אכילה ושתיה ביום הכפורים

עקרונות

א.      תענית יום הכפורים היא מן התורה, וממילא רק חשש לסכנת נפשות מתיר לאכול או לשתות, ולא חולי או קושי שאין בהם חשש סכנה.

ב.       יחד עם זה, חשוב להדגיש את הפסוק “וחי בהם”, ממנו למדו חז”ל שכל חשש לסכנה, גם אם זה רק ספק או ספק ספיקא, דוחה את המצוות. ממילא, בכל מצב שהצום עלול להביא לידי סכנה, גם בסיכוי קטן, יש לאכול או לשתות. כך למשל, אם במחלה מסויימת ישנו אחוז קטן מן החולים שיגיעו לידי סכנה אם יצומו, הרי כל מי שחולה במחלה זו צריך לאכול, כל עוד אין אבחנה ברורה שהוא אינו שייך לקבוצת הסיכון.

ג.       לכתחילה, מי שחושש לבעיה מחמת הצום, יברר מראש ויקבל חוות דעת רפואית מוסמכת על מצבו ופסיקה הלכתית כיצד עליו לנהוג.[1] אך במצב שאין אפשרות לקבל אבחנה מוסמכת, כגון כאשר בתוך יום הכיפורים נוצר מצב של חשש לסכנה ואין אפשרות לברר, יש ללכת על פי אבחנתו של האדם עצמו או הסובבים אותו, שאם הם חוששים לסכנה יש לאכול או לשתות, על פי הכלל “ספק נפשות להקל”.[2]

ד.       מי שמצבו הרפואי מחייב שתייה אך לא אכילה, ישתה ולא יאכל.[3] כך גם מבחינת הכמות – מי שצריך לאכול או לשתות, יאכל או ישתה לפי הצורך ולא מעבר לכך. אך שוב נדגיש, שבספק יש ללכת לקולא, ורק כאשר ברור שכבר אינו צריך אז חלה עליו מחדש חובת הצום.

ה.       מי שזקוק לשתייה ואסור לו לאכול, יכול לשתות משקים שיש להם ערך תזונתי, כגון מיץ טבעי.[4]

ו.       התענית היא המצוה העיקרית של יום הכפורים, וחמורה בהרבה מחובת התפילה ובודאי מתפילה במניין. לפיכך, מי שאם ישכב בבית יוכל להתענות ואם יילך לבית הכנסת ייחלש ויתייבש וייאלץ לאכול או לשתות, יישאר בבית ולא ייצא.[5]

אכילה ושתיה בשיעורים

ז.       אכילה או שתיה של פחות מכשיעור מפחיתה את חומרת האיסור, ולפיכך, אם הדבר אפשרי, יש לאכול או לשתות באופן זה.[6] אולם יש להבהיר, שגם בפחות מכשיעור יש איסור דאורייתא (“חצי שיעור אסור מן התורה”), ולפיכך גם אכילה ושתייה כזו מותרת רק במקרים של חשש לסכנה, ולא במצבים אחרים. (לגבי נטילת תרופות במצבים שאין בהם סכנה – עיינו להלן סעיף ‎יט.)

ח.       באופן מעשי, אכילה ושתייה בשיעורים רלוונטית בדרך כלל רק לגבי מי שמצבו הרפואי ידוע מראש והוא יכול לתכנן את אכילתו ושתייתו ולחלק אותן על פני היממה. מי שנקלע באופן פתאומי למצב של חשש סכנה, בדרך כלל לא תועיל לו אכילה בשיעורים, ועליו לאכול או לשתות ברצף עד שישוב לאיתנו.[7]

ט.      שיעור האכילה בשיעורים הוא כ- 30 סמ”ק, דהיינו מעט יותר מנפח של קופסת גפרורים רגילה (הכוונה היא לנפח הקופסה כולה, כולל דפנותיה, ולא רק התכולה שלה).

י.       שיעור השתייה בשיעורים משתנה מאדם לאדם, לפי גודל פיו. המדידה בפועל של השיעור לכל אדם ואדם אינה פשוטה. מקובל שאצל אדם בעל מבנה גוף בינוני השיעור הוא כ-40 סמ”ק או מעט יותר. על פי זה ניתן להעריך את השיעור לאנשים בעלי מבנה גוף קטן יותר.

יא.     מדידה לצורך זה מותרת גם ביום הכפורים עצמו. אולם מי שיודע שיזדקק לאכילה או שתייה בשיעורים, כדאי שיכין לו מראש כלי מידה, כגון שימצא כוסית קטנה שמכילה את השיעור הנ”ל, או שימדוד את השיעור לתוך כוסית ויסמן את השיעור.

יב.      משך ההפסקה בין שיעור לשיעור, נתון במחלוקת גדולה בין הפוסקים: בין 2 דקות ל-9 דקות (ויש אף דעות מחמירות יותר). לכתחילה מקובל להמתין 9 דקות, כיוון שבפועל גם בהפסקות כאלה ניתן לאכול ולשתות כמויות מספיקות די והותר (לגבי שתייה – באופן זה ניתן לשתות כרבע ליטר בשעה, דהיינו 2-3 ליטר בשעות היום). אם בהפסקות כאלה לא יספיק לאכול או לשתות את הכמות הדרושה לו, אפשר לצמצם את ההפסקה ל- 5 דקות ואף ל-2 דקות, על פי הצורך. לגבי שתייה ישנה דעה מקילה אף יותר, שדי בהפסקה של שניות מעטות, ולפיכך בשעת הצורך, שלא ניתן לחכות אפילו 2 דקות, עדיף לשתות בשיעורים ובהפסקות קטנות מאשר לשתות בשתייה רגילה.

יג.      בין שתייה לאכילה אין צורך להפסיק, אלא ההפסקה היא בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.

יד.      מי שאוכל ביום הכפורים, אינו מקדש ואינו חייב בלחם משנה, גם ביום הכפורים שחל בשבת. בברכת המזון יאמר “יעלה ויבוא” ובשבת גם “רצה”, אבל אם שכח אינו חוזר.

מעוברות ומניקות

טו.     באופן עקרוני, גם סכנה לעובר (גם בשלב ראשוני של ההריון), מהווה פיקוח נפש הדוחה את התענית. אף על פי כן, ההלכה המקובלת היא שנשים מעוברות צריכות לצום ביום הכפורים. פסיקה זו נתמכת גם ביידע הרפואי המודרני, המבוסס על מחקרים, שאינו מצביע על סיכון מוגבר בצום, כאשר מדובר בהריון תקין.[8] אם מדובר על הריון בסיכון מיוחד (בגלל בעיות בהריון הזה או בהריונות קודמים), יש כמובן לברר את השאלה באופן פרטני, ובמקרים רבים יש לשתות בשיעורים.

טז.     אשה בהריון שמרגישה צירים באמצע הצום, תשתה מיד בכמות גדולה. גם אם מדובר בחודש התשיעי, שכבר אין חשש בלידת העובר, אם החלו צירים יש לשתות בכמות גדולה, כדי שלא תגיע ללידה במצב של התייבשות.

יז.      גם לגבי מניקות, ההלכה המקובלת היא שהן צריכות להתענות. בעניין זה, היידע הרפואי בימינו מצביע על כך שיש אחוז מסויים של מניקות שהצום גורם להן להמעטת ההנקה או אף הפסקתה. יש מן הפוסקים שראו בכך חשש לסכנה, ולפיכך הם פוסקים למניקות (באופן כללי או ברוב המקרים) לשתות בשיעורים. אולם רוב הפוסקים אינם רואים זאת כחשש סכנה, מכיוון שכיום ישנם תחליפי חלב,[9] ולפיכך הפסיקה המקובלת היא שהמניקות צריכות להתענות. במקרים חריגים, כגון תינוק שמצבו הבריאותי דורש דוקא הנקה,[10] יש לשתות בשיעורים.

יח.     בין לגבי מעוברות ובין לגבי מניקות (וכמובן לכל אדם), ההמלצה הרפואית היא לשתות הרבה בכל היממה שלפני הצום, ולא רק בשעות האחרונות.

נטילת תרופות במצבים שאין בהם סכנה

יט.     כאמור, אכילה ושתיה, גם אם הן פחות מכשיעור, הותרו רק במצב של חשש סכנה. אולם לגבי תרופות ישנו בדרך כלל צד נוסף להתיר – משום שבדרך כלל הן אינן ראויות כלל לאכילה. לפיכך, תרופות כאלה מותר ליטלן גם במצב שאין בו חשש סכנה, כל עוד האדם מוגדר כ”חולה” או שיש בכך צורך משמעותי אחר.[11]  אם האדם אינו מסוגל לבלוע את התרופה ללא משקה, ניתן לשתות פחות מכשיעור (עיינו לעיל סעיף ‎י) של משקה מר, כגון מים שהמיסו בהם קפה או תה בכמות כזו שהם מרים ואינם ראויים לשתייה נורמלית.