חג הסוכות מאפשר לאדם להיחשף לרובד מסויים של השמחה בו רוב בני האדם אינם נפגשים לאורך כל השנה-שמחת המעשים והאסיף. החיבור למעגל השנה, ליבול הנאסף מן האדמה ומן העצים, יכול להשיב לאדם הרבה בריאות ושמחה, שלעיתים מתקשות יותר להתפתח תחת קירות בטון

חג האסיף

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של חג הסוגות, הוא שמחת האסיף, שמחת המעשים. היבטים שונים ומגוונים של  החג ניתן לקשר לשמחה זו:

בראש ובראשונה שמו של החג (בספר שמות) – “וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיו מן השדה”, וכן שתי מצוות החג שהן ארבעת המינים, כדברי הרמב”ן: “שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג… כי הוא זמן שמחה שברך ה’ אותך בכל תבואתך ובל מעשה ידך…”, ומצוות הישיבה בסוכה, שאף בה יש מהיציאה החוצה, אל ריחות ומראות האסיף.

לשמחה עליה אנו מדברים ישנם שני רבדים: ברובד הראשון, זוהי שמחה פשוטה שכל אדם אמור לחוות – האושר לרגל ההצלחה, פירות המאמץ של שנה שלמה, ותחושת הבטחון שמעניק היבול. ברובד הגבוה יותר, רוצה התורה לחבר שמחה זו למקור החיים, לה’ יתברך, למקדש, וכן להקשר של מעשי האדם בתוך ההיסטוריה של עם ישראל שמחת האסיף בהקשר הזה היא מקפצה לשמחה עמוקה יותר, שמחת ההשגחה, שמחת הברכה האלוקית השורה בעולם ומתגלה גם במעשי ידיו של האדם – “ושמחתם לפני ה’ אלוקיכם שבעת ימים”.

שמחה זו, שהיתה כה פשוטה בימי קדם, כמעט שאינה קיימת במציאות החיים “נטולת האסיף” שלנו היום. ממילא, ההקשר החקלאי של החג מאבד ממשמעותו. אך נראה שישנה שאלה מטרידה אף יותר: האם בכלל ישנו מקום ל”אסיף” בחיינו? האם ישנה נקודה בה האדם המודרני מתבונן בחייו ושמח בפירותיו?

ללמוד לאסוף

מחקרים מרתקים על הקשר בין עבודה לאושר, מגלים שנושא השכר – שהוא לכאורה הגורם המרכזי בכלל לצאת לעבודה – נמצא יחסית בתחתית רשימת הגורמים המשפיעים על אושר מעבודה. באחד המקומות הראשונים, נמצא הסיפוק. בקצב ובריתמוס שבו העולם שלנו מתנהל, אין למעשה שלב של “אסיף”, של התבוננות בהישגים, של הפסקת המרוץ לטובת “ושמחת בכל הטוב”. הזמן נע במספרים (ה8 ל3), את המשכורת מקבלים בכל חודש באופן די שווה, ולמי שלא מחובר עמוקות למעגל החיים היהודי, מקסימום מדי פעם נשברת השגרה באמצעות שובר מתנה לחג מהחברה. כמעט שאין מצב בו לפתע נרגע הכל, והאדם יכול לחוש את מה שמבטא הפסוק “לך אכול בשמחה לחמך, וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ”.

לפעמים למצב הזה  מתלווה אף הצדקה מוסרית: השמחה בכל הטוב, ההתענגות על מה שכבר עשיתי, נתפסת כעצלנות, שאננות, טפיחה מיותרת על השכם. כביכול אם אתמקד במה שיש, בכל הטוב, זה ימנע ממני להוסיף ולהתקדם, לשים לב לכל מה שעוד דורש תיקון.

הבעיה בגישה זו, זה שהיא עלולה לעורר דכדוך. החלקים הטובים שבנפשנו, אלו הדוחפים אותנו קדימה, זקוקים גם הם לתשומת לב, למילה טובה, לשמחה. כל הדברים שעשינו, כל המעשים הטובים, יידחקו אל תהום הנשיה אם לא נקדיש להם זמן של שמחה. היכולת “לשמוח בכל הטוב” היא יכולת שעלולה להיאבד בקלות בקצב שבו אנו חיים. חג הסוכות, חג האסיף, מזמין אותנו אל התבוננות אחרת. לשמוח בכל הטוב, לקחת את פירות מעשינו ויצירתנו ולהפוך אותם לשבעה ימים של חג, שבו הם במרכז העניינים. אפשר לערוך רשימה של כל הדברים, כל הפירות אותם ניתן לאסוף, ומהם לבנות את הסוכה שבצילה אנו יושבים.

רק בשלב הבא, לאחר שתיקנו את חווית השמחה בכל הטוב, חווית האסיף, ניתן לעבור לשלב הגבוה יותר: “לשמוח לפני ה'”. את כל מה שהצמיחה האדמה, כל מה שזרענו בה וגדל, אנו לוקחים ונזכרים לפני מקור החיים, פותחים את הברכה אל מקורה האינסופי.

לשוב אל הטבע

הציווי “שמור את חודש האביב”, משפיע למעשה על כל מערכת הרגלים, ומצווה על חיבור בין המעגל הירחי-חודשי, למעגל השמשי-עונתי. בהקשר זה, חג הסוכות חייב להופיע “בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה”. נראה שגם בחברה לא חקלאית, בה זמן זה איבד את משמעותו המקורית, יש משמעות לשמירת מסגרת הזמן. אכן אנו “בצאת השנה”. אכן סיימנו את מעשינו לשנה זאת (עשרת הימים שבין ראש השנה לסוכות אינם ממש שנה חדשה, אלא יותר ימי דין ותשובה אחרונים על השנה החולפת), ועתה מתאים חג של אסיפה. ואולי יש כאן קריאה עמוקה יותר, קריאה לדורות: גם עם שבעיקרו אינו חקלאי, וגם שיטות חקלאיות מתקדמות יותר, לא פוטרות את האדם מהקריאה להיות קשוב לטבע, מחובר אליו. חיבור זה למעגל השנה, ליבול הנאסף מן האדמה ומן העצים, יכול להשיב גם לאדם הרבה בריאות ושמחה, שלעיתים מתקשות יותר להתפתח תחת קירות בטון. חג הסוכות מתאים גם לעבודה זו: יותר טבע, צמחים, עצים, סוכה. אפשר גם לעשות פעולות מכוונות לצורך כך – פחות מחשבים, מכוניות וטלפונים יותר “ושמחת אתה וביתך”, ישיבה בתוך הריחות והקולות של הטבע.

אסוף את המעשים

חשבתי לצרף כאן את הפתיחה לשיר המופלא ששרה נעמי שמר (וכתב איתמר פרת):

אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

כשקראתי שוב את השיר, נוכחתי שזהו למעשה שיר זכרון נוגע, על אשה שמתה בדמי ימיה (תרצה רבינוביץ’, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 40). הדברים מקבלים ביטוי בשורות הבאות של השיר:

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

אסיפת המעשים נעשית כאן כבר כש”אין מה לעשות”, שלאדמה כבר אין מה לתת לזה ששוכב תחתיה (“האדמה היא אפורה מתחת לשלפים”). יש רק הבטחה ש”הגשם עוד יחונן את עפרה”. האם חייבים להמתין לתום החיים על מנת לערוך אסיף? האם לא ניתן “לאסוף את המעשים” לפחות פעם בשנה?

חג סוכות שמח!