השם החסר

פרשת שמות מתחילה לספר את סיפורו של מי שלימים יהיה גדול מנהיגי ישראל, גדול הנביאים, הדמות הראשית במסע של בני ישראל לארצם: משה רבנו. ואולם בסיפור הזה התורה מחסירה פרט ביוגראפי בסיסי ביותר; בשום מקום לא מסופר מהו השם שהעניקו לו הוריו בלידתו (אירוני מעט שדווקא פרשת ‘שמות’, המפרטת שמות אנשים רבים, אינה מספרת לנו מהו שמו המקורי של הגיבור הראשי). אנו מכירים את משה רק בשם שהעניקה לו בתו של האויב הגדול של עם ישראל: ‘וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ’ (שמות ב, י). עניין זה לא נעלם מעיני המדרש: ‘אמר לו הקב”ה למשה: חייך מכל שמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראתה לך בתיה בת פרעה’ (ויקרא רבה פרשה א’). למה נבחר השם הזה דווקא? על המילים ‘ויהי לה לבן’ כותב המדרש(לקח טוב): ‘כל המגדל בנו של חברו כאילו הוא ילדו’. אך בת פרעה לא רק שגידלה את משה – היא הצילה אותו ממוות בטוח במשותה אותו ממימי היאור אל ארמונה. הצלה זו היא מעין לידה מחדש: מי היאור הם דימוי לרחם והיציאה מהם משולה ללידה. אולם אפשר שיש סיבה מהותית עוד יותר שבשלה נודע משה בשם שהעניקה לו בת פרעה; השם ‘משה’ אינו מרמז רק על זכותה של בת פרעה, אלא הוא מגלם את האירוע המכונן בחייו של משה, ואולי הוא אף תמצית סיפורו. משה חי רק בזכות פעולה יוצאת דופן של בת פרעה. בת פרעה רואה את הסיפור האנושי והוא מעורר בה חמלה, אולם אין היא עומדת מן הצד ומסתפקת בלחוות אמפתיה, היא בוחרת להתערב ולמנוע עוול.

נשים לב שלא רק את שמו של משה מחסירה התורה בשלב הזה אלא גם את שמות הוריו (עמרם ויוכבד) שמכונים כאן ‘אִישׁ מִבֵּית לֵוִי’ ו’בַּת לֵוִי’, וכמובן, גם בת פרעה – לכולם שמות ארכיטיפים. על ידי כך התורה מדגישה שהמפגש הוא בין ‘בת פרעה’ לילד ‘מילדי העברים’, וכך היא למעשה מבליטה את בחירתה האמיצה של בתו של האיש שגזר את גזרת המוות – להתערב ולהציל חיים.

אי אפשר שלא להתערב

בגיל שמונים יפגוש משה את אלוהים באש הסנה הבוער, ועד אז התורה בוחרת לספר לנו רק על הצד האנושי שלו. נתבונן בשלושת הסיפורים המובאים בפרשה, המציגים את דמותו של משה כאדם שאיננו מסוגל לעמוד מנגד כשעוול מתרחש לנגד עיניו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל… וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

(שמות ב יא–יב, טו)

כמו בת פרעה, גם משה רואה ואינו מתעלם. פעמיים התורה נוקטת את הפועל ‘ראה’. הנצי”ב בפירושו אומר שהראייה היא התבוננות לעומק: ‘הסתכל הרבה באופן הסבלה שהיה לא לתכלית עבודת המלך כי אם לענותם’ <(העמק דבר לשמות שם)>. משה מתבונן במציאות לעומקה ורואה את העוול המוסרי, ומשום כך הוא קם ועושה מעשה, ואף משלם עליו מחיר כבד – הוא נאלץ לוותר על חיי הנוחות של בן מלך ויוצא לגלות קשה במדבר כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. אך לא די בכך:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (שם, יג)

גם כאן משה אינו מתעלם, אבל הפעם הסיפור מורכב יותר; כאן אין מדובר באדם זר שיוצא נגד מי מבני עמו, כאן שני הנצים מבני עמו. כאשר זר פוגע בקבוצת ההזדהות שלנו טבעי שנחווה את הפגיעה כפגיעה אישית, אבל מול בעיות פנימיות קשה יותר לתפוס צד ולהתערב (גם המחיר מורכב יותר). ובכל זאת, משה אינו יכול לעמוד מנגד. נשים לב שגם בשני הסיפורים הללו השמות הם שמות ארכיטיפיים: מצרי מכה עברי, שני אנשים עברים נצים.

בסיפור השלישי משה מגיע למקום חדש שאין מכירים אותו בו, אבל הוא אינו נח ותכף ומיד מסתבך עם אנשי המקום:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם (שם טז-יז)

בעולם הדרוויניסט ‘החזק שורד’. הרועים חזקים, בנות יתרו חלשות – החזק לוקח בכוח והחלש מפסיד. משה מתקומם ועוזר לחלש אף שאינו מכיר אותו. כאן יש דרגה שלישית של התערבות – ריב שאינו קשור אליו משום צד, שני ‘אחרים’ מתווכחים זה עם זה. וגם כאן אין הוא עומד מנגד ופועל.

ואולם האומץ הנדרש מבת פרעה בהצילה את משה היה רב אף יותר. בת פרעה לא רק שהתערבה לטובת ה’אחר’, היא נדרשה לעבור לצדו השני של המתרס ממש, נגד עמה. את התביעה המוסרית הזאת משה דורש בנאומו הראשון בעבר הירדן כאשר הוא פותח את נאומו בדרישה לעשות צדק – בין עם האח הקרוב בין עם הגר הרחוק – ותובע להיאזר באומץ כאשר הצדק הוא עם ‘האחר’: ‘וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט…’ (דברים א, טז-יז.

חמלה שלא חדלה בגבול

סיפור חייו של משה הוא מעין דוגמה ליכולת של חמלה להתפתח ולהבשיל, לשכלול הרגש הטבעי לאהוב והרחבתו החוצה למעגלים רחבים. חוה אלברשטיין שרה בשירה ‘אתה פלא’: ‘אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא, מדוע תחדל האהבה בגבול?’ – בשירה היא קובעת שטבעי לאהוב, אך היא קוראת להרחיב את גבולות האהבה.

ואולם יש גם תופעה הפוכה – אהבה שמתחילה בגבול. אני חושש שפעמים רבות אהבה לרחוק נובעת מהעובדה שקל יותר לאהוב את מי שאין חיכוך עמו. קשה יותר לאהוב אדם שנגזר עליך להסתדר אתו ולהיות אחראי לו. בט’ באב, ערב ההתנתקות מגוש קטיף, השתתפתי במפגש שארגנה ‘הקרן החדשה לישראל’ בין מגזרים שונים בחברה הישראלית שכותרתו ‘על אלה אני בוכייה’. כל דובר סיפר על מה הוא בוכה וכל דובר נדרש להציג את הדובר הבא אחריו (שהיה בדרך כלל אדם שמציג תפיסת עולם שונה: רבנים הציגו פלסטינים, שמאלנים הציגו מתנחלים, חילונים הציגו דתיים). אחרון הדוברים היה ג’קי לוי. שני דברים צדו את תשומת לבו: הראשון הוא דיבורם של הרבנים המזוקנים בלשון נקבה (‘אני בוכייה’), והשני הוא ששני דוברים שכחו להציג את הדובר הבא, והיו אלה דווקא שני האנשים שביכו את היעדר האנושיות בחברה הישראלית.

לכל אדם אפוא האתגר שלו – יש מי צריך לטפח יחסו לרחוק ויש מי שצריך להיפתח אל הקרוב.

מהאדם לאלוהים וחזרה

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג, ב-ה)

אל מול הסנה משה מתבונן ורואה את האלוהים. לדעת הרב לורנץ קושנר, סיפור הסנה בא לבחון את יכולתו של משה לשים לב למציאות על פרטיה, קטנים כגדולים. רק מי שמסוגל להתבונן בסנה לאורך זמן יוכל לגלות שהסנה לא אוכל.

היכולת להתבונן במציאות היא תכונה אופיינית למשה, המסוגלות לראות את הזולת. בסופו של דבר רק משה, שיכול לראות את הזולת, יכול היה לראות גם את אלוהים. מי שאינו מסוגל לראות את האדם אינו יכול מסוגל לראות את האין-סוף. המוטיב הזה חוזר שוב ושוב בתורה כולה: ישנו קשר מובהק ובל יינתק בין השמים לארץ; הדרך לאלוהים עוברת בתחנה המרכזית של האנושות.

כמו שפתחנו, שמה של בת פרעה אינו מופיע בתורה. המדרש מעניק לה את שמה ‘בתיה’, בת ה’. מבתו של האיש המייצג את הרשע היא הופכת, בזכות מעשיה, להיות בתו של אלוהים. ‘אמר לה הקב”ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי’ (ויקרא רבה א, ג). הלידה אינה גזרה פטאלית. לאדם יש הבחירה והיכולת להשתנות לטוב והרצוי לפני אלוהים ואדם.

אם כן, אנחנו יכולים להבחין במעגל החמלה שמתחיל בבת פרעה הרואה את סבלו של משה, ממשיך במשה הרואה את סבל אחיו ומסתיים בישועת האלוהים שרואה את סבלם של ישראל וחש להושיעם. ובמישור הסימבולי: כמו בת פרעה המוציאה את משה ממימי היאור אל חיים חדשים מוציא הקב”ה את ישראל ממי ים סוף אל ארץ חדשה. ‘מעשה בנות סימן לאבות’.