מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו ישתחרר מעול העבדות. והנה, סוף-סוף, בהגיע יום,  עם ישראל נדרש לקום ולצאת מיד. מיד כלומר עכשיו ממש, כי בעוד רגע תחמוק ההזדמנות – המצרים יגיעו והרגע יוחמץ. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו לא להחמיץ הזדמנויות, ברם זוהי משימה קשה מאוד. לרוב, בשלב כלשהו בחיים אנו נכבלים בשגרת היום-יום והופכים איטיים וקשים, וכל שינוי, ולו הקטן ביותר, הופך לעניין מורכב. עד שבוחנים את ההזדמנות, ובודקים אותה, ומחליטים, ומתארגנים – חלון ההזדמנויות נסגר. פירושה המקורי של המילה opportunity (=הזדמנות) הוא ‘האנייה בנמל’; לעתים, עד שאדם מוצא עצמו מוכן לעלות לאנייה – האנייה כבר שבה ללב ים ומי יודע מתי תשוב לעגון על החוף.

שיחות עם יצר הרע

בפרשתנו מתבארת משמעותו העמוקה של איסור החמץ, ונדמה שהאיסור הוא תגובה לאותה חולשה אנושית. איסור החמץ נבע מיציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים, כה חפוזה הייתה עד שלא היה די זמן לבצק לתפוח ולהחמיץ. בני ישראל נאלצו להיענות לתנועת החיים ולהסתפק במצות – הם יוצאים כמות שהם ופותחים בדרכם אל החופש.

אבל נראה שבין בני ישראל היו גם מי שלא עלה בדעתם שאפשר לצאת למסע בלי לחם, וכאשר יצאה הקריאה להזדרז ולצאת, הם התייחסו אליה בביטול והתעכבו בהכנת הצידה. משסיימו לארוז את הלחמניות הטריות גילו להפתעתם שנשארו במצרים לבדם, ושערי היציאה מהעיר נחסמו בפניהם. ההזדמנות נגוזה.

חז”ל המשילו את החמץ ליצר הרע. לעתים מדמים את היצר הרע למפלצת, שטן-אדם עם קרניים המסית לדבר עברה, אולם ההשוואה בין יצר הרע ובין חמץ אינה תואמת את הדימוי הזה של יצר הרע, בעל הקרניים והקלשון, שהרי חמץ הוא דבר מועיל דווקא (וגם טעים ובריא, וחוץ מאשר בפסח גם כשר). ואולם בדימוי של יצר הרע לחמץ, מוצג לפנינו אויב מסוכן הרבה יותר. בתלמוד מופיעה התפילה הבאה: ‘ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ו מ י   מ ע כ ב? שאור שבעיסה’ (ברכות יז ע”א). רש”י במקום מפרש: ‘שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו

ה מ ח מ י צ נ ו ‘. כלומר אותו יצר הרע שאנו מנהלים עמו מאבק בלתי פוסק אינו מנסה לשכנע אותנו לעשות דברים רעים במובהק, אלא שבכל פעם שאנו מגיעים לצומת משמעותי הוא מנסה לפתות אותנו לבחור בדרך הנוחה והקלה, לא להתאמץ ולא להשתנות – להתעכב ולהחמיץ.

בחג הפסח אנחנו קוראים את מגילת ‘שיר השירים’. מתחת למילים היפות מסתתר סיפור טראגי על החמצת פגישת האוהבים של הדוד והרעיה. הפסוק האחרון בשיר פותח במילים: ‘בְּרַח דּוֹדִי’ – המפגש מתפספס, הרגע הוחמץ. בתחילת המגילה הרעיה מספרת על ציפייתה לדודה-אהובה שיבוא אליה: ‘אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר’. והנה, בשמעה אותו: ‘אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי’, ובמקום לקפוץ מהמיטה ולרוץ לפתוח לאהובה – היא מתעכבת בעיסוקיה, מסתדרת, מתפנקת: ‘פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?’, ועד שהיא גומרת להתמהמה וקמה סוף-סוף לפתוח את הדלת – הדוד כבר איננו:

‘פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי’. המגילה קוראת לנו להאזין לקולות שאנו שומעים בחיינו. ישנם אנשים שכל חייהם עוברים עליהם בהמתנה. הם ממתינים ‘לזכות באהבה’, ‘להגיע להארה’, לפגוש את ‘הסיפור הגדול’ שלהם, מחכים שמישהו יגלה להם את תפקידם ואת זיווגם בעולם. לא תמיד זה מגיע. לעתים קרובות הם מתאכזבים לגלות שהעולם נראה סגור וחסום לפניהם, שאיש אינו מציע להם הזדמנות להתפתח. אבל האמת למעשה הפוכה: הם אלו שסוגרים את עצמם כלפי העולם, הם אינם מסוגלים להיענות לקול קריאת החיים שפותחים את שעריהם לקראתם. המילה ‘חמץ’ קשורה למילה ‘החמצה’, ואיסור החמץ בפסח מלמד אותנו שאסור להחמיץ הזדמנויות להתפתחות. בלשון המדרש: ‘כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד’ (מכילתא בא, פרשה ט)

יראת ההחמצה

אנחנו חיים בדור שמחשיב מאוד עבודה רוחנית מתוך שמחה ואהבה ופחות עבודה מתוך יראה. אני רוצה להציע עבודה רוחנית מתוך יראה כפי שלימדה אותי אשתי: יראת ההחמצה. החיים מיוחדים כל כך, כל יום יקר וקל מאוד לפספס.

לעתים דרושה פרספקטיבה כדי להתבונן בחיים לאשורם, ולמרבה הצער לפעמים המבט הזה מגיע מאוחר מדי, נוכח המוות. התרבות מרבה לעסוק בחשבון הנפש שמביאה איתה הידיעה על המוות הסופי. בנובלה הקלסית של טולסטוי ‘מותו של איוואן איליץ’, הגיבור חולה במחלה סופנית שגורמת לו להרהר על ריקנות חייו. מאוחר מדי הוא מבין שהקדשת חייו להתקדמות בסולם הבירוקרטיה הרוסית ובצורך להיות ‘בורגני טוב’ מנעה ממנו לחיות את חייו כפי שרצה לחיותם.

לפעמים אדם מקבל בחייו הזדמנות שנייה: בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בארצות הברית בשנת 1992 התמודד פול צונגוס. צונגוס היה מהמועמדים המובלים במירוץ (שבו ניצח בסופו של דבר ביל קלינטון), אך במהלך הקמפיין התברר שהוא חולה בסרטן, ובעקבות זאת הוא החליט לפרוש מהמרוץ. כעבור זמן מה התברר שהייתה טעות באבחון שלו ומבחינת מצב בריאותו הוא מסוגל לחזור למרוץ, אך צונגוס החליט שלא לחזור. הוא הסביר את החלטתו בכך שברצונו להקדיש יותר זמן למשפחתו, ‘מעולם לא שמעתי על אדם שהיה על ערש דווי והצטער על שלא הקדיש די זמן לעסקיו’ הוא אמר. בהקשר הזה ראיתי פעם שלט שמסכם את העניין: What is the point of being on the fast track when there is no one to hug you at the end? (מה הטעם להיות במסלול המהיר של החיים אם אין איש שיחבק אותך בסופו?).

בסופו של יום אנחנו צרכים לדעת להשיב לעצמנו מה העיקר בחיים ומה טפל, ומהבירור הזה נוכל לצמוח למקום שלנו. האמונה בחיים שאחרי המוות אינה מטשטשת את העובדה שעולם הפעילות הוא העולם הזה, כפי שראינו בפרשת ויחי. רק במציאות שלנו תנועות החיים מאפשרת לעשות מעשים וכך לשנות את גורלנו. העולם הבא הוא עולם סטטי. ולכן, אף על פי ש’יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה’ (אבות ד, יז), ‘יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כחיי העולם הבא’ (שם).

בין חמץ לטבק טורקי

 נסיים בסיפור חסידי על חמץ: בערב פסח נכנס רבי לוי יצחק מברדיצ’ב (המכונה ‘סניגורם של ישראל’) עם שניים מתלמידיו והטיל עליהם משימה. מהראשון ביקש ללכת מבית לבית ולספר שיש חולה שחייב לאכול חמץ. מהתלמיד השני ביקש לאסוף עבור החולה טבק טורקי (באותם ימים נאסר ייבוא מוצרים מהאימפריה העותומאנית לרוסיה בשל המלחמה בין המעצמות). אחרי שעה קלה חזר השליח הראשון והתנצל על שלא הצליח להשיג שום חמץ – הכול נשרף לקראת פסח. כמה שעות מאוחר יותר, חזר השליח השני עם תהלוכה ארוכה של אנשים נושאים שקי טבק טורקי. רבי לוי יצחק מברדיצ’ב הביט בשני תלמידיו, הרים מבטו כלפי מעלה ואמר: ‘ריבונו של עולם! תראה כמה בני ישראל אוהבים אותך. הצאר שם בכל פינה שוטר כדי להשגיח שאין טבק מטורקיה, ובכל זאת לַכּול יש טבק בלי סוף, ולך אין אף לא שוטר אחד שישגיח שאין חמץ, והנה כל הבתים נקיים ממנו’.