הבגד, כפי שאנו מכירים אותו, יכול להדגיש את שלמות האדם ולהוות לבוש חיצוני הולם ומשלים לאישיות. מאידך, הבגד עלול להיות כיסוי שקרי לפנימיות עקומה ומעוותת. חיוב הכהנים ללבוש את בגדי הכהונה לאחר קידוש ידיים ורגליים מלמד על הצורך בטהרה פנימית וחיצונית כמבוא לעבודה, במקדש האלוקי וכך גם במקדש האדם

הבגדים כהשתלמות

כאשר נכנסים הכהנים לשרת בקודש עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, בגדים שאליהם מתייחסת פרשתנו בפירוט רב. תפקידם של הבגדים כפול: התפקיד הטבעי (המוזכר בקשר למכנסיים) הוא “לכסות בשר ערווה” (שמות, כ”ח, מ”ב). הדבר חשוב במיוחד במקדש, וכנגד התרשלות בדבר זה תלוי ועומד עונש מוות: “ולא ישאו עוון ומתו” (שם, מ”ג).

מעבר למטרה הבסיסית של כיסוי, לבגדי הכהונה תפקיד נוסף: “בגדי כהונה”, אומר ר’ צדוק הכהן מלובלין, “מפורש שמכניסין קדושה לכהן”, ומוכיח זאת מן הגמרא: “בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם” (סנהדרין פג ע”ב). הבגדים אינם רק כיסוי, אלא חלק ממשי מהקדשתו של הכהן לעבודה. בני האדם מעורבים טוב ורע, וגופם פגום; הכהנים, כמשרתי ה’ בפועל, צריכים להיות שלמים ומתוקנים. הבגדים מבטאים את התיקון הזה: הבגד הוא לבושו החיצוני של הכהן, כשם שהרוח, הנפש והגוף הם לבושיה החיצוניים של הנשמה. הכהן מתעטף בבגדים המיוחדים לו, ובכך מבטא את השלמת ההיטהרות וההתקדשות, שלמות שמאפשרת לו לשמש בקודש.

הבגדים כקליפה

זהו צד אחד של הבגד, הצד האופטימי. ברם, שורשה של המילה “בגידה” הוא ב.ג.ד, ולא בכדי; כפי שאנחנו יודעים, יכול הבגד לשמש גם ככסות מאחזת-עיניים, המסיטה את תשומת הלב מהפנים אל החוץ. בגדי הכהונה אמורים לכסות על ערוותם של הכהנים, אך כיסוי זה יכול לשמש כמסווה למוסר מושחת ומקולקל. הכבוד והתפארת הנלווים לעבודת הקודש יכולים לסמא את עיני הכהן, ולהביא אותו לגאווה ולהתנשאות על “אזרחים מן השורה” – שלא זכו לבוא אל הקודש פנימה, כמותו. על פי המדרשים, גם אחשוורוש זכה לתפארת הזו, כאשר לבש את בגדי הכהנים בשעת המשתה. הלבוש, אם כן, יכול להישאר כקליפה יפה לפרי רקוב, כהסתרה מכוונת של פגמים וליקויים . בכדי ליצור מעמד כהונה מוסרי שאינו נגוע בשחיתות, שלא ישתמש בבגדיו שימוש בלתי-הולם – יש לכלול בהכשרה לעבודה שלב נוסף: קידוש ידיים ורגליים.

טהרת החוץ וטהרת הפנים

הכהנים צריכים ללבוש את הבגדים “בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת” (שם, מ”ג). ביטוי זה חוזר פעם נוספת: “ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד… או בגשתם אל המזבח לשרת” (שמות ל, י”ט-כ’). הביטוי החוזר מקשר בין שני שלבי ההכנה לגישה אל הקודש: הכהן צריך לטהר את ידיו ואת רגליו, ואז ללבוש את בגדי הכהונה. הידיים והרגליים הם האברים הבולטים החוצה, חלק הגוף שאינו מכוסה בבגדים. יתרה מזאת, הם הקישור אל גופו של הכהן, אל החלק המכוסה, הנסתר, זה שאינו נגלה לעין הביקורת. בביאורו לעניין הכיור מסביר הרמב”ן “על דרך האמת”, כי הידיים והרגליים הם קצות הגוף ומסמלים את כולו, ועל כן נצטוו הכהנים לרחוץ ולקדש אותם. זהו תיקון הפנימיות של המשרתים בקודש, וכמו בדין הבגדים – אף העובד שלא רחוץ ידיים ורגליים דינו מיתה .

פעולת הרחיצה, אם כן, משלימה את התמונה: הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם, ובכך מטהרים את פנימיותם, את עצמם. על גופם שנטהר הם עוטים את בגדי הקודש, בגדים המבטאים את הטהרה השלמה של החיצוניות. מתוך טהרה אמיתית, של החוץ ושל הפנים, יכולים הכהנים לבוא אל האוהל ולגשת אל המזבח לשרת. רק כהנים ש”תוכם כברם”, שפנימיותם תואמת ללבושם – יכולים לעבוד עבודה אמיתית וטהורה, עבודה הרצויה למקום.