כשאני שומע את נציגי המגזר החרדי מבטיחים לבוחריהם “שהחוק יפתור את בעיית הצווים”, ושהם ידאגו ללומדי התורה “האמיתיים” – הבטחה ולשון ערלי לב שכל שומעם נרעד – כיצד ניתן להאמין שהחוק יהווה תיקון החרפה ולא הנצחתה? כיצד אוכל להאמין שהחוק יסייע לכורעים תחת נטל אותם “הצווים”, ולא יירק בפרצופם?

מאת הרב בני קלמנזון ל׳ בתשרי ה׳תשפ״ה (01/11/2024 08:21)

הרב בני קלמנזון | נשיא הישיבה

בחמישים השנים האחרונות, עולם הישיבות היה עצם חיי. חמישים שנה למדתי ולימדתי תורה לתלמידיי בישיבת ההסדר, אך גם לתלמידי ישיבות חרדיות – כן, תלמידים למדנים מ”חברון” ומ”מיר” ששאפו להרחיב את לימוד התורה שלהם. אינני יכול לדמיין את חיי ללא תורה.

לפני שנה בשמחת תורה יצאו אלפי בני תורה להצלת עם השם ומדינת ישראל. בתוכם יצאו גם בניי ונכדי. בני אלחנן הי”ד היה בן תורה בוגר ישיבה; בני הרב מנחם ונכדי איתיאל יצאו במישרין מבית המדרש – הבן כרב בישיבה, והנכד כאברך בישיבת עתניאל. גם אחייני פדיה הי”ד התגייס לצבא מתוככי בית המדרש ותכנן לחזור אליו.

תלמידים רבים נוספים נפלו במלחמת הקיום הזו, ורק בשבוע האחרון נפרדתי מתלמידי האהוב, הרב אבירם חריב הי”ד. הרב אבירם היה חברו הטוב של בני אלחנן, ונפל יומיים לפני יום השנה לנפילת בני.

אך דווקא בשעה שמדינת ישראל – המתנה הגדולה שקיבל העם היהודי – נלחמת על חייה, וכאשר חלק מבניה נאלצים לעזוב את ביתם, משפחתם, עבודתם ותורתם; בעוד שיחידות רבות בצה”ל נשחקות, ורבבות נשים נאלצות להתמודד עם אתגרי משפחה ופרנסה – ישנם כוחות המנסים לייצר יקום מקביל המסכן את קיומנו.

דומה שאנשים טובים פוגעים בעיוורונם במדינה, מרחיבים פערים, ומעצימים כעסים ושנאות. חלקם אולי לא מודע לאסון הנוראי שהם עומדים להמיט על עמנו וארצנו, ופועלים מתוך “תמימות קדושה”. חלק מחברי הכנסת של הציונות הדתית אמרו לי שרק אם נסיר כל חובה וסנקציה, אם נממן ונתקצב ללא תנאי – ייעלם העימות, ויתמלאו השורות שצה”ל צריך. אך כבר אמר האדמו”ר רבי חנוך הניך מאלכסנדר, שהנזק שגרמו הרשעים בעולם בטל בשישים מול הנזק שגרמו השוטים.

אמונתי בעוז רוח העם ובנצח ישראל לא ישקר, לא יכולה לסלק ממני את ההבנה העמוקה שאיני יכול לשתוק עוד. כשם שלא יכולתי לשתוק ויצאתי למחאות נגד החלטות גורליות שהאמנתי שיסכנו את עתיד עמנו – מאסון אוסלו ועד ההתנתקות, מעסקת שליט ועד חניקת ההתיישבות ביהודה ושומרון – כך איני יכול לשתוק עוד נוכח הסכנה הגדולה לגורל עמנו נוכח החרפה שעל הפרק. אומנם כל עוד אחינו החרדים לא יחדלו מעצמם להתעלם מהיד המושטת והעייפה של אחיהם, דומה שאין בנמצא מהלך חוקי או פוליטי שיוכל לפתור בטווח השנים הקרובות את מחסור הלוחמים. כך טוענים מקדמי החוק, אך דווקא בשל כך חובה לזעוק לנבחרי הציבור: סורו מרע.

תורתנו מצווה שגם כאשר לא ניתן לעשות טוב, קודם כול חובה עלינו לסור מרע. אין רע יותר ממיסוד חילול השם הנורא המבקש לטעון שבשם התורה ולמענה נפנה עורף לאחינו השופכים דמם, ממונם ושלום ביתם בגבורה ובמסירות עילאית. בעוד מיטב בנינו נופלים על קידוש השם, מבקשים לבנות פה חוק פטור מגיוס שכולו פשע ועוול, חוק שיעצים את הקיטוב הנורא שכבר קיים במדינה, חוק שמהווה סכנה קיומית למדינה וליהודים בעולם כולו.

חשוב וחיוני שעולם התורה יתחזק ויצמח. ראוי שכל חיילינו יוכלו לשמור על ערכיהם ואורחות חייהם. אך החוק המתוכנן מסכן את קיום עמנו. הוא גם מחזק, מזין ומעצים מערכת שמטרתה לשמר בידול, ניכור ועוול, באופן המבזה את ערכי לימוד התורה ואת נושאיה הקדושים שנפלו בהגנה על עמם, ארצם ותורתם.

כמה חברי קואליציה טענו בפניי שהחוק המוצע הוא לא פחות מ”הישג היסטורי”, שכן הוא מסיר חרם של החרדים על הצבא – חרם שברגע שיוסר ייפתח הסכר, ואלפים רבים של חרדים ינהרו ללשכות הגיוס. אם כן, מדוע הם נלחמים בשיניים על כך שהחוק יהיה נטול שיניים? מדוע דווקא באשר לחובה המוסרית והדתית העליונה – לקחת חלק בעזרת ישראל מיד צר, להושיט יד לאחיכם הקורסים ממשאם הכבד ומדמם הנשפך – בוחרים נבחרינו ליצור תקדים חוקי שבו יעדים וחובות חוקיות יהיו חסרי שיניים וכלי אכיפה יעילים? מי שמתכנן לקיים חוק וסבור שהמונים עומדים להתגייס בזכותו, איננו מוודא שלא תהיה כל אכיפה אפקטיבית.

יעצו לי לא למחות ולזעוק בטרם מתפרסם נוסחו הסופי של החוק. ראשית, לא יהיה שמח ממני אם זעקתי תהיה לחינם, ואודה לקדוש ברוך הוא על הביזיון שגרמתי לעצמי. שנית, איני מסוגל עוד לסמוך על הבטחות של גנרלים ופוליטיקאים המכחישות אסון מתקרב שעיניי רואות. כבר למדתי שכאשר מקבלי החלטות מבקשים למנוע את חשיפת הקלפים עד הרגע האחרון, זה משום שהם מבקשים למנוע בכך את יכולת ההתנגדות. הדבר נכון לחשאיות המבורכת טרם מבצעים צבאיים מרהיבים, והדבר נכון להחלטות שהפוליטיקאים מבינים היטב שיעוררו עליהם את זעם הציבור. הרשו לי להמר שאם היה ידוע על בשורות טובות שהחוק נושא בכנפיו, הפוליטיקאים היו ממהרים לפרסם אותן ולהשתיק את זעם ציבורם.

כשאני שומע את נציגי המגזר החרדי מבטיחים לבוחריהם “שהחוק יפתור את בעיית הצווים”, ושהם ידאגו ללומדי התורה “האמיתיים” – הבטחה ולשון ערלי לב שכל שומעם נרעד – כיצד ניתן להאמין שהחוק יהווה תיקון החרפה ולא הנצחתה? כיצד אוכל להאמין שהחוק יסייע לכורעים תחת נטל אותם “הצווים”, ולא יירק בפרצופם?

אין לי אלא לזעוק ולהבטיח להתגייס למאבק נגד החרפה והסכנה שעל הפרק. אני גאה להיות שייך לציונות הדתית. אני קורא לנציגיה לא לפעול בניגוד לערכיה, ולא לתמוך בחוק שלפי הטיוטות הנוכחיות שלו מתנוסס מעליו דגל שחור ואפל.

1. הרב בני קלמנזון הוא נשיא ישיבת ההסדר עתניאל שבהר חברון, לשעבר ראש הישיבה. בנו אלחנן נפל בקרבות הבלימה בבארי