פתיחה

אמת ושלום מתנגשים פעמים רבות. לפעמים נראה שדווקא הסתרת האמת מעודדת שלום, וגילויה מפר אותו. גם בהתבוננות פנימה, יש לפעמים מתח בין האמת, ראיית התמונה כמו שהיא, איפה אני באמת, לבין השלום הפנימי, השלווה, ההרמוניה והקבלה העצמית. מהי הדרך הנכונה בעבודת התשובה? האם כנותם של בעלי המוסר היא הצריכה להוות מודל לימים אלו? או שמא דווקא השקעה בשלום פנימי ובקבלה עצמית? ננסה לגעת בשאלות אלו תוך עיסוק במתחים שונים המתגלים בין האמת והשלום.

 נישואי בית שמאי ובית הלל – “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”

בספרות התנאים מופיעות מחלוקות רבות בין בית שמאי ובית הלל בענייני גירושין, נישואין וייבום. מחלוקות אלו אינן נוגעות רק לפרטים בהלכות אלו, אלא לתפיסות העולם היסודיות ביותר בנוגע לקשר הנישואין והתרתו: העילה המצדיקה גירושין, אופי הקידושין ושיעור הכסף הדרוש לשם כך, דינם של גירושין שלאחריהם התייחדו הגבר והאשה ועוד. למרות תפיסות העולם המנוגדות, מעידה התוספתא ביבמות שהם לא נמנעו מלישא נשים זה מזה:

…אע”פ שנחלקו ב”ש וב”ה בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב”ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב”ה מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: +זכריה ח’+ האמת והשלום אהבו; (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד עמוד ב)

אהבת האמת והשלום, מאפשרת לבית שמאי ולבית הלל לבוא בקשרי הנישואין.[1] מעניין לשים לב, שלא מדובר כאן על ויתור על האמת, או ויתור על השלום, אלא על האהבה השוררת ביניהם ומאפשרת חיבור.
אם ניקח את הדברים לעולם הנפשי, העצה העולה מכאן היא נתינת מקום מוחלט לאמת ומקום מוחלט לשלום, מציאות שאכן יוצרת מחלוקת וקרע מסוים. אולם, ניתן לגשר על קרע זה דווקא מתוך ההבנה של כל אחד מן הצדדים את חשיבותו של השני, והאהבה השרויה ביניהם. אני אוהב את האמת שלי, את המבט הנוקב, הישר והבלתי מתפשר או אני בוחן את עצמי. ומתוכו, אני אוהב גם את המבט של השלום, ההרמוניה, הקבלה הפנימית של התופעות בתוכי – גם אלו שלא עומדות במבחן היושר המוחלט.

אמת ופשרה בדין – האם מותר לדיין “לבצוע” (לעשות פשרה)?

מחלוקת גדולה בין התנאים מותר לעשות פשרה בדין. נביא שתיים מתוך הדעות:

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (לעשות פשרה), וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ… אלא: יקוב הדין את ההר… וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו… רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: +זכריה ח’+ אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע. תלמוד בבלי מסכת (סנהדרין דף ו עמוד ב)

עולם המשפט, מקום הכרעת היושר והצדק, מכיל בתוכו דמויות שונות. מצד אחד משה, שדרכו היא “ייקוב הדין את ההר”, והוא אינו רואה בסיבוכי ומורכבויות העולם סיבה לוותר על הדין. מצד שני אהרן, שרודף שלום, ועיקר מעיינו לשים שלום בין אדם לחבירו. שני דפוסים אלו ממשיכים גם לתוך עולם התנאים, והמחלוקת חריפה – האם הדבר אסור ובגדר ניאוץ, או שהדבר הוא המימוש העמוק ביותר של המשפט – “משפט שלום”. חשוב לשים לב, שגם הדרך של “משפט שלום” אינה בגדר פשרה המוותרת לחלוטין על פן המשפט. אהרון “רודף שלום” – לא מדובר על “שלום של חלשים”, של ויתור, של חוסר כניסה לקונפליקטים, אלא על שלום שמחזר על פתחו של כל צד מהחולקים, מבין אותו עד תומו, מכיר לו את הצד השני החולק עליו ומתוך כך עושה שלום:

שכך היתה אומנותו של אהרן הצדיק, שמע על שנים שהיו מריבין, הולך אצל האחד, ואומר לו שלום עליך רבי, והוא אומר לו שלום עליך רבי ומרי, מאן יבקש מורי כאן, והוא אומר פלוני חבירך שגרני אליך לפייסך מפני שאמר, אוי שסרחתי על חבירי, מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו, וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני, והיה אומר לו, רבי, אני הוא שסרחתי עליו, הולך אצל האחר אומר לו כן, פגשו שניהם בדרך, זה אומר לזה מחול לי מורי שאני סרחתי, וזה אומר כן לזה; שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה, הולך אצל הבעל ואומר לו, בשביל שאני שומע שנתנצית עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא, ועוד אם אתה מוצא, ומתנצית עמך, תחלת דבר היא אומרת לך, כך עשית לאותה ראשונה. מסכתות קטנות (מסכת כלה רבתי פרק ג)

השלכת האמת לארץ – וצמיחתה משם

א”ר סימון בשעה שבא הקב”ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, זהו שכתוב (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו: חסד אומר – יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר – אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר – יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר – אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב”ה? נטל אמת והשליכו לארץ, זהו שכתוב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס… שלך (כלומר את האמת), תעלה אמת מן הארץ, זהו שכתוב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח
(בראשית רבא פרשה ח)

.על מנת לברוא את העולם, חייבת היתה האמת, חותמו של הקב”ה, להיות מושכלת ממרום ארצה. אמנם, גם השלום, שראה את האדם כמלא קטטות, התנגד לבריאת האדם. אך הוא אינו מושלך ארצה, ואינו מונע את הבריאה באותה עוצמה.[2] בעוד השלום נשאר כמידה שמימית, האמת צומחת מעתה מן הארץ. מעניין לחשוב מהי המשמעות לכך שאין אמת כמידה שמימית בעולם, והאמת היחידה שאנו מכירים היא האמת הצומחת מן הארץ. כך או כך, יש כאן ויתור מסוים על האמת מתוך הבנה שהיא מונעת בריאה, מונעת יצירה. ההיצמדות לאמת יכולה להיות מקפיאה. אין זו הצדקה להפסקת החיפוש המתמיד אחר האמת המסותרת בארץ. אך אולי כן ניתן לקחת מכאן מסר לעבודה הפנימית – החיפוש אחר האמת האובייקטיבית, הניתוח הנכון של חיי ומעשיי – הוא חסר תכלית. קיימת אמת, אך היא אמת פנימית, אמת הצומחת בעדינות מן הארץ.

“ולעשות שלום ביני לבין עצמי צריך הרבה חוצפה ידיים אמונה עיניים לעצום…”

מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר:  ה’ אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי:  כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ:  אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי:

החטא יוצר תחושה של חוסר שלום. העצמות, העצמיות, לא מסתדרים. האדם מרגיש מוכה ומיוסר. מהי הדרך להשיב את השלום הפנימי? בתורה העוסקת בפסוק זה, דן רבי נחמן מברסלב בדרך להשיב את השלום הפנימי. אולם, ברצוני להציג כאן קטע  מתורה אחרת מפורסמת – תורה רפב, כפתח לשלום פנימי גם במציאות של חטא

וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים] וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה עִם כָּל זֶה אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיך שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ”ל וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה

מהי האמת? האם לראות את כל הפגמים האמיתיים שבי, שקיימים אפילו בתוך מעשיי הטובים ביותר? אולי זו אכן האמת. אבל מי שרוצה שינוי באמת, תשובה אמיתית, כדאי לו שיפנה את מאמץ האמת שלו לחיפוש אחר הטוב האמיתי ששורה במעשיו. הנטייה הטבעית שלנו לעיתים אל צד הדכדוך והראייה השלילית, פוגעת באמת ויותר מכך בשלום הפנימי. שינוי אמיתי יכול להגיע מחיפוש אחר הטוב, המשיב את השלום הפנימי ומאפשר את התשובה.

[1] אפשר להבין שהאמת והשלום בפסוק רומזים לבית שמאי ובית הלל עצמם. בית שמאי כאמת בלתי מתפשרת (מסרבים לומר “כלה נאה וחסודה” אם איננה – מדבר שקר תרחק) ואילו בית הלל כשלום (כלה נאה וחסודה, שכן משנין מפני השלום). האמת והשלום אהבו, הוא יצירת חיבור דווקא מתוך אהבה בין עולם האמת לעולם השלום.

[2] פרשני המדרש התקשו בשאלה מדוע דווקא האמת מושכלת ארצה, עיין בהוצאת “מכון המדרש המבואר” שם. אולי ניתן לבאר בפשטות, שהשלום אינו מונע את הבריאה כי מעצם טבעו הוא שלום ולא מחלוקת…