“די מחסורו” –

מבט מחודש על מצוות הצדקה

פתיחה

הצדקה איננה עוד מצווה. בנתינה של צדקה, יש בכדי לשנות את עולמו של המקבל וגם של הנותן. השינוי בעולמו של המקבל בולט לעין: הבושה שבעניות, המחסור, הרעב והעלבון, מפנים את מקומם לשובע, רווחה, ותחושת אחווה. “עני חשוב כמת”, וממילא בצדקה יש מימד מסויים של תחיית המתים. אך חז”ל ראו בצדקה גם הצהרה של הנותן, כריתת ברית עם הקב”ה: “כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים”. במובן מסוים, עיקרה של הצדקה הוא בשינוי שהיא מחוללת ביחיד – “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית”. רעיון זה חוזר פעמים רבות בחז”ל, וביטא אותו רבי עקיבא בויכוח עם טורנוסרופוס הרשע:

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א”ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.  תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א

הגיהנם, מקום האכזריות והרשע, נחסך מאיתנו בזכות החסד שאנו זוכים לעשות עם העניים.

אחד השינויים שמחוללת הצדקה בעולמו הפנימי של היחיד, הוא היחס למחסור של הזולת. כל אדם חווה לעיתים מחסור, ומחסור זה אינו בהכרח זהה בין בני אדם: הוא תלוי תרבות, הרגלים ואישיות. עובדה זו מקשה על היכולת להבין ולהזדהות עם מחסורו של הזולת, וכל שכן להתאמץ על מנת למלא אותו. ישנם “מחסורים” הבולטים לעין, כרעב, ערום או סכנת חיים, כדברי הנביא ישעיה “(ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם”: ישעיהו פרק נח. אך ישנם מחסורים בולטים פחות, המיוחדים למצבו של כל עני ועני.

במאמר זה ברצוני לעסוק בכינון העמדה הפנימית שלנו ביחס למחסורו של הזולת. אנסה לצייר עמדה זו תוך בחינה של החובה ההלכתית לתת לעני – “די מחסורו אשר יחסר לו”.

“ותפק לרעב נפשך”

קודם שניכנס להגדרה של “די מחסורו”, יש לשים לב לכך שמחסור שונה מצריך ומגייס גם נתינה שונה. כולם זקוקים לאוכל, אך לכל אחד המחסור שלו: יש שחסר לו מזון בסיסי בלבד, יש שחסרה לו תחושת הכבוד והערך העצמי, ויש שחסר לו האחווה האנושית. מדרש מופלא על דבריו של הנביא ישעיה מבטא רעיון זה. לאחר שקורא ישעיה לתת לעני לחם, להלבישו בבגדים ולהכניסו הביתה, הוא מוסיף ציווי נוסף:

(י) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם:[1]

מהי הנפש הניתנת כאן לעני? מסביר המדרש:

ותפק לרעב נפשך אמר רבי לוי אם אין לך ליתן לו נחמו בדברים אמור לו תצא נפשי עליך שאין לי מה ליתן לך. ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד

המתנה המוענקת כאן לעני היא ההזדהות והצער על כך שאין לי איך לעזור. העובדה שאין לי איך למלא את מחסורו הפיזי של העני, לא פוטרת אותי מלדאוג למחסורו. נפשי יוצאת אליו, ואני מספר לו על כך ועל צערי על מצבו ועל מצבי, המונע ממני לעזור לו. צדקה כזו אפשרית רק מתוך הזדהות, ומזכירה את דברי התורה:

(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: שמות פרק כג

מתוך ההזדהות, מתוך הבנתי והרגשתי את מצבך (המזכירה לי מצב מהעבר שלי, האישי או הלאומי) – אני מסוגל להבין אותך, להתנהג עמך כראוי ולמלא את מחסורך.

כיצד מתבטאת במצוות הצדקה דרישה זו, להזדהות עם העני ולמלא את מחסורו, ומה הן גבולותיה?

אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו

במדרש ההלכה על הפסוק “כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ“, קראו התנאים הרחבה וצמצום של מעשה הצדקה:

תנו רבנן:

די מחסורו – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו;

אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

יש כאן צמצום – אתה מצווה לפרנסו ולמלא את מחסורו אך לא לעשרו,

והרחבה – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, שכן אין אין גדר קבוע אלא הגדר הוא סובייקטיבי. כאן מתגלה במלוא חומרתה הדרישה ל”די מחסורו”: הכח להגדיר כמה צדקה נדרשת של הצדקה נמצא אצל המקבל ולא אצל הנותן! עקרון זה מוקצן בסיפור על הלל הזקן:

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

לפנינו עני בן טובים. הוא מורגל בסוס ועבד. הלל הזקן אינו מחנכו, או משנה את הצורך שלו. הוא מקבל את הגדרת המחסור של אותו עני, שוכר לו סוס ועבד. כאשר הלל לא מוצא עבד הוא מתגייס בעצמו למלא את מחסורו של העני ורץ לפניו (משמע שלא היה מדובר בארוע חד פעמי). כאן גם עלולה לעלות בליבנו מחאה מסויימת: וכי גחמותיו של העני צריכות להפוך לבעיה שלנו? האם נפשי וממוני צריכים להתגייס למלא כל מחסור? ומה עם מחסור שבא לו לאדם באשמתו או כרוך במידות מקולקלות?

בשאלות אלו עוסקים הסיפורים בהמשך הגמרא.

“אוי לו לזה שהרגו נחמיה”

ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א”ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

עני מפונק נגלה לעינינו, האוכל רק בשר שמן ויין ישן. רבי נחמיה נותן לו עדשים, בבחינת “זה מי שיש”. פעולתו של רבי נחמיה לא מוסברת, אך ניתן להניח שזה היה האוכל המצוי על שולחנו. לחילופין, יש כאן אולי ניסיון “לחנך” את העני ולהרגילו במזון הראוי למצבו החדש. אך העני ניזון מעדשים – ומת. משאלת הגמרא, נראה שנטייתה היא להאשים את רבי נחמיה במותו של העני – “אוי לו לנחמיה שהרגו לזה”. אך מסקנת הגמרא היא שהאשמה אינה על רבי נחמיה כי אם על העני – הוא לא היה צריך לפנק עצמו עד כאן, ו”אוי לו לזה, שהרגו נחמיה”.[2]

סיפור זה מציב אולי גבול מסוים ל”די מחסורו”: על העני לדאוג להתאים את עצמו למצב ולא להתפנק יתר על המידה. ברמה עמוקה יותר, ייתכן שהסיפור מבחין בין שאלת האחריות לשאלת האשמה: האחריות להזין את העני די מחסורו אכן מוטלת על החברה. אך כאשר אין אפשרות כזו, כגון שישנם רק עדשים ולא בשר ויין, הרי שהאשם בתוצאות אינו הנותן אלא העני, שפינק עצמו יתר על המידה.

“תרנגולים מפוטמים”

סיפור דומה מובא בהמשך הגמרא:

“ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא? א”ל: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! דתנינא: +תהלים קמ”ה+ עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו – מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב”ה פרנסתו בעתו..” (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב).

שוב מגיע עני, ורגיל לאכול תרנגולת פטומה ויין ישן. בניגוד לסיפור הקודם, כאן רבא נכנס לשיח עם אותו עני – וכי אינך חושש לדוחק הציבור? תשובתו של העני מפתיעה ואולי אף חצופה – וכי משלהם אני אוכל? הרי אני אוכל משל הקב”ה, שעליו נאמר “עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו”. לשון אחר: מערכת היחסים שלי איננה מול הציבור, אלא ישירות מול הקב”ה, הזן ומפרנס אותי באופן אישי. טענה זו מקוממת משהו, וקשה להאמין שרבא יקבל אותה. אך המשך הסיפור מלמד אחרת:

אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר: מאי דקמא? א”ל: נענתי לך, קום אכול. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

תוך כדי הויכוח בין רבא לעני, מגיעה אחותו של רבא שלא ראתה אותו 13 שנים, ומביאה איתה תרנגולת פטומה ויין ישן. טענתו של העני – שה’ מפרנס אותו ישירות, ואתה נותן להם את אכלם בעתו – מקבלת אישור מן המציאות. ואכן, רבא מושיב אותו לסעוד תרנגולת פטומה ויין ישן.

האם רבא השתכנע? האם גם למחרת רבא יטול מהציבור יותר כסף על מנת להאכיל עני זה?

לא בהכרח. ייתכן שהמסר של הסיפור מורכב יותר: מחד, על רבא כמנהיג ציבור לחשוש לדוחק הציבור, ולחנך את העני. מאידך, מחנך אותנו הסיפור לדעת גם שה’ הוא הזן לכל ומפרנס. לא אנו הקובעים מה יאכל העני, כמה ומתי, אפילו אם מדובר על עני המתפרנס מן הצדקה. במישור זה, אם רוצה ה’ – יאכל העני תרנגולת פטומה ויין ישן, מידו הפתוחה של הנותן חיים לכל חי.

“העניים המדומים”

בהמשך הגמרא, מופיעים שני סיפורים בעלי מסר שונה, העוסקים בנתינת צדקה לעני המתברר לבסוף כעשיר:

מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך. אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדרינהו ניהליה. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

מר עוקבא רגיל לשלוח 400 זוז לעני אחד בכל ערב יום כיפור. יום אחד הוא משלחם ביד בנו, החוזר ואומר – עני זה אינו עני ואינו זקוק לכסף! ראיתי שמזלפים לו יין ישן. תגובתו של מר עוקבא הפוכה מהצפוי – הוא כופל את הסכום ושולח לו 800 זוז! מדוע נוהג כך מר עוקבא? נראה שהסיפור מעביר אותנו את ההיפוך המחשבתי שדורש הציווי “די מחסורו”: לא אתה קובע אם הוא עני. אם הפינוק שלו דורש שתיית יין ישן – כנראה שהוא זקוק ליותר כסף ממה שחשבת. כאמור לעיל, יש כאן תביעה עמוקה מנפשנו: לא לשפוט את הצורך של עני לפי הרמה שהיינו מצפים לה, ואפילו לא לפי רמת החיים שאנו רגילים בה – אלא לשפוט אותו מתוך הזדהות פנימית עם הצרכים שלו. מאידך, תביעה זו גם מקוממת – האם עלי להיענות ללא סייג לכל גחמה?

הסיפור שמובא מיד לאחר מכן מציג מסר שונה:

רבי חנינא, הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה: לא צריך. מאי חזית? שמעי דהוה קאמרי ליה: במה אתה סועד, בטלי כסף או בטלי זהב? אמר, היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: +דברים ט”ו+ וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב

גם רבי חנינא שולח 400, אצלו זה בכל ערב שבת. בפעם האחת שהולכת אשתו היא מגלה שהנזקקים מתלבטים אם לערוך את השולחן בכסף או בזהב! כאן אין “לימוד זכות” על פינוקם של העשירים. הם מוגדרים כרמאים. אמנם גם ברמאות זו יש משהו טוב, שלולא היו רמאים היתה זעקת העניים נותרת תלויה ללא תירוץ, “וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא”!

נראה שסיפור זה מצביע על סיוג אחר ל”די מחסורו”: לא כל גחמה היא מחסור! תחושת המחסור ובקשת העזרה צריכה להיות כנה ואמיתית. אם היא איננה כזו, מדובר על רמאות ואין שום מצווה לתת צדקה לרמאי שכזה.

פסיקת ההלכה

הרמב”ם פסק את החיוב לתת “די מחסורו” כמעט ללא סייג:

מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני… לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

אכן, המחסור של העני הוא המגדיר את חובת הצדקה. סייג אחד קיים בכל זאת בדברי הרמב”ם – יכולתו של הנותן:

בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז

כלומר: אתה אמנם מחוייב לתת די מחסורו, אך אם אין ידך משגת, ישנם גדרי חיוב אחרים, שלא הנותן מכתיב אותם כי אם אתה.

לפסיקה זו של הרמב”ם קמו סיוגים רבים. יש שסייגו את הציווי לתת לפי כבודו של המקבל רק כאשר עוד לא נתפרסמה עניותו[3], ויש שסייגו זאת רק לצרכים ספציפיים ולחולה[4] ועוד. ערוך השולחן עסק בסיוגים לחיוב די מחסורו והוסיף סייג משלו:

1. סיוג ראשון – חובה לדאוג רק לעניי העיר

וזהו הכל בעניי העיר אבל עניים העוברים דרך העיר והם מערים אחרות ובהם לא שייך שיתנו להם די מחסורם כמובן יש בהם שיעורים אחרים. ערוך השולחן יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ

2. סיוג שני – עני המחזר על הפתחים

בנוסף, גם לגבי עניי העיר אין הכוונה על אלו היכולים לדאוג לעצמם:

כל אלו הדברים והשיעורים שייכים לעניים שאינם מחזרין בעצמם על הפתחים ליקח פרוטות או פרוסות לחם אלא יושבים בביתם ומסוה הבושה על פניהם אבל העניים המחזרין על הפתחים אין בהם שיעורים וכל יחיד ויחיד נותן דבר קטן והלא ברבים היו עמהם ולפניהם פתוחים כל השערים ומעיקר הדין א”צ לתת להם מקופה של צדקה כלום כיון שמחזרין על כל יחיד בפ”ע אלא שמ”מ אמרו חז”ל [ב”ב ט’ א] דדבר מועט נותנין לו

3. סיוג שלישי – אחריות ציבורית ולא אחריות של יחיד

ויראה לי… כגון שמצבינו טוב ורוב עשירים בעיר ועניים מועטים דוודאי החוב על כולם ולא על יחידים והגם שהיחיד יכול בעצמו למלאות די מחסורם מ”מ הרי מוטלים על כולם… אבל אין היחיד מחוייב ליתן די מחסורו בלבדו אפילו ידו משגת כשיש עוד עשירים בעיר! ואפילו אם העני בא אצלו מודיע לכולם ויתנו כולם

ובאמת אם אין רבים אצלו כגון שאינם בעיר או שהוא דר ביחידות חייב הוא לבדו לשאת אם ידו משגת וכן אם האחרים אינם רוצים ליתן ואין בידו לכוף אותם החיוב עליו לבדו

אין חובה אישית למלא די מחסורו של כל עני כאשר ישנם עשירים נוספים. החובה היא חובה אישית רק במקרה שאין התגייסות ציבורית לפתור את הבעיה.

סיכום

החידוש הגדול של “די מחסורו”, הוא שינוי המבט על הצדקה. אין היא מוגדרת לפי היכולת שלי ולפי ההגדרות שלי לחסרון. מצוות הצדקה פותחת את עיני להגדיר את המחסור מתוך עיניו של החסר. הוא ה”מומחה” להגדרת העוני, וגם צרכים שאינם נראים בעיני, יכולים להכלל בתחושת החוסר הקשה שהוא חווה. הלל הזקן, בעל האמרה – “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”, חווה הזדהות זה עד כדי קיצוניות, ורץ לפני הסוס של עני בן טובים אחד, שהיה זקוק לכך. אמנם, כאשר גישה זו נפגשת עם המציאות, יש לסייג אותה. היא עלולה לפנק את העשירים שירדו מנכסיהם, להטיל עול על הציבור, וליצור אצל היחיד תביעה אין סופית שהוא לא יכול לקיימה. סיוגים אלו קיימים כבר בסיפורים בגמרא, ומקבלים את ביטויים למעשה.

מובן שכאשר אנו באים לכונן מערכת צדקה עם אחריות ציבורית, הכלל של די מחסורו צריך להיות מסוייג, כפי שסיכם הרב אליעזר מלמד בתשובה בפניני הלכה:

שאלה: מי הוא עני שצריך לתת לו צדקה, האם הדבר תלוי בהרגשתו האישית של העני, או שישנם כללים קבועים?

תשובה: ככלל, עני הוא מי שאין ביכולתו לקנות את הדברים שנחשבים בסיסיים אצל רובה הגדול של האוכלוסייה בארץ שבה הוא גר. אולם במקרים מיוחדים יש גם עוני אישי, של אדם שהיה רגיל לחיי רווחה וירד מנכסיו, וקשה לו מאוד להתרגל למצבו החדש, והמצווה לעזור לו למשך זמן מסוים לקיים את שגרת חייו הקודמת עד שיתרגל למצבו הכלכלי החדש.

וזהו שנאמר (דברים טו, ז-ח): “כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”.

אמרו חכמים, אם היה עשיר שהיה רגיל לצאת כשהוא רכוב על סוס ועבד רץ לפניו, וירד מנכסיו, נותנים לו סוס ועבד. “אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין” (כתובות סז, ב). וכן אם היה רגיל להתלבש בבגדים יקרים ולאכול מאכלים יקרים – נותנים לו, שנאמר “אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”. לו – לפי עניינו ורגילותו, שאם היה עשיר והתרגל לחיי פאר ורווחה וירד מנכסיו, יסבול כל כך מחסרונם עד שאולי ימות מכאב לב.

אלא שיש לסייג זאת בשני כללים. א’ אם ישנם עניים יותר שעדיין לא קיבלו את צורכיהם הבסיסיים, יש להקדימם, שזה הכלל: העני יותר קודם. לפיכך, רק לאחר שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של כל העניים, באוכל, מלבוש, דיור וחינוך הילדים, ויש עדיין אפשרות לתת עוד צדקה מן הקופה הציבורית או מאנשים פרטיים – חובה לתת לעשיר את צורכו “אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”. ב’ יש לחנך את העשיר שירד מנכסיו לחיות בפשטות כדי שלא ייפול למעמסה כבדה על הציבור שיצטרך לספק לו במשך כל חייו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. שכל מה שנצטוונו הוא להקל עליו את הירידה עד שיתרגל לחיי פשטות. ואולי אם נסייע לעשיר שירד מנכסיו לשמור על מעמדו למשך תקופה מסוימת, יוכל לשקם את עסקיו ולעמוד על רגליו. אבל אם מתברר שעסקיו אבדו, עליו להתרגל לחיי פשטות.

ומה שהלל הזקן רץ לפני אותו עני בן טובים, היה כפי הנראה לפנים משורת הדין, כפי דרכו המיוחדת של הלל הזקן שהיה רגיל להעביר על מידותיו. ואולי אותו עני בן טובים היה במצב נפשי קשה כל כך עד שידע הלל הזקן שאם לא יכבדו יכול למות מרוב צער. ומי יודע, אולי אחרי אותה ריצה של הלל הזקן הרהר אותו עני בליבו שאין ראוי לו להמשיך ולהתפנק כל כך, והשלים עם מצבו החדש, וקיבל על עצמו לחיות מעתה בפשטות.

אתפלל שהאיזון הנדרש מאיתנו למעשה, לא ימנע מאזנינו לשמוע את הקריאה הגדולה של התורה – “די מחסורו אשר יחסר לו” כפי שהבין אותה הלל הזקן. הקריאה הגדולה לחוות את מחסורו של העני מתוך מושגיו שלו, יכולה להביא אולי ברכה וגאולה לעולם, “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”.

[1] ישעיהו פרק נח

[2] המאירי למד מסיפור זה, שכל דברי הגמרא על הנתינה היתירה לאדם – סוס, עבד, כלים יפים וכדומה – מחוייבת רק כאשר יש בדבר פיקוח נפש, למשל כאשר יחלה אם לא יקבל דברים אלו. אך אדם בריא, היכול באופן עקרוני להסתפק במאכל מועט, אין חובה לתת לו מעבר לרמת המזון אותה אני נוהג לאכול בעצמי: “ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר’ נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך” (מאירי, כתובות סז עמוד ב)

[3] עיין שטמ”ק כתובות סז עמוד ב ד”ה והגאונים ז”ל

[4] המאירי שהוזכר לעיל