מהמדרש המודרני, המעמיד את הביטוי ‘חוזר בשאלה’ כנגד ‘חוזר בתשובה’ עולה שההבדל בין האדם המאמין לאדם שאינו מאמין כמוהו ההבדל בין איש השאלות לאיש התשובות. אותו מדרש דורש את המילה תשובה לא על פי הוראתה המקורית, ‘שוב’ (return), אלא על פי הוראתה המאוחרת יותר, ‘תירוץ’ (answer). אם כן, בעל תשובה אינו עוד אדם ששב לאלוהיו אלא אדם המתיימר לדעת את התשובות לשאלות על אודות היקום. לעומת זאת, לפי הזוהר הקדוש (בראשית א: א ע”ב) האמונה באלוהים לעולם כרוכה בשאלות שאין להן פתרון, ועל כך מורה השם ‘אלוהים’ עצמו; המילה ‘אלהים’ מורכבת מהמילים ‘מי’ ו’אלה’, וכל מילה מבטאת רובד אחר של המציאות האלוהית; ‘מי’ מבטאת את הרובד הבלתי נתפס של האלוהות, הרובד שאפשר להעלות בו שאלות אך אי אפשר בהכרח להשיב עליהן, ואילו ‘אלה’ מבטאת את הרובד באלוהות שהוא בר-הגדרה. המילה ‘אלהים’ מאגדת את שתי המילים יחד, כלומר את השילוב ביניהן.

מתוך כך הזוהר מגיע לפירוש חדש לחטא העגל המוזכר בפרשתנו. לאחר מעמד הר סיני עלה משה להר, ומשבושש לחזור נתגברה תחושת חוסר הוודאות בעם והיא שדחפה את בני ישראל לבקש לעשות להם פסל:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ… וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ ישראל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב א,ד)

הזוהר מדייק: העם הציג את האלוהים החדש בלשון אֵ לֶּ ה  אלהיך ישראל, חטא העגל הוא המחשבה שאלוהים הוא רק ‘אלה’, כלומר אל מוגדר, בלי התהייה של ‘מי’ שאינו מוגדר ואינו נתפס; ‘אלו שחטאו בחטא העגל, על סוד זה אמרו “אלה אלהיך ישראל” (שמות לב, ד)’. ועל כך הזוהר אומר: ‘ועל סוד זה קיים העולם’. עוד מסופר על ההתרגשות שאחזה בקרב שומעי דבריו של רבי שמעון בר יוחאי באמרו את הדברים הללו: ‘בא רבי אלעזר וכל החברים והשטחו לפניו [לפני רבי שמעון בן יוחאי]. בכו ואמרו “אילמלא לא באנו לעולם אלא לשמוע זה די”‘. < זוהר, שם>(תרגום)

נראה שהזוהר נוגע בעומק הפשט של הסיפור – היצר האנושי ליצור פסל מבטא את המשאלה שהאל יהיה מוחשי, שאפשר יהיה לראות אותו ולחוש אותו. עם ישראל התקשה לקבל את היות האלוהים בלתי נראה ומעל למציאות המוחשית, ורגע הפיצוץ נולד ברגע של חוסר שליטה וחוסר ודאות, כשלא היה ברור מה עלה בגורלו של משה.

מול חטא העגל – ‘אלה אלהיך ישראל’, ישנה קריאת המתנגדים למעשה העגל: ‘מִ י  לַה’ אֵלָי’ (שמות לב, כו). ‘אלה’ מול ‘מי’. חייבים לחבר את ה’מי’ לשם ה’, להחזיר את המסתורין לאלוהים, את השאלה, את חוסר ההבנה.[1] חלק מהכפרה של חטא העגל היא מצוות פרה אדומה. פרה אדומה נחשבת חוק שטעמו בלתי נתפס (רש”י במדבר יט, ב).[2] לפי הזוהר התיקון העמוק של חטא העגל הוא היכולת להכיל את הבלתי נתפס.

נראה אפוא שלפי הזוהר אמונה שיש בה שאלות עולה על אמונה שאין בה שאלות.

אלוהים בלתי נתפס

אלוהים שאפשר להגדירו אינו אלוהים, שהרי הגדרה היא צמצום ואילו האלוהות – אין-סופית, מכילה הכול ומקיפה הכול. ובלשונו של הרב קוק:

כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אלילות רוחנית. אפילו הגדרת השכל והרצון, ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוצות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. (אורות, עמ’ קכד – קכה).

למעשה הבנה זו אוניברסאלית ומשותפת לעמים רבים המתבוננים באלוהות. גם הספר טאו טה צ’ינג פותח בהבנה ש’הטאו שניתן לספר אותו אינו הטאו’. הבלתי נתפס אשר ביסוד המציאות מעניק לה את החיות ואת הקיום. כפי שלומד הנסיך הקטן מהשועל במשפט המפורסם ביותר בספר: ‘והנה הסוד שלי…מה שחשוב באמת, סמוי מן העין’ ( הנסיך הקטן, עמ’, 63). ומזווית אחרת, בזוהר הקדוש נאמר: ‘אין העולם קיים אלא על הסוד’ (אדרא רבה, ג:קכח ע”א תרגום).

המסתורין האופף את השאלות הקיומיות על האלוהים הוא הנותן לחיים ערך ומשמעות.

אותו מסתורין קיים גם בהקשר האנושי; אנשים רבים תיארו באוזניי את התחושה שהאנשים הסובבים אינם מכירים אותם באמת. כלומר יש להם עולם גלוי שבו הם נפגשים עם הזולת, אבל עולמם הפנימי נסתר ממנו והם אינם מצליחים לחלוק אותו עם שום אדם. (הבעל שם טוב הגדיר פעם את הנסתר כמה שאי אפשר להעבירו לזולת, וייתכן שלעולם לא יהיה אפשר לחשוף לזולת.) ואולם למרות התסכול שבדבר, ולמרות רגשי הניכור והבדידות שהתחושות האלה מעוררות אצלם לא פעם, הם לא היו מוותרים על הפרטיות שלהם ועל המרחב הפנימי האישי שלהם. נראה שהדרך להתמודד עם התחושות הללו היא עצם ההכרה שבמפגש אם הזולת יש מימד בלתי נתפס יש בכוחה להעשיר את הקשר ולהעמיקו גם אם איננו יודעים להגדירו.

שאלות הן הבסיס לצמיחה

שאלות הן מנוף לצמיחה. כאשר אדם מקבל תשובה הוא אינו מחפש, ואילו כאשר שאלתו נותרת בלתי פתורה היא משאירה את העולם פתוח לפניו. ראבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, קשר את הצלחתו לחינוך שקיבל מאמו; בכל יום, כשחזר הביתה מבית הספר, לא שאלה אותו אמו מה הוא למד בבית הספר אלא אילו שאלות הוא שאל.

יש סיפור שהילדים שלי אוהבים לספר, על ילד השואל את אביו, ‘אבא, למה השמים כחולים?’ ואביו משיב לו ‘אני מצטער אבל אינני יודע’, ולמחרת שואל אותו הבן, ‘אבא, למה עשבים ירוקים?’ ושוב האב מתנצל ואומר ‘אינני יודע’. כעבור כמה ימים שבהם זכה הבן לאותה תשובה מאביו, שאל הבן את האב:’אבא, אתה רוצה שאפסיק לשאול אותך שאלות?’ ואביו השיב לו, ‘אבל אם לא תשאל, איך תדע?’. בעבר חשבתי את הסיפור לבדיחה, אבל התפקחתי והבנתי שהוא טומן בחובו מסר עמוק – בזכות שהאב בלם עצמו ולא השיב לבנו, המשיך הבן לחפש, ואולי, הודות לכך, יגיע ביום מן הימים לגילויים חדשים שטרם נודעו. על פי ההגדרה של יהודה ליבס, ‘מי’ הוא ‘הבחינה שלעולם עומדת לשאלה. זו התהייה והבקשה שאין להן סוף והיא מקורה של כל יצירה גדולה, כדוגמת ספר הזוהר’ (זוהר וארוס, אלפיים, 9, תשנ”ד, עמ’ 67).

באשר לשאלות הגדולות הנוגעות לחיים, למוות ולאלוהים – מי שמרגיש שהוא מחויב לפתור אותן יהיה מתוסכל כאשר ייכשל, ומי שלא ינסה להתמודד אתן – יחיה חיים ריקים מתוכן. שביל הזהב הוא אפוא להכיר שגם כאשר האדם אינו משיג תשובה לשאלתו, יש ערך לעצם העיסוק בשאלה. בלשונו של הזוהר: ‘”מי” עומד לשאלה. כיוון ששואל אדם ומעיין להסתכל ולדעת מדרגה לדרגה עד סוף הדרגות. כאשר מגיע לשמה…הלא סתום כבתחילה’ (זוהר בראשית א:א ע”ב). למיטב הבנתי כוונת הזוהר היא שאף שהשאלה עצמה נותרת סתומה, על ידי העיסוק בשאלה עולה האדם מעלה מעלה. גם במסורות הזן אחת הדרכים להתפתחות רוחנית היא דרך הקואן – שאלה שעצם העיסוק בה מעמת את האדם עם עצמו ומכריח אותו לצאת מהמסגרות הרגילות שלו.

בקשו פניו

דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד (תהילים קה, ד). המאפיין העיקרי של החיים הוא יכולת התנועה. הודות לאותה תכונה צמחים מוגדרים כחיים אבל אין כן אבנים. אף מים זורמים זכו לכינוי ‘מים חיים’. החיפוש אחר פני ה’ – המתבטא בעיסוק בשאלות על אלוהים – אינו רק אמצעי להגיע למקום כלשהו, אלא הוא מהות החיים. החיים הם מסע אל המעבר. לעולם אין מגיעים לסוף הדרך אבל כל הזמן לומדים וצומחים, וזה הדבר שמעניק לחיים את טעמם ואת משמעותם. ולהפך, ההיסטוריון אדוארד גיבון הקדיש עשרות שנים לחיבור ספרו רחב ההיקף ‘ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית’. סיום המלאכה הביא קורת רוח למשפחתו ולתלמידיו, אך הוא הצטער צער רב וזמן לא רב אחר כך נפטר. סיפורו הוא דוגמה לאדם שעמל למצוא את דרכו ומה שארע לו בהגיעו אל סופה.

אמון

רבי נחמן מברסלב מגדיר את הדרגה הגבוהה של אמונה כבחירה להמשיך ולהאמין גם באין תשובות (ראו לדוגמה לקוטי מהר”ן סימן סד). כאשר הכול חשוף ונגלה לא נדרש ‘אמון’, לכן רק כאשר יש הסתר יש מקום לאמונה. חשוב אפוא לדייק – העובדה שלאדם יש שאלות אינה מחייבת שיהיו לו ספקות באמונה. למרות התמיהות והתהיות הוא יכול לבחור להאמין.

הספר העוסק בשאלת הגמול באופן הנרחב ביותר הוא ספר איוב. בספר מתגלעת מחלוקת מהותית בין איוב לרעיו – איוב מעלה את שאלת השכר והעונש בכל חריפותה, ואילו רעיו גוערים בו על שהוא שואל שאלות על דרכיו של הקב”ה, ולמעשה שוללים ממנו את הזכות לשאול על ידי שטוענים שהצרות פגעו בו כדין, בגין חטאיו. והנה, בסוף הספר הקב”ה נוקט עמדה ונוזף ברעים:

וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה’ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב (איוב מב, ז)

איוב מכונה כאן בפי הקב”ה ‘עבדי’ משום שעבודת ה’ והאמונה בה’ אין משמען שהאדם נדרש להתעלם מן הקושיות ולהדחיקן, אלא עליו להתמודד עמן בכנות וביושר, ועם זה להאמין שהקב”ה גבוה ונשגב מהבנתו ולפיכך ייתכן שלא יוכל ליישב את קושיותיו.[3]

נראה שלרוב המתבונן במציאות יחוש בתוכו את שתי הפנים של ‘אלהים’. מצד אחד הקול הבוקע מתוכו ששואל שאלות קשות, ומצד אחר התחושה הפנימית שהדברים אינם מקריים ויש כוח עליון המכוון את חייו. האומנם האדם נדרש להשתיק את אחד הקולות הללו, או אולי ללמוד לחיות עם שני הקולות, מתוך המורכבות?

‘ וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ’

וַיֹּאמַר (משה) הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:וַיֹּאמֶר (אלוהים) לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לג, יח-כג)

גיבור הספר ‘הדרור’ – רומן מדע בדיוני מפרי עטה של מרי ראסל – הוא אמיליו סנדוז, כומר ישועי היוצא עם חבריו לכוכב הלכת ראחאט כדי להיפגש בפעם הראשונה בתולדות האנושות עם חיים מכוכב אחר. הספר מתאר את מסעם בעיקר מנקודת מבטו של הגיבור. אמיליו נרגש מהשליחות ומעצם הבחירה בו, אולם למרבה הצער השליחות מסתיימת באסון. אמיליו חווה משבר באמונה בעקבות התחושה הקשה שנעשה לו עוול; הוא העניק את כל כולו לאלוהים ונחשף אליו, ואילו אלוהים החזיר לו זוועות בתמורה. בספר ההמשך, ‘בנים של אלוהים’, שב אמיליו לראחאט אחרי שנים רבות וגילה מה קרה בעקבות אותם אירועים קשים שעבר, והוא נוכח שלסבלו הייתה משמעות. אמנם אין למצוא במציאות שנתגלתה לו תשובות לשאלות הקשות ששאל, אולם הדבר הביא אותו להכרה שהדברים לא היו סתם אלא הייתה להם משמעות ותכלית. לקראת סוף הספר מצטט חבר שלו, גם הוא כומר ישועי, את הפסוק מהפרשה שלנו: ‘וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ’ , ומסביר שאי אפשר לראות את אלוהים מלפנים, כלומר אי אפשר להבין את הכוונה של האלוהים בעת התרחשות הדברים, אלא מפרספקטיבה של ‘אחורי’, מאחור, לאחר מעשה. במהלך קריאת הספר ליוותה אותי תחושה שהמסר הזה דומה מאוד לסיפור היהודי, תחושה של שליחות ובחירה שהפכו באחת לכל הזוועות שחווה העם היהודי במהלך הדורות, תחושה של הסתר פנים. כשקראתי ראיונות עם הסופרת, התברר שלא טעיתי – זה היה מקור ההשראה של ראסל, הסופרת האיטלקייה הקתולית שהתגיירה.

באחרית דבר הסופרת מציינת שאת התובנה שהיא הציגה בפיו של הכומר הישועי בספר היא לקחה מהחתם סופר.[4] יש לציין שהתפיסה הבסיסית שמשקף החתם סופר כאן היא התשתית למשנתו של רב משה חיים לוצאטו (רמח”ל[5]), במיוחד בספריו ‘דעת ותבונה’ ו’קל”ח פתחי חכמה’. הרמח”ל סבור שההיסטוריה נועדה לגלות את ייחוד ה’, כלומר לתת בידינו את היכולת להבין מראש את משמעות המהלכים של ההיסטוריה ולראות בהם ביטוי לרצון האלוהים.

ואולם, עלינו להבין שאף היכולת שלנו לראות את ‘אחורי’ היא חלקית. ספר בראשית, למשל, חותם בדברי יוסף לאחיו, שיש בהם מידה רבה של אופטימיות: ‘וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב’ (בראשית נ, כ). לכאורה יש כאן דוגמה ל’וראית את אחורי’ – מה שנראה לכאורה רע התברר בדיעבד שהוא טוב. אולם אין הדבר פשוט כלל. ראשית, הצלקות הן עדיין צלקות, וכזכור הפרק אחרון של ספר בראשית מתאר גם את בכיו המר של יוסף וצערו על הניכור בינו לבין אחיו. אבל מלבד זאת, אילו היינו בוחנים את סיפור מכירת יוסף לעבדות שוב כעבור מאה שנים – הייתה התמונה שוב מתהפכת, הפעם לרעה, שהרי בעקבות מכירת יוסף הפך יוסף לעבד, ועקב כך השתעבדו כל ישראל במצרים. רק מהפרספקטיבה הרחבה יותר של ההיסטוריה, הרואה את החיוניות של שיעבוד מצרים בבניין הזהות היהדות אפשר לראות את הסיפור באור חיובי. ומי יודע? עוד לא הגענו לסוף הסיפור. וכפי שאמרנו, בכל הקשור להנהגת אלוהים בעולם – רב הנסתר על הנגלה.

[1] תודתי למרדכי זלר שהעיר לי על כך.

[2] תודתי לצבי יהודה כהן שהעיר לי על כך.

[3]  תודתי לידידי הרב שמואל אריאל  על תובנה זו ועל ניסוח הדברים.

[4] מגדולי הרבנים של המאה התשע עשרה

[5] מקובל איטלקי מהמאה השמונה עשרה