“ישראל באומות כלב באברים”, אמר החבר בספר הכוזרי, וניסח בכך אמירה חשובה לגבי היחס בין ישראל והאומות. באלפי שנות קיומו של עם ישראל התלבטו העם ומנהיגיו בשאלת הקשר והיחס  שבין העם ובין הסביבה שבה הוא חי, שאלות של מציאות יומיומית, הן בתקופת הישיבה בארץ והן בתקופת הגלות.  שאלה נוספת עסקה לא במצוי, אלא ברצוי: מהי מערכת היחסים שבין ישראל והאומות במציאות אידילית, בתקופה של עולם מתוקן?

מענה לשאלה זו אנו מוצאים כבר בתנ”ך. החלוקה הזו, שבין ישראל והאומות, היא חלוקה מאוחרת ותלוית-חטא: אילולא חטאה האנושות בחטאי בראשית, הרי שלא היה נבחר עם ספציפי המובדל משאר האומות, והאנושות כולה היתה ממשיכה הלאה באותו אופן של קירבה לה’. לאחר החטאים המפורטים בתחילת ספר בראשית נבחרו אברהם וזרעו להמשיך את קו העלילה הראשוני, הרצוי, ולהוביל את העולם להכרה בריבונו של עולם ולעבודתו. בשעת מתן התורה ניסח הקב”ה את מערכת היחסים שבין ישראל והאומות במילים “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”: עם ישראל הם כהני ה’ בעולם, ותפקידם הוא להביא לעולם כולו את נוכחותו של ה’. הם הגורם המתווך שבין האנושות ובין בוראה, וככאלה יש להם אחריות וקשר עם כל הברואים. תפקידו הסופי של בית ה’, כפי שמכריז שלמה בעת חנוכת המקדש, וכפי שמתנבא ישעיה על אחרית הימים, הוא ריכוז עבודת ה’ של בני העולם כולו. משכן ה’ מאפשר את עבודתו בעולם, ולכן, על פי דעת ר’ יוסי הגלילי, יכולים בני נח להקריב קרבנות שְלָמִים לה’ מרגע הקמת המשכן. 

מתוך תובנה זו ניתן להבין את הסיבה שבגללה לא בנה דוד המלך את בית המקדש: על פי עדותו של דוד עצמו, אמר לו ה’ כי הוא לא יוכל להקים את הבית בשל המלחמות הרבות שניהל ובשל הדם הרב ששפך. הדם שנשפך במלחמות דוד היה דמם של האומות, אך מכיוון שגם הם אמורים ליטול חלק בעבודת המקדש, הרי מותם פוגם בעבודת ה’ האוניברסלית. למרות הסיבות המוצדקות והנכונות למלחמותיו של דוד, הוא הביא, למעשה, לפגם זה, ולכן הוא לא יוכל להקים את המקדש.

עם זאת, למרות ייעודו האוניברסלי של עם ישראל, עדיין מדובר בעם נפרד ונבדל. עבודת ה’ הסוחפת והכללית לא מטשטשת את הגבולות שבין העמים ואת ייעודם השונה בעולם. טשטוש שכזה תואר בסוף הפרשה הקודמת, כאשר זנו ישראל אחרי בנות מואב, וזמרי נשיא שמעון קרב אל כזבי בת צור המדינית. על עירבוב זה יצא קצפו של ה’: עם ישראל, בסופו של דבר, הוא עם העומד בפני עצמו. בשורת הגאולה הכללית של העם אינה מערבבת אותו, בפועל, עם שאר העולם שאותו הוא אמור להביא אל גאולתו. פנחס, שקינא את קנאת ה’ וביטא את חשיבות ההפרדה וההבדלה, זכה מכח מעשהו לברכת ה’. 

בחינת ברכה זו תעלה את כפל המשמעות הטמונה בה: מחד, הברכה ניתנת לפנחס ולזרעו בשל קנאתו לה’ – בשל מלחמתו על ייחוד עם ישראל. מאידך, הברכה נקראת גם “בריתי שלום”: תפקידו של הכהן, מול ישראל ומול העולם כולו, הוא להביא את נוכחותו של ה’, ולהרבות שלום בעולם. ברכתו של פנחס כוללת את שני התפקידים, הנראים סותרים, של הכהן: מחד הוא עומד בראש מערכת היררכית ומופרדת, אך מאידך הוא מביא שלום ומאחד את כל המדרגות והמעמדות. אלו שתי הקצוות שבהן צריך הכהן לאחוז, ולשם משימה זו הוא מקבל את ברכת השלום מהמלך שהשלום שלו.