מעשה באומן שגמר בלבו ליצור את יצירת המופת של חייו. אף שבתקופתו היה מקובל לצייר דיוקנאות של אנשים רמי מעלה, היה אותו אומן סבור שיהיה מעניין יותר לצייר לא את דיוקנו של המלך כי אם את דיוקן סוסו. זמן רב שקד על ציורו, והנה הגיע היום הגדול והמלאכה הושלמה. אותו אומן ככל האדם היה, ואהב לשמוע מילות שבח, ולכן החליט לתלות את הציור על כותלי ארמונו של המלך ולהמתין למחמאות. לאכזבתו, חלפו האנשים על פני הציור וכמעט שלא הפנו אליו מבט – לא התבוננו בו ולא התפעלו ממנו.

כאשר לא יכול היה להתאפק עוד, ניגש לאחד האנשים ושאל לדעתו על הציור. ‘צר לי’ השיב האיש במבוכה ‘אינני יכול לראות את הציור משום שסוסו של המלך מסתיר אותו’. אותו אומן הבין מיד את הבעיה וגם הבין את שהיה עליו לעשות. הוא ניגש אל הציור, חתך אותו והעמיד את שני חלקי הציור במרחק כמה סנטימטרים זה מזה. או אז הבינו הכול שזהו ציור, הביטו בו והתפעלו ממנו.

דרך משל זה הסביר הרב שלמה קלוגר את האירוע המרכזי בפרשת בשלח – קריעת ים סוף. במציאות של חיינו הגלוי הוא נסתר; אנחנו מצפים לראות את מה שאנחנו רגילים לראות, ולכן איננו רואים את הדברים לאמתם.  

מה אנחנו קולטים מתוך המציאות שסביבנו? מה מתוך כל הפלא העצום, היופי הנשגב והחכמה של הבריאה הגלוי לעיננו בכל רגע נתון נקלט באמת בחושים שלנו? כל כך מעט. אנו כהה חושים למול כל זה, משום שאנו רגילים לראות את זה. ההתרגשות שחווינו כילדים מכל דבר שסביבנו, כהתה עם השנים, וכיום איננו מתפעלים יותר ממה שרואות עיננו. זאת היא הסיבה הראשונה שבגללה המציאות האמיתית נסתרת מעיננו. היא שם – למולנו בכל שקיעה יפה ,ובכל ילד שנולד ובבריאות המפעמת בעורקינו, אולם עיננו טחו מראות.

סיפורו של הצייר מכוון אותנו בראש ובראשונה להתגבר על הטעות הראשונה – שבה אין אנו מבחינים ביצירה וממילא לא מבחינים ביופיים של החיים ושל העולם. הסיפור מכוון אותנו ליכולת לראות בעיניים חדשות את היופי הזה, להבין שהעולם עצמו כולו הוא יצירה אומנות ולהתרגש ממנו.

ההרפתקה של החיים היא, כפיי שניסח זאת מרסל פרוסט, איננה בגילי ארצות חדשות, אלא בהתבוננות בארצות הישנות בעיניים חדשות.  השלב הבא הוא להבחין שליצירה יש גם יוצר. לדעת שאלוהים נוכח במציאות, בבריאה: ביפי הים וגליו, בעצמת ההרים ובחִנו של הטבע, וכפי שניסח את זה התלמוד ‘אין צייר כאלוהינו’ (בבלי, ברכות י ע”א). . ומה יכול לסייע לנו להתבונן ולעורר אותנו לראות את המציאות הנסתרת? שינוי המציאות או שבירתה. קריעת הים אפשרה לנו לראות את הים ועוררה את הצורך לשיר לאלוהים שיר הלל, את שירת הים.

את המשל הזה שמעתי בהספד על אילנה בלידשטיין, אישה יקרה שחייה היו קצרים אך עשירים ומלאי משמעות. המספיד[1] קישר את זה ליכולתה להתרגש ולהתפעל באמת מהמפגש עם כל אדם ועם כל רגע בחיים. בסוף דבריו ציין שהקדיש שאומרים על הנפטר אינו מדבר ישירות על המוות אלא פותח ב’יתגדל ויתקדש שמיה רבה’. נראה שהסיבה לכך היא שהעמידה מול המוות מחדדת את היכולת להתבונן בחיים ולא להתייחס אליהם כאל דבר המובן מאליו. זו למעשה ההזדמנות של האדם לצאת מהשגרה ולהתבונן בחיים באמת. וכך, על ידי ההתבוננות בחיים וההתפעלות מהיצירה האלוהית מגדילים את שם האלוהים בעולם.

התובנה במשל זה יקרה לי מאוד משום שהיא מכוונת אותי להבחין ביופיו של העולם ובזיוום של החיים ולהבחין בנוכחותו של אלוהים בהם. ואם בפרשיות קודמות מצאנו התייחסות אל החיים כאל סיפור, הרי שבפרשתנו הם נדמים לציור!

אלוהים ואסתטיקה

כשהפסל הישראלי דניאל כפרי יצר את אחת היצירות החשובות בחייו, הוא ציפה לתגובות ולביקורת, אולם הן לא הגיעו. התעלמות זו תסכלה אותו ובתסכולו שיתף נוסע שאסף ברכבו. במהלך אותה נסיעה ביטא כפרי את אכזבתו ממה שבעיניו הייתה כפיות הטובה של החברה הישראלית כלפי אומניה. במשך כל הנסיעה שתק הבחור והקשיב. בבואו לצאת מהאוטו, פנה לכפרי ואמר לו: ‘אתה מתלונן על כפיות הטובה של האנשים כלפיך. כלום אתה אסיר תודה לאלוהים על שהעניק לך את חייך?’ לימים סיפר כפרי שהרגע הזה היה רגע מכונן בחייו, ובו החלו תהליכים שבסופם הוא חזר בתשובה. אנקדוטה זו דומה למשל האומן ודיוקן הסוס מצד הדרישה מהאדם להתבונן לעומק ביצירה שבעולם, אך יתר על כן, אצל כפרי הוליד הסיפור תובנה שהיא למעשה היסוד של המשל הקודם; בתיאוריית ההתפתחות של דרווין שה’החזק שורד’, אין  הסבר לשפע האסתטיקה שבעולם ואת יופיו העצום. כפרי, מהיותו אומן, יודע עד כמה קשה ליצור אסתטיקה ויופי. זיוו של העולם הוא אפוא ההוכחה שלו להימצאותו של אלוהים.

איני יודע אם זו ההוכחה המשכנעת ביותר לקיומו של אלוהים, מכל מקום נראה שהיא היפה שבהן.

[1] יונתן בילט.