דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת , בִּשְׁלֹשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלֹשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת.

מַכּוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִשְׁלֹשָׁה, מְעֻבֶּרֶת.

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין בִּשְׁלֹשָׁה. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָהֶן (סנהדרין א, א-ג).

מסכת סנהדרין פותחת בתיאור שלושה סוגי בית דין: בית דין של שלושה דיינים, שעוסק בעיקר בדיני ממונות (א, א-ג); בית דין של עשרים ושלושה דיינים (סנהדרין קטנה) שעוסק בדיני נפשות (א, ד), ובית דין של שבעים ואחד (סנהדרין גדולה), שעוסק בעיקר בעניינים לאומיים וציבוריים (א, ה).

המשנה מביאה מקור לכך שסנהדרין קטנה מורכבת מעשרים ושלושה דיינים, וסנהדרין גדולה מורכבת משבעים ואחד דיינים (משנה ו). לאור זה, בולטת שתיקתה של המשנה ביחס למקור לפיו בית דין מורכב משלושה דיינים.

במקום אחר עולה מן המשנה שיש בית דין של שלושה:

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי הַדַּיָּנִים בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד… (סנהדרין ג, א).

המשנה חוזרת למשפט הפתיחה של מסכת סנהדרין, “דיני ממונות בשלשה”, ומפרשת כיצד נוצר ההרכב הזה. צריך שני דיינים כדי לאפשר ייצוג של שני הצדדים, ודרוש דיין שלישי כדי להכריע ביניהם. אולם התהליך הזה יכול לתת רק הסבר חלקי למקור של בית דין של שלושה. בית דין של שלושה קיים גם במקרים רבים שבהם אין עימות של שני בעלי דין – למשל, עיבור החודש והשנה וסמיכת זקנים. כמו כן, בית הדין שתואר כאן איננו גוף קבוע, אלא הרכב מזדמן שנוצר בכל פעם מחדש על ידי בעלי הדין. לעומת זאת, מן המשנה בראש השנה עולה מציאות של בית דין של שלושה שאיננו מזדמן, אלא הוא הרכב קבוע שמייצג את המשכו של בית הדין של משה רבנו:

וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה (ראש השנה ב, ט).

מהו אם כן הבסיס לבית דין של שלושה?[1]

שלושה למעלה ושלושה למטה

בתלמוד הירושלמי מופיעה אגדה על כך שלא רק בבית דין של מטה יש שלושה דיינים, אלא גם בבית דין של מעלה יש הרכב של שלושה:

אמר רבי יהודה בן פזי אף הקב”ה אין דן יחידי שנאמר וכל צבא השמים עומדי’ עליו מימינו ומשמאלו אילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה… (ירושלמי סנהדרין פרק א הלכה א, יח ע”ב)

האגדה מלמדת שבאופן מהותי יש שלושה פנים למשפט: כף זכות, כף חובה והכרעה. ממילא, סמל המשפט הוא המאזניים – שתי הכפות משני הצדדים, ומוט באמצע שיוצר את האיזון ביניהן.

שלוש בעולם ובאדם

בספר יצירה, אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר, יש משנה מקבילה לקטע בירושלמי:

שלש אמות אמ”ש

יסודן כף זכות וכף חובה

ולשון חק מכריע בינתים (ספר יצירה, פרק ב משנה א).

לפי ספר יצירה, העולם נברא מכוח היצירה של האותיות. ישנן שלוש אותיות שנחשבות ל’אמהות’ של השפה: א, מ, ש. אותיות אלו מסמלות את היסודות הקמאיים של היקום: א’ מסמלת את האוויר, מ’ את המים וש’ את האש (שם, פרק ג משנה ד).

ניסוח המשנה בספר יצירה לקוח מעולם המשפט – זכות וחובה. אולם הזיהוי של המשנה במבנה המשולש עם יסודות העולם מלמד שזהו מבנה בסיסי הרבה יותר, המייצג יסוד של היקום עצמו, שבנוי על דיאלקטיקה של שני כוחות מנוגדים – המים והאש, הזכות והחובה, המ’ והש’, והכוח שמאזן ביניהם – האוויר וא’.

תפיסה זו מלווה את ספר יצירה. למשל, ברוח היסוד שהאדם נברא בצלם אלוהים ו”מבשרי אחזה אלוה”, ספר יצירה רואה הקבלה בין האדם לבין אלוהים לא רק בנפש, אלא גם בגוף, ומתוך כך עולה היסוד של שלוש:

עשרספירות בלימה

במספר עשר אצבעות

חמש כנגד חמש

וברית יחיד

מכוון באמצע

במילת הלשון ומילת המעור (פרק א משנה ג).

עשר אצבעותיו של אדם מקבילות לעשר הספירות האלוהיות. כמו שהספירות מתחלקות לשתי קבוצות, שכל אחת מהן עומדת בקוטב ההפוך (פרק א משנה ה), גם שתי כפות ידיו של האדם הן זו ‘כנגד’ זו. בכך מקבילות כפות ידיו של האדם לכף זכות ולכף חובה, ומקבילות לפן השלישית של “לשון חק מכריעה בינתים”. בגוף האדם יש את הברית יחיד “במילת הלשון ומילת המעור”.

בית דין מורכב משלושה דיינים – גם בית דין של מעלה וגם בית של מטה, משום ששלוש הוא יסוד לא רק של עולם המשפט, אלא גם של המציאות הארצית והאלוהית כאחת.

שלום ואמת אהבו

בספר קבלה קדום אחר, ספר הבהיר, המבנה המשולש של שני הפכים והחיבור ביניהם מבטא את יסוד השמים, השלום והאמת:

ומאי שמים, מלמד שגיבל הקב”ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו דכתיב (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת, והיינו דכתיב שמים, שם מים, אש ומים, א”ל עד כאן עושה שלום במרומיו נתן ביניהם שלום ואהבה יתן בינינו שלום ואהבה (ספר הבהיר, נט).

החיבור בין אש ומים הוא שמיים, והוא שלום והוא האמת, וכפי שנאמר בקטע אחר במפורש: “ואין אמת אלא שלום” (ספר הבהיר, לד). האמת נמצאת בתווך, בין המלאך מיכאל, המזוהה עם המים, לבין המלאך גבריאל, המזוהה עם האש: “…ובאמצע הוא האמת והוא אוריאל” (ספר הבהיר, קח).

התפיסה העמוקה שעולה מכאן היא שהמציאות מורכבת, וצריך להכיל את צדדיה המנוגדים, ומכאן נובעת היסודיות של שלוש. הכלה זו מביאה לא רק לידי שלום בין הצדדים הסותרים, אלא גם לידי אמת. אמת – משום שבכל פן של המציאות יש ממד של אמת, ולכן, ככל שנכיל ונאזן בין פניה של המציאות, האמת תהיה גדולה יותר.

האמת כמכילה את הכול מתבטאת בדרשה הנאה של ריש לקיש על המילה ‘אמת’, שמופיעה כהמשך של הירושלמי הנ”ל: יש שלוש אותיות במילה אמת – אל”ף – תחילת האל”ף-בי”ת; מ”ם – אמצע האל”ף-בי”ת, ותי”ו, המסיימת את האל”ף-בי”ת. את שלוש האותיות של ‘אמת’ ניתן לראות כמקבילות למבנה של בית דין של שלושה – שני הקצוות, כף זכות וכף חובה, והמכריע ביניהם.[2]

תפיסה זו שראינו בספר יצירה ובספר הבהיר היא הבסיס לאחד היסודות המרכזיים של הקבלה, לפיהם ישנם שלושה ‘קווים’ ביחסו של האלוהים למציאות – ימין, שמאל ואמצע. למשל, מצד ימין יש את ספירת החסד, מצד שמאל גבורה, וביניהן תפארת, המזוהה עם האמת שמאחדת ביניהן.[3]

על שלושה דברים העולם עומד

המבנה של שלוש הוא הבסיס למשפט, לאמת ולשלום.[4] התלמוד הירושלמי מביא דעה הרואה כאידיאל לא להגיע לדין חתוך, אלא לפשרה (‘ביצוע’), שמאפשרת הכלה של כל צדדי המקרה. כמו שהמציאות מורכבת, כך גם צריך הפסק להיות, וכך הוא יכלול משפט, אמת ושלום. ערך הדין צריך להכיל בתוכו גם את ערך האמת וגם ערך השלום. הפסק צריך להיות שיקוף אמתי של מה שצריך להיות, אך גם להביא לידי שלום בין הצדדים הנצים:

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצע שנאמר אמת ומשפט שלום כל מקום שיש אמת אין משפט שלום יש שלום אין משפט אמת ואי זהו אמת שיש בו משפט שלום הוי אומר זה ביצוע (ירושלמי סנהדרין פרק א הלכה א, יח ע”ב).

נסיים במשנה באבות, המלמדת ששלושת הדברים הללו הם היסודות שעליהם עומד העולם:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם (אבות א, יח).