שאלה: האם במציאות ימינו נוהגים הדינים של ברכת “שהחיינו” לרואה את חברו לאחר שלושים יום וברכת “מחייה המתים” לרואה את חברו לאחר י”ב חודש?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (נח,ב) מובאים דברי רבי יהושע בן לוי: “הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. לאחר שנים עשר חודש אומר ברוך מחיה המתים”. הרמב”ם (ברכות י,ב) פסק את דברי הגמרא ללא הסתייגות. לעומת זאת, אצל ראשונים מצינו כמה הגבלות לברכת “שהחיינו”.

ר”י (בתוספות), הרא”ש בתוספותיו ובפסקיו (סימן ט), רבנו יונה (מג,ב), הריטב”א והמאירי (בשם גדולי המפרשים) כתבו על אתר: “דווקא חברו החביב עליו. אבל בעניין אחר לא”.

הכרות מתוך התכתבות

בתשובות הרשב”א (ד,עו) נשאל על מי שלא ראה את חברו מעולם ומכירו מתוך התכתבויות עמו – האם יכול לברך לכשיפגשו? וכך השיב: “מי שלא ראה את חברו מעולם, איני רואה שיהא חייב לברך כלום. שאם יברך על כל מי שנהנה בראייתו, רבו הברכות. ולא אמרו אלא בחברו הרגיל אצלו”. ראיָיתו היא מעצם החילוק שבין ברכה לאחר שלושים יום לברכה לאחר שנה, חלוקה שרלוונטית רק לגבי שני אנשים המכירים זה את זה שהקשר ביניהם ניתק. והביאו מרן הבית יוסף והכריעו להלכה בשו”ע (רכה,ב).

אומנם מצינו בכמה אחרונים שגנזו ברכות אלו מהלכה, אבל דעת הראשונים הרמב”ם, הטור והשו”ע אינה כך, וממילה ברור להלכה שיש לברך ברכת “שהחיינו” ברואה את חברו.

אלא שלאור פסיקת הרשב”א שאין לברך על מי שלא ראהו מעולם, גם אם עמד עימו בקשר מכתבים, יש לדון בשתי שאלות:
א. האם בכל מקרה אין לברך במי שלא ראה את חברו מעולם?
ב. האם במציאות ימינו, כאשר יש מגוון של דרכי תקשורת וכמעט לא מצוי שחושש שמא חברו אינו בין החיים עדיין יש לברך ברכת “שהחיינו” וברכת “מחייה המתים”?

ברכה על מפגש ראשון

המשנה ברורה (רכה,ה) אחרי שמבאר את הרשב”א מביא את הפמ”ג שפסק שאף שאין מברך על מי שלא ראהו מעולם, הרי שאם “נתבשר לו שילדה אשתו והוא היה במדינת הים וראהו עתה מברך “שהחיינו” או “מחיה המתים” (אם הוא לאחר י”ב חודש), דוודאי יש לו שמחה בוולדו אף שלא ראהו מעולם”. נראה כי המשנה ברורה לא סבר שיש בדברי הפמ”ג מחלוקת על הרשב”א. נלענ”ד, שההסבר הוא אחת משתי אפשרויות או שיש להבדיל בן מי שלא נראה מעולם לתינוק שבא לעולם או שגם הרשב”א מודה בשמחה גדולה שיש לברך “שהחיינו” אע”פ שלא ראהו מעולם.

בספר מסעות ירושלים (עמוד עא) מובא שהאדמו”ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקטש (בעל שו”ת מנחת אלעזר) בירך “שהחיינו” בשם ומלכות כשראה בפעם הראשונה את פני רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ”ל. על כך כתב הרב ניסים זצ”ל (יין הטוב,מח) כי הרב ממונקטש טעה בברכתו מחמת חולשת הדרך, וכי הרב אלפאנדרי לא מחה בו רק כי לא הבין את מבטאו האשכנזי. על דבריו השיב בשו”ת הר צבי הרב פרנק זצ”ל (א,קטו) שסבר כי דברי הרשב”א אינם נגזרים מהגמרא אלא מסברתו ולכן כתב: “ולפי זה יש להצדיק ההוא עובדא דהגאב”ד ממונקאטש שבירך… וגם להרשב”א באופן זה שיש אומדנא על שמחת לבו שפיר מברך”.

לענ”ד, יש להוסיף ולהקשות על עצם ראיית הרשב”א מהגמרא, לכאורה אם מדובר שיש ביניהם חילופי כתבים מדוע יברך ברכת “מחייה המתים” והרי ברור שהמתכתב לא מת.

עוד יש להוסיף שיש לחלק ברמת הקשר הנוצר כתוצאה מהתכתובת. אם כתולדה מן המכתבים נוצר לאדם בכח המדמה ציור של האדם שאותו הוא מצפה לראות ושמח בראייתו בוודאי שיש לברך ברכת “שהחיינו”.

במציאות של תקשורת בת זמננו 

בשו”ת הלכות קטנות לר”י חגיז (א,רכ) כתב שאם אדם הלך למקום אחר אבל מדי פעם הודיע על שלומו אין מברכים עליו ‘מחייה המתים’ “דאין כאן נשכחתי כמת מלב”, לעומת זאת ניתן לברך ‘שהחיינו’ “שהוא על ראיית הפנים”. והביאו בבאר היטב (רכה). אמנם, יש אחרונים שכתבו שאין לברך שום ברכה במקרה כזה. למרות שספק ברכות להקל הרי שכאן שהסברה מכרעת כדעת הר”י חגיז, ולכן להלכה אם מדובר בחברו החביב עליו ושמח בראייתו אין ספק שיברך “שהחיינו” בשם ומלכות. לעומת זאת, ביחס לברכת “מחיה המתים”, הרי שבמציאות שלנו, המפותחת מאד מבחינה תקשורתית, לענ”ד כל אימת שלא שמע שמת בידוע שהאדם לא מת ואין לברך “מחיה המתים”. כמובן, במקרים חריגים כמו גלעד שליט שהיה חשש לחייו בתקופה שנעדר יש לברך גם “מחיה המתים”.