אחיה אונגר ויהודה כץ[1]

ראשי פרקים

1. הקדמה
2. סדר הפסוקים
3. פרשת משפטים כבין אדם למקום, ועיקרון “מידה כנגד מידה”
4. מידה כנגד מידה – עונש או פיצוי?
5. הראייה האלוקית והראייה האנושית

1. הקדמה

קשה לקורא בפרשת משפטים לזהות מבנה ברור בסדר פרשת נזיקין. עובדה זו מקשה על הבנת תוכנה ומהותה של תורת נזיקין כפי שמופיעה בפסוקים.

בתחילת הפרשה נושא הפסוקים הנו רצח (שמות כ”א; כב-כג[2]):

כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה… ואם אסון יהיה…

אחר כך הפסוקים עוסקים במקרה של חבלה (כו-כז):

וכי יכה איש את עין עבדו…

ועוברים שוב חזרה לעסוק ברצח (כח-לב):

כי יגח שור את איש או את אשה ומת…

לאחר מכן הפסוקים עוסקים בבור (לג-לד):

וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור…

עוברים לנושא הזק ממון (לה-לו):

וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת…

הנושא הבא הנו גנבה (לז – כ”ב, ג):

כי יגנוב שור או שה…

לבסוף, חוזרים הפסוקים שנית לנושא הזק ממון (כ”ב, ד-ה):

כי יבער איש שדה או כרם… כי תצא אש…

מדוע הפסוקים שעוסקים באותו נושא אינם נכתבים ברצף אחד?

קושי נוסף: מדוע הפרשה דנה בנושאים אשר שייכים הן למשפט הפלילי (כגון רצח וגניבה) והן למשפט האזרחי (כגון הזק ממון) בצורה מעורבבת, ללא כל הבחנה בין שני תחומים אלה, אשר שונים מהותית זה מזה?

בהמשך, נציע מבנה מסודר לפרשה. מתוך כך, ננסה לעמוד על מהותה הפנימית של תורת נזיקין ויחסה לקטגוריות הפלילית והאזרחית אשר במשפט.

2. סדר הפסוקים

בנו יעקב[3] הציע הסבר לסדר בו כתובים הדינים בפרשה זו. הקריטריון עליו מושתת היסוד לסדר זה הנו זהות הניזק בכל מקרה ודין. בתחילה ישנו דיון במקרים בהם זהות הניזק הינה אדם: פסוקים כב-לג בפרק כ”א. אחר כך הדיון עובר למקרים בהם זהות הניזק הינה שור: המשך פרק כ”א וכן פסוקים א-ג בפרק כ”ב. ולבסוף זהות הניזק הינה שדה: פסוקים ד-ה. על פי הסבר זה מתקבלים שלושה רבדים בפרשה זו: אדם, שור ושדה[4].

ניתן להצביע על מבנה נוסף הקיים בפרשה: בכל נושא ישנה ראשית התייחסות לדין האדם, ואחר כך לדין השור. הפרשה מתחילה בדין רצח וחבלה שנעשים ע”י אדם – רצח[5] ע”י אדם (פסוקים כב-כז), וממשיכה בדין רצח ע”י שור (פסוקים כח-לב).

הנושא הבא עוסק בבור. על אף שבתורה שבע”פ[6] רואים אנו את בור כמזיק בפני עצמו, ואחד מארבעת אבות הנזיקין, מפשט הפסוקים משתמע, שהחיוב על נזק בור הוא משום אדם המזיק ולא משום בור המזיק: “וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור…” – היזק ע”י אדם (פסוקים לג-לד). ביטוי יותר טבעי לאדם המזיק, אשר חיובו נובע מפסוק זה, קיים במקרה של היזק ע”י בור. לאחר מכן, יש דיון בדין היזק ע”י שור (פסוקים לה-לו).

ולבסוף: “כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו…” – דין גנבה ע”י אדם (כ”א, לז – כ”ב, ג), שבעקבותיו דין גנבה ע”י שור – “כי יבער איש[7] שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר…”. לא מדובר כאן על אירוע של היזק, אלא על אירוע של גניבה, שבהמות רועות בשדות אחרים[8].

להלן סדר הדינים בפרשה באמצעות טבלה:

מבנה זה אינו כולל בתוכו את הפסוקים העוסקים באש, וכאן משלימים המבנים זה את זה (בנו יעקב מתייחס למקרה אש, בו זהות הניזק הינה שדה, ברובד השלישי במבנה הפרשה כפי שנאמר לעיל).

מבנים אלו מלמדים עד כמה פרשיה זו אכן מסודרת באופן הגיוני, נושא אחר נושא.

3. פרשת משפטים כבין אדם למקום, ועיקרון “מידה כנגד מידה”

נותר לנו להשיב על השאלה השניה, שאלת אחדות הפרשה. כפי שאמרנו לעיל, הפרשה עוסקת הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. מדוע אין הבחנה בין שני התחומים?

פרופסור משה גרינברג[9] עמד על כך, שישנו הבדל בסיסי בין מערכת המשפט של התורה לבין מערכות משפט אחרות. הבדל זה מתבטא בעובדה, שמערכות משפט אחרות פועלות בעיקר במישור של בין אדם לחברו. התורה, לעומת זאת, פועלת במישור של בין אדם למקום.

במשפט הקדום, כל העבירות הנן במישור של בין אדם לחברו. דוגמא לכך ניתן לראות בחוקי חמורבי בהקשר של עבירת הניאוף. כאשר אישה נואפת דינה מוות. אך אם רצה בעלה הוא יכול למחול לה, להחזירה לביתו ולבטל את הדין. מציאות דומה הייתה קיימת במקרי רצח, כאשר משפחת הנרצח או קרוביו היו מוחלים לרוצח.

התורה שוללת אפשרות זו מכל וכל. האדם כשלעצמו אינו רשאי כלל למחול. זה משום שעבירות נתפסות כעבירות נגד הקב”ה. לדוגמא, בניאוף – יוסף עונה לפיתויי אשת פוטיפר באומרו: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים” (בראשית ל”ט, ט), וברצח – “ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם: שפך דם האדם באדם דמו שפך כי בצלם אלהים עשה את האדם” (בראשית ט’, ה-ו).

מערכות המשפט הקדום נכתבו ע”י אדם. טענת חמורבי, כפי שמצטיירת מתוך מערכת החוקים אותה חוקק, אומרת, שהאלים מעונינים בסדר בסיסי בעולם. זו המטרה שעמדה לנגד עיניו. במערכת זו, אשר רובה ככולה הינה משפט אזרחי-חברתי המתחשב בצרכים כלכליים, מובן המקום למחילה ע”י הניזק. מחילה תורמת להשגת מטרה זו, מכיוון שהיא אכן משכינה סדר ושלום.

ביטוי נוסף לשוני המהותי בין מערכת המשפט התורנית למערכות משפט אחרות הינו, כפי שתיאר זאת גרינברג, שחוקי חמורבי[10] לדוגמא הינם רטרוספקטיביים. הם לא שמו להם כמטרה לחנך ולמנוע סכסוכים אלא רק ליישב סכסוכים שנוצרו. מנגד, התורה פועלת מנקודת מבט פרוספקטיבית ודוגלת בלימוד תורה ושינון ההלכות והציוויים. היא מקדשת את העוסקים בה, קדושה הנובעת מקיום משפטי ה’.

על פי טענת גרינברג, שהסביר שכל מערכת המשפט של התורה פועלת ברובד של בין אדם לקב”ה, כל העברות הינן במישור אחד. כתוצאה מכך, אין מקום להבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי בתורה. על פי דבריו אלו שאלתנו נשללת, שכן היא יוצאת מתוך ההנחה, שהבדל זה קיים.

ההוכחה לכך היא, שישנו עיקרון משפטי המאחד בין כל מרכיבי הפרשה. עיקרון זה נובע מעצם העובדה שמערכת המשפט התורנית כולה קיימת במישור של בין אדם למקום. עיקרון זה הינו העיקרון של “מידה כנגד מידה”, אשר מהווה עיקרון בסיסי בהנהגת הקב”ה את העולם. מצוות התורה הינן התגלות הצדק וההשגחה האלוקית בעולם, והשפעתם על האדם היא ביחס של מידה כנגד מידה.

העיקרון של מידה כנגד מידה מתגלה לעין הקורא כמוטיב החוזר לאורך כל הפרשיה כולה. בתחילה, בענין רצח: “נפש תחת נפש” (כ”א, כג). אחר כך, בענין חבלה: “עין תחת עין…” (כד-כה). שוב בענין רצח: “שור תחת השור” (לו). ובסופו של דבר בהזק ממון: “כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם” (כ”ב, ד) – פגעת בשדה חברך ולכן הנך משלם ממיטב השדה וממיטב הכרם בחזרה, מידה כנגד מידה (שדה תחת שדה וכרם תחת כרם).

כפל בגנבה: “אם ימצא הגנב ישלם שניים” (כ”ב, ז), מהווה בעצמו מידה כנגד מידה. החזרת הקרן היא דבר בסיסי ללא כל קשר למערכת הענישה. מכיוון שחיסרת לזולת את הקרן נחסר גם לך, הגנב, את אותה הקרן על ידי תשלום הקרן השניה, היא הכפל. שוב בא לידי ביטוי העיקרון של מידה כנגד מידה.

כמו כן, מופיעים בספר ויקרא דינים נוספים המבטאים את העיקרון של מידה כנגד מידה: “מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש… ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו… שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן… כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו” (כ”ד, יח-כ).

א”כ, אם ברצוננו להבין את משמעותה של תורת נזיקין כמשתמע מהפסוקים, עלינו להעמיק בהבנת העיקרון של מידה כנגד מידה.

לעיקרון זה של מידה כנגד מידה, ישנן דוגמאות נוספות רבות השזורות לאורך כל התנ”ך[11].

אנו רואים שיעקב אבינו מתחזה לעשו אחיו על מנת לקבל את הברכות מיצחק אביו (בראשית כ”ז). בהמשך חייו, יעקב בורח מפני עשו ומגיע לדודו לבן הארמי. יעקב, אשר חפץ לשאת את רחל, נאלץ לעבוד עבורה שבע שנים. בליל הכלולות לאה מתחזה לרחל ומערימה על יעקב (שם כ”ט, טז-כו). ישנו דמיון רב בין שני המאורעות. עשו ויעקב מול יצחק מקבילים לרחל ולאה מול יעקב. יעקב גורם ליצחק לברכו במקום עשו, ולבן ולאה (המקבילים לרבקה ויעקב) מערימים על יעקב וגורמים לו לשאת את האחות הבכירה – מידה כנגד מידה.

דוגמא נוספת לעיקרון זה מופיעה בסיפור יהודה ותמר. יהודה, כידוע, היה בעל תפקיד עיקרי במכירת יוסף. בסופה של המכירה, מערימים האחים על יעקב אבינו, ומטבילים את כתונת יוסף בדם (של שעיר עזים) ושם נאמר: “…הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא. ויכירה…” (שם ל”ז, לב-לג). לאחר פרשיה זו מסופר על כך שיהודה בא על כלתו תמר שלא בידיעתו בחושבה לזונה, ומשאיר לה עירבון (חותם, פתילים ומטה) עד שישלח גדי עזים בשכרה. כשמתגלה שתמר הרה, ולאחר שיהודה מצווה לשורפה, תמר פונה ליהודה: “ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה… ויכר יהודה…” (שם לח פסוקים יא-ל, כה-כ). וכדאיתא בסוטה: “א”ר חמא ברבי חנניא: בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו…” (סוטה י ע”ב) – מידה כנגד מידה.

4. מידה כנגד מידה – עונש או פיצוי?

ניתן לראות, שמידה כנגד מידה מהווה עיקרון בסיסי בהנהגת הקב”ה את העולם. זאת מכיוון שעיקרון זה של מידה כנגד מידה מאגד בתוכו יותר מאשר מערכת ענישה גרידא. הוא ההמחשה של ההתנהגות שצריכה לשרור בין ההויה האלוקית לאדם.

במבט ראשון עולה, שעיקרון מידה כנגד מידה מתקיים כאן לכאורה במישור הענישה. מדוע אנו מצווים לעקור את עין המזיק כגמול למעשהו הרע, אם אין בכך כל תועלת לניזק עצמו? ואם תמצא לומר ש”עין תחת עין” עוסק בממון, אזי כיצד נוכל להביא הסבר המניח את הדעת לפסוק “נפש תחת נפש”, הרי אין בהריגת הרוצח כל תועלת לנרצח אשר איננו קיים כבר בעולם הזה?! מה עוד, שגם הדוגמאות שהובאו לעיל מספר בראשית מורות לכאורה שמשמעות עיקרון זה היא ענישה. כמו כן, במקרה של “כי יבער”, העובדה שעיקרון המידה כנגד מידה מתבצע דווקא במיטב כרמו ושדהו של המזיק, מעידה על כך, שיש כאן מגמה לענישתו.

מאידך, במקרה של היזק שור מופיע: “שלם ישלם שור תחת השור”. המילה “תחת” משמעותה בתנ”ך ‘במקום’ replacement))[12], שבהבנה פשוטה מתכוונת להשלמה, יש איזושהי נתינה של משהו במקום. בנוסף לכך, בפרשת אמור מופיע בפסוקים: “ונתתה נפש תחת נפש”. השימוש במילה נתינה יכול להצביע על משמעות של השלמה.

מצד אחד נראה, שעיקרון מידה כנגד מידה הנו עיקרון בעולם העונש. מאידך, יש בו גם פן של תשלום פיצויים. בעייתיות זו הביאה להסברים מרחיקי לכת[13].

ניסיון לתרץ שאלה זו ע”י ההלכה בחז”ל, ש”עין תחת עין” = “ממון”, ולכן יש כאן את שני המוטיבים – הן עונש והן פיצוי, אינו מספק, שכן בעניין: “ונתתה נפש תחת נפש” השאלה עדיין עומדת בעינה[14].

5. הראייה האלוקית והראייה האנושית

בספר במדבר מובא (ל”ה, לא-לד):

ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה’ שכן בתוך בני ישראל.

מעשה הרצח איננו חטא כלפי הנרצח ומשפחתו בלבד. הוא מהווה חטא חמור גם כלפי הקב”ה. כפי שמתואר בפסוקים, רצח פוגע בארץ ומטמא אותה: “כי הדם הוא יחניף[15] את הארץ… ולא תטמא את הארץ…”. כאשר טמאה הארץ אין השכינה שורה בה: “ולא תטמא את הארץ אשר אני שוכן בתוכה…”. עבירה פוגעת באופן אימננטי במציאותה של ההוויה האלוקית. אין הקב”ה שוכן בארץ כאשר היא טמאה. אותה פגיעה בהוויה האלוקית מהווה מעין “פגיעה” בקב”ה עצמו, או במילים אחרות חטא כלפי המקום.

על פי הבנה זו יש מקום לתפיסת ההשלמה כתיקון. הפיצוי משלים את החיסרון אשר נוצר במציאות ובאופן זה מאזן אותה, ומסיר את הטומאה שגורמת לקב”ה להסיר את שכינתו מן הארץ.

מפסוקים אלו עולות אסוציאציות רבות המקשרות בינם לבין פרשת המקדש. מוזכרים בפרשה זו עניני טומאה, הדומים לאיסורי טומאה שהיו נהוגים במקדש. כמו כן כתוב: “ולארץ לא יכופר… כי אם בדם שופכו”. דם במשמעות זו מקביל לדם הקורבנות במקדש אשר מכפר על החוטא: “כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר” (ויקרא י”ז, יא). דמיון זה יכול להסביר את העובדה, שכאשר טמאה הארץ אין הקב”ה שוכן בה. הארץ כמו גם המקדש, הינם מקום משכנו של הקב”ה. כתוצאה מכך, כאשר אדם רוצח, הוא פוגע בהשראת השכינה. הפיתרון לכך הוא מידה כנגד מידה – “שופך דם האדם באדם דמו ישפך” (בראשית ט’, ו). הפיתרון היחידי לסילוק הטומאה והפגיעה הרוחנית במציאות הוא הריגת הרוצח. “נפש תחת נפש”, דם תחת דם, מידה כנגד מידה[16].

עד כה עסקנו ברצח. ניתן לומר, שרצח הינו המקרה הקיצוני ביותר, והוא מהווה אב טיפוס לשאר המקרים בפרשה. גם בפגיעות גופניות אחרות כמו ב”עין תחת עין”, “שן תחת שן” וכדומה, ישנה פגיעה בקדושה. בפגיעות אלו קיימת אותה מערכת כמו ברצח, רק באופן מוקטן יותר, מעין רצח חלקי. האדם נברא בצלם אלוקים: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו…” (בראשית א’, כז). כתוצאה מכך, פגיעה באדם מתפרשת גם כפגיעה במערכת רוחנית. “ואיש כי יתן מום בעמיתו” (ויקרא כ”ד, יט) – המילה מום מעלה אסוציאציה למערכת הקורבנות. דבר זה יכול לרמז, שפגיעה באדם איננה פגיעה פיזית גרידא, אלא קשורה למערכת רוחנית[17]. הפיתרון לפגיעה כזו מתבצע ע”י החלת עקרון מידה כנגד מידה. באופן זה חוזר האיזון למציאות וישנו תיקון לפגיעה הרוחנית.

ע”פ הבנה זו נוכל לומר, שמשמעות עיקרון מידה כנגד מידה איננו רק ענישה במובן הפשוט. הוא מהווה גם תיקון רוחני לפגיעה שנגרמה למציאות, היא המערכת האלוקית. מלבד רובד הפיצוי, אותו סקרנו לעיל, ישנו רובד של ענישה, שמטרתה הרוחנית תיקון. המטרה הרוחנית שהיא תיקון מותאמת עם המטרה הגשמית שהיא פיצוי – התיקון הרוחני מושג באמצעות התיקון הגשמי, דהיינו פיצוי ממוני.

מציאות זו נכונה לתורה שבכתב.

בתורה שבע”פ אנו נתקלים במספר דינים והלכות אשר אינם תואמים מציאות זו. לדוגמא: דין “עין תחת עין” בתורה שבע”פ משמעותו תשלום פיצויים – “ממון”, בניגוד לפשט דברי התורה שבכתב, ש”עין תחת עין” ממש.

הרב קוק כותב בתחילת אורות התורה[18] על כך, שהתורה שבכתב רואה את הדברים מנקודת המבט האלוקית, והתורה שבע”פ מביאה לידי ביטוי נקודת מבט נוספת, נקודת המבט האנושית.

על פי דבריו אלו נוכל לומר, שנקודת מבט האלוקית של התורה שבכתב מתייחסת אל הניזק כאובייקט בתוך המערכת הכללית של ההוויה האלוקית, שנפגעה ע”י המזיק ומעשיו. יש לתקן את העיוות, תיקון שייעשה ע”י מידה כנגד מידה. מנקודת מבט זו, הנפגע האמיתי ממעשי המזיק היא ההויה האלוקית. מעשי המזיק טימאו את הארץ. כתוצאה מכך נדרש המזיק לתת את הדין – תיקון המציאות ע”י עיקרון מידה כנגד מידה. מזווית ראיה זו היחס לניזק הינו כאובייקט בלבד. אין הניזק מקבל פיצויים, משום שישנה דרישה ישירה לתיקון המציאות במישור העליון. התורה שבעל פה משלבת בין שתי הראיות, בין הראייה האלוקית ובין הראייה האנושית. בתוך תורה שבע”פ אנו מתחשבים במבט בני האדם. גם להם ישנה תביעה נגד המזיק. מתוך כך, ישנה דרישה לתיקון העוול גם במדרגת האדם. דרישה זו באה לידי ביטוי בכך שהציווי “עין תחת עין” מקבל משמעות ממונית – פיצויים לניזק בשווי העין שנפגעה. התורה שבעל פה משמרת את עיקרון ה”מידה כנגד מידה”, אך משנה את צורת ההתייחסות – מהחסרת איבר לתשלום ממון.

מתוך כך נוצרים שני רבדים שונים. ישנו רובד מוחלט, אשר בו למרות הרצון האנושי לרחם על הניזק ולחייב את המזיק לפצותו לא ניתן להתעלם מההשלכות החמורות של מעשה הנזק. התיקון המתבקש הינו פגיעה זהה במזיק מידה כנגד מידה, עין תחת עין ממש. מול רובד זה, ישנו רובד נוסף, אנושי, אשר בו יש מקום לגלות יחס כלפי הניזק. במקום לעקור את עין המזיק נחייב את המזיק לשלם פיצויים כספיים לניזק. חיוב “עין תחת עין” מקבל משמעות ממונית, כמופיע במסכת בבא קמא (פד ע”א) וברמב”ם (פ”א מהלכות חובל ומזיק ה”ב): “מפי השמועה למדו שזה שנאמר ‘תחת’ – לשלם ממון הוא”.

ניתן לסכם זאת כך: חטא או עברה אינם קיימים כמערכת יחסים בין ניזק ומזיק, המנותקת מההוויה האלוקית. הם אימננטיים למציאות ופוגעים פגיעה בעצם ההוויה האלוקית בעולם. פגיעה כזו דורשת תיקון, אשר מושג ע”י עיקרון מידה כנגד מידה, שמאזן את הפגיעה. במישור תורה שבכתב האיזון בא לידי ביטוי ע”י מידה כנגד מידה במשמעותה הפיזית, אולם בתורה שבעל פה נוסף הפן האנושי ומתחשבים בפגיעה בניזק, והיא אשר מקנה לאיזון זה משמעות ממונית.

הבנה זו שופכת אור על פשרו של דין נוסף – דין תשלום כפל בגנבה. במערכות חוקים אחרות בעולם הקדום ואף בימינו אנו העונש המוטל על הגנב חמור. בספרי החוקים הקדומים עליו לשלם לעיתים פי שלושים מגנבתו, והדבר מגיע אף לכריתת ידו (בסעודיה לדוגמא), ולעיתים גורר הוצאה להורג. מטרת עונשים אלו הרתעת הגנב והקולגות הפוטנציאליים למקצוע. התורה אינה גוזרת עונשים כה כבדים על הגנב. דינו תשלום כפל בלבד. יוצא מכך, שאם באופן תיאורטי “יצליח” הגנב ב – 51% אחוז מגנבותיו, הרי גם אם אחר כך ייתפס, היו מעשיו ריוחיים. גורם ההרתעה בעונש שכזה כמעט ואיננו מורגש. ייתכן, אם כן, שמטרתו העיקרית של עונש זה איננה בהכרח הרתעה. גנבה איננה בעיה חברתית בלבד. במעשה הגנבה בדומה לדין רצח ישנה גם כן פגיעה אימננטית במציאות, מערכת ההויה האלוקית נפגעת. על כן, באותה מידה שרצח מאוזן ע”י נפש תחת נפש, כך גם גנבה מאוזנת ע”י עיקרון מידה כנגד מידה.

———————————————————-

[1]     נכתב על יסוד שיעורי הרב יעקב גנק.

[2]     פס’ כד-כה עוסקים בענישה, ויורחב עליהם בהמשך.

[3]     1992, New Jersey, Exodus, Benno Jacob.

[4]     בנו יעקב מתייחס לאדם, שור ושדה בלבד. ישנם שרצו להמשיך הצעה זו גם לפסוקים הבאים: “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים…” (כ”ב, ו), ולפי דעתם ישנו דיון בזהות ניזק נוספת: כסף וכלים. דבר זה אינו מוכרח, משום שבהמשך חוזרת הפרשה לדון בשור (שם, ט).

[5]     בין של נפש ובין של איבר. חבלה = רצח חלקי, החסרה תמידית של איבר כלשהו.

[6]    בבא קמא פ”א מ”א.

[7]    הלשון בפסוק בענין זה דומה ללשון בפסוק בענין בור: “כי יבער איש” <=> “כי יכרה איש“. לכאורה משתמע מכאן שהמזיק הינו אדם. יש לציין שמבנה זה של הפרשה: אדם – שור, אדם – שור…, עוסק במבצע המעשה בפועל – השור. פרשנות פסוק זה מתקשרת למחלוקת רב ושמואל בנוגע לפירוש “מבעה” (שן או אדם, המופיעה בדף ג ע”ב במסכת), מה היחס בין שני מרכיבי הנזק – האדם והשור.

[8]    בדומה להבחנה זו שבין האירוע של “כי יבער” ובין שאר פרשת נזיקין, מבחין הרב גוסטמאן (קונטרסי שיעורים לבבא קמא, עמ’ כז), בין המחייב של שן ובין המחייבים של קרן ורגל בצורה מהותית. המחייב של שן היא ההנאה, ואילו המחייבים של קרן ורגל קשורים בהיזק.

[9]    Moshe Greenberg, “Studies in The Bible and Jewish Thought”, Philadelphia 1995, page 25-41.

[10]   חוקי חמורבי הינם דוגמא לשאר מערכות החוקים אשר דוגלות כמוה בגישה הרטרוספקטיבית לגבי העברות שהאדם ביצע.

[11] Daube, “Studies in Biblical Law”, New York 1969, page 111.

ראה גם יאיר זקוביץ – “מקראות בארץ המראות”, תל אביב, 1995, עמ’ 16-22.

[12] Daube, page 103-146.

[13]   Daube, page 124.

[14]   וכמובן שאין כאן מקום כלל לאמונות טפלות, שבהריגת הרוצח מקבל הנרצח חיים.

[15] השורש ‘חנף’ במובן של לטמא, להשחית, כמו “ותחנף את הארץ” (ירמיהו ג’,ט).

[16]   ביטויים נוספים לכך שפגיעה במציאות מתוקנת ע”י איזון, של דם תחת דם, ניתן לראות בדין עגלה ערופה. כאשר זהות הרוצח איננה ידועה, דם העגלה מחליף את דם הרוצח ומביא כפרה (דברים כ”א, א-ט). וכך גם בענין מלקות, כמובא בסנהדרין: “מלקות במקום מיתה עומדת” (סנהדרין י ע”ב). ביטוי נוסף לכך מצוי בדין רוצח בשגגה. תחת דם הרוצח, מכפר דם הכהן הגדול: “…והשיבו אותו אל עיר מקלטו… וישב בה עד מות הכהן הגדול…” (במדבר ל”ה, כה).

[17] אברהם וולפיש, נטועים א’, 1994, עמ’ 51.

[18] אורות התורה, א-ב.