת ה’ או של קיום מצווה. היא עצמה המצווה הגדולה. נקודה נוספת שיש לשים אליה לב, היא שהשמחה דורשת מאמץ מתמיד “ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו”. ישנה כאן הנחה, שהעצבות אורבת לאדם, מתדפקת על פתחו, ואם לא יילחם בכח על מנת לשמוח – כנראה שלא יצליח.[8] נראה ששמחה זו היא שמחת החיים, החיוך הפשוט, וכפי שכותב רבי נחמן בהמשך התורה: “וְגַם חַכְמֵי הָרוֹפְאִים הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה שֶׁכָּל הַחוֹלַאַת עַל יְדֵי מָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת וְהַשִּׂמְחָה הִיא רְפוּאָה גְּדוֹלָה”. אין מדובר כאן על שמחה המובנת רק לעובד ה’, המשפיעה רק על העולם הרוחני. זוהי שמחה מחיה, שמחה שאפילו הרופאים מעידים שהיא מסייעת לחולה להתרפא.[9]

השמחה כה חשובה, עד ש –

“צָרִיך לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל
וַאֲפִילּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא[10]“

פחות חשוב באיזה דרך תגיע לשמחה – העיקר שתגיע. אפילו אם יהיה זה על ידי שטויות. את סכנת ההוללות יש ‘לשחרר’, ולו רק בגלל שסכנת העצבות – חברתה של הלב הנשבר – חמורה ומסוכנת ממנה:

“כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה”

ההוללות איננה טובה, אך אין גם לחשוש ממנה. חשוב יותר לחשוש מן העצבות.

נשאל – מדוע כה חשובה השמחה?

השמחה מקרבת את האדם לאמת של חייו

לכאורה, הלב הנשבר וכובד הראש הינם “אמיתיים” יותר. האדם לא עושה הנחות לעצמו, שם את מצבו מול עיניו, “וחטאתי לנגדי תמיד”, וממילא אין מקום לשחוק ושמחה. אך בעיני רבי נחמן, דווקא השמחה היא היכולה להפגיש את האדם באמת עם לבו הנשבר:

“כְּשֶׁהָאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אֲזַי בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד לוֹ שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהָשִׂיחַ אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁלוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ”

לב נשבר באמת, תחנונים אמיתיים הנוגעים בלב, באים דווקא מהקשר של שמחה. אדם הרואה כל היום את חסרונותיו ונופל לעצבות, לא באמת יפתח את הלב. לב נשבר מבטא אצל רבי נחמן את המפגש הכן של האדם עם עצמו, הרחמים והכאב המתעוררים במבט מפוכח על החיים. אלו מתאפשרים דווקא לאדם השמח. העצוב ישקע בקהות חושים שתיראה אמנם אמיתית, אך דווקא תרחיק אותו מליבו. רק השמחה מאפשרת לפתוח את הלב וממילא להשתנות.

השמחה משחררת

בתורה אחרת, מסביר רבי נחמן מדוע יש לשמוח בשבת שמחה שלמה, ולהתענג בכל האפשר, במאכלים, בשירים ובשמחה:

“אֲבָל בְּשַׁבָּת הוּא חֵרוּתוּכְשֶׁיֵּשׁ חֵרוּת וְאֵין שִׁעְבּוּד וְגָלוּת, אֲזַי הַדַּעַת שָׁלֵם כַּנַּ”ל.וְעִקָּר הַחֵרוּת עַל יְדֵי הַתַּעֲנוּג וְהַשִׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת, בְּחִינַת: “אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'”, הַנֶּאֱמָר בְּשַׁבָּת“כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ”, שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה יוֹצְאִין לְחֵרוּתוּכְשֶׁיֵּשׁ חֵרוּת, הַדַּעַת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ”ל” (ליקוטי מוהר”ן תניינא, תורה יז)

השמחה מעניקה חרות. היא משחררת את המחשבה של האדם מעול הדאגות, הכעסים והעצבויות שהוא נתון בהם, ומוציאה אותו למקום משוחרר, רחב: “כי בשמחה- תצאו”. החרות הזו מעניקה לאדם חופש חשיבה, ומתוך כך גם דעת, מבט נכון על החיים. השיעבוד, הטלטלות והעצבות, לא מאפשרים לדעת להיות שלמה, לא מאפשרים לאדם לדעת את העולם בחופשיות:

“כִּי עַל יְדֵי הַשִּׁעְבּוּד אֵין הַדַּעַת שָׁלֵםוּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמוֹאָב: “שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ’ וּבַגּוֹלָה לא הָלָך, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ” וְכוּ‘וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי עַל יְדֵי שִׁעְבּוּד וְגָלוּת הַדַּעַת מְבֻלְבָּל“

עוצמתו של מואב מגיעה מכך שמעולם לא גלה. הוא נמצא במקומו, לא משועבד ולא מטולטל. אך דרכם של החיים היא שיש בהם גלות, יש בהם שעבוד ויש בהם טלטלה. ועל כן חשובה השמחה – במיוחד בשבת. היא מעניקה לאדם חופש לדעת נקייה ואמיתית.

עולה מכך, שכאשר אדם עושה את חשבון יומו, שוקל האם ‘ראוי’ שישמח בפרי עמלו, שישמח בכלל – הרי שאם אינו שמח, ידע מראש שהחשבון מוטעה… יש קודם כל לשמוח, לצאת לחרות, ומתוך כך להגיע ליישוב הדעת שהוא המאפשר להסתכל נכונה על החיים. אולי כך ניתן להבין את הקשר בין שמחה לנבואה ורוח הקודש:” ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח מה טעמא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים”.[11]

השמחה הצומחת מתוך הקושי היא הניגון העמוק של החיים

“וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ עַיֵּן שָׁם [וְהַכְּלָל כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאד מְאד כַּיָּדוּע]” (ליקוטי מוהר”ן קמא רפב)

חיפוש הנקודות הטובות בתוך מכלול החיים, היכולת “ללקט” רוח טובה ושמחה מתוך העצבות והרוח נכאה המלווה את האדם, הם השיר של החיים. הקשת והמיתרים עליהם פורטים את מנגינת החיים – המרגשת, המשמחת – הם היכולת לדלות טוב מתוך רע, לשמוח ולצמוח מתוך הכאב. כאמור לעיל, הניגון הזה הוא גם הבסיס להכרה גבוהה יותר של החיים, לרוח קודש השורה על האדם.

היפוך ערכים

פתחנו בחלוקה הבעייתית הקיימת לעיתים בין ערכים “דתיים” לערכים אלוקיים שאינם דתיים. בנושא השמחה, נראה שתורותיו של רבי נחמן (מהם טעמנו על קצה קצהו של המזלג…) – הנעוצות ברעיונות קדומים – מצביעות על היפוך ערכים. השמחה אינה עוד תוצאה רגשית משנית, “ממילאית”, של הברכה וההצלחה בעבודת ה’. השמחה היא עצמה המטרה, רק מתוכה ניתן בכלל לדבר נכונה על ה’, להתחבר לרוח קודשו. ממילא, עבודת השמחה אינה תלויה עוד בהקשריה ה”דתיים”. אין היא רק “שמחה של מצוה”, אלא יש לחפש אותה כפשוטה, אפילו ע”י מעשי צחוק ושטות. העיקר הוא למצוא את הנתיבים בהם תשמח הנפש. מתוך כך, יגיע האדם לחיבור עמוק יותר לאלוקים, ש”עוז וחדווה במקומו”. אם חלילה גורמת הדת לעצבות, הרי שהיא מרחיקה את האדם מאלוקיו אף אם נראה לו להיפך.

מכללם של דברים עולה, שעבודת השמחה, היכולת לשמח את עצמו (שדרכיה משתנות בכל דור), היא תחום שלם ועצמאי בעבודת ה’. לעבודה זו כלים רבים, ומכשולים משמעותיים. זהו תחום המצריך לימוד ועבודה פנימית, לימוד של דרכים, שיטות ותורות נפשיות המעודדות שמחה, ועבודה פנימית מתמדת – המזכירה באינטנסיביות שלה את עבודתם של בעלי המוסר, אך הולכת בכיוון כמעט הפוך – עבודה של שמחה.