שאלה: 
האם לא הגיעה השעה לבטל את מנהגי האבלות בספירת העומר? הרי מעיקרם צריכים ימים אלו להיות ימים טובים!

תשובה:

מקור המנהג 
בספרות חז”ל לא מוזכרים מנהגי האבלות. אולם, בגמרא ביבמות (סב,ב) מסופר: “שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם”. בעקבות דברים אלו נהגו שלא להינשא בין פסח לעצרת. לראשונה מופיע המנהג אצל הגאונים (הלכות פסוקות צד ובשערי תשובה רעח) והוא מובא גם בטור ובשו”ע (תצג). בטור מובא שיש מקומות שנהגו גם שלא להסתפר ובבית יוסף מובא המקור: “כ”כ הר”י אבן שועיב בדרשת יום ראשון של פסח (מא,ד) וכן המנהג פשוט בינינו”. בשו”ע הובא מנהג זה להלכה.

תוקף המנהג 
כפי שראינו תוקפה של האבלות הוא מכוח המנהג. הרמב”ם (ממרים ב,ב) מביא שמנהג שנוצר על ידי בית הדין ופשט בכל ישראל יכול להתבטל רק על ידי בי”ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין. אמנם כאן לא נתקן המנהג על ידי הסנהדרין אבל מקור הסמכות הוא ההתפשטות בעם. אין ספק שכלל ישראל קיבל עליו את מנהגי האבלות בספירת העומר ולכן אין בזמננו יכולת לבטל את המנהג.

הימים מפסח עד עצרת מיוחדים לשלום 
לדעתי, גם אם היה כיום בית דין הגדול – לא היו מבטלים את המנהג. יותר מכך, אם לא היה המנהג קיים היה בי”ד צריך לתקנו מעיקרא.

התלמודים נחלקו האם קרבן פסח הוא קורבן יחיד או ציבור. על פי הלל בירושלמי (פסחים לג,ד) מדובר בקרבן ציבור ואילו בבבלי (יומא נא,א) נפסק כי זהו קרבן יחיד. בוודאי שמצד האמת אלו ואלו דברי אלוהים חיים. קרבן פסח מבטא את לידת עם ישראל ביצירת מצרים ולכן הוא מכיל מאפיינים של שני הצדדים – כשם שכל אדם הוא אדם בפני עצמו, אך יש לו גם קשר ושיוך לכלל העם. לכן כל יחיד חייב בקרבן, אבל הוא צריך לעשות זאת כחלק מחבורה (“להימנות”) שהיא ציבור בזעיר אנפין. בעצרת מובאים “שלמי ציבור”, שלמים הם בדרך כלל קרבן יחיד וכאן זהו מקרה בודד של הבאתם על ידי ציבור שנחשב כאן כאיש אחד ומכוח הציבור השלמים עולים דרגה לקדשי קדשים.

הקשר בין אחדות הציבור ובין חג השבועות קשור למתן תורה שלא היתה יכולה להינתן אלא מתוך אחדות. כפי שנדרש במכילתא (יתרו,א) – “הושוו כולם לב אחד” ובניסוחו של רש”י “כאיש אחד בלב אחד”. גם בזוהר הקדוש נאמר שהשכינה אינה שורה אלא במקום שלם.

חשיבות מנהג האבלות בימינו 
מיתת תלמידי ר”ע בין פסח לעצרת מלמדת כי הם פגמו במידת האחווה ולא נהגו כבוד זה בזה. זו הסיבה שנענשו דווקא בימים שמיועדים להכנה לקראת יום החמישים, יום אחדות ישראל. לפי אבות דר”נ (כה) והגמ’ בסנהדרין (סח,א) עשרת הרוגי מלכות (ר”ע ביניהם) היה עונש על נידויו של רבי אליעזר.

לצערנו הרב, היום יש צורך גדול לתקן את האחווה בין לומדי התורה ובתי המדרש השונים. חטאם של תלמידי ר”ע מאיים גם היום כאשר תלמידי חכמים אינם מרבים שלום ביניהם. למרבה הצער, עולם התורה, על כל גווניו, חייב לחזור בתשובה בימים אלו. מנהגי האבלות אינם רק אבלות ישנה על מאורע היסטורי, זוהי אבלות על עולם התורה היום שאינו נוהג כבוד זה בזה.

נסיים בדברי הגמרא בסנהדרין (כד,א) בתפילה שנהיה כחכמי א”י: “‘ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים’, נועם: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים: אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה”.

מאמר זה פורסם לראשונה בעלון ‘שבת בשבתו’, גיליון 34, פרשת אמור תשס”ח