לרבים בציבור הדתי נראות שאלות של תורה ומדע כשייכות לדור הקודם, שכבר נתן תשובות מספקות והשאיר את הנושא מאחורינו. אולם כפעם בפעם אנו עדים להתפרצות נוספת של דיון ציבורי סביב נושאים אלו, וממילא חובה עלינו לחזור ולהתייחס. מאמר זה מבקש לנתח את המפגש מנקודת המבט התרבותית. פורסם במוסף שבת של מקור ראשון.

כהדיוט, אין לי שום דעה בשאלת מהימנותה של תיאורית האבולוציה הדרוויניסטית. די לי בכך שזו התיאוריה המדעית המקובלת היום על רוב החוקרים בתחום (אם זה אכן כך) כדי לקבוע שזה מה שצריך ללמד.

לקדושתם של חומשי התורה איני דואג כלל, שכן כיהודי אני אמון על תודעת חיים מדרשית שרואה את הטקסט המקראי הנבואי כצופן סוד במהותו, וממילא אינו מתמצה בפשוטו, ופתוח לשבעים פנים של פרשנויות שונות. בדרך כלל אני גם מניח שאמצא דרך פרשנית שכבר הציעה בעבר רעיון מתאים מעצם העיון בפסוקים, ועוד לפני שנוצר הצורך האפולוגטי ליישב את הכתוב עם ממצאי המדע. כך הספורנו [בר’ א, כ”ו] הסובר שהאדם הוא אחד ממיני ה”נפש חיה” שנבראו ביום השישי  שנוספה לו נשמה, או הרמב”ן המסביר את כל הבריאה כהתפתחות מתוך חומר אחד ראשוני, ועוד.

כקורא יהודי של התורה אני מתבונן תמה במלחמת שלוש מאות השנים של הכנסייה נגד גלילאו וחבריו בשל פסוק ביהושע הסובל פירושים רבים. באותה מידה אני מתבונן כעת בתימהון על הצורך שלה לנהל קרב “בריאתנות” נגד תומכי דרווין, כאילו בכך יכון הא-להים בעולמו. כמו חז”ל, אני מבקש להכיר את סודה של הבריאה כפי שהיא מובנת לבני דורי, ולכן עוקב בהתפעלות ובעונג רב אחר התגליות המסחררות של המדע במאות האחרונות.

הקוף שמאחורי

אלא שאת האבולוציה צריך לנתח לא רק כתיאוריה מדעית אלא גם כתופעה תרבותית. שכן בשונה מתאוריות מדע מודרניות אחרות, התיאוריה האבולוציונית היא מזמן לא רק הצגה ביולוגית של התפתחות החיים בכדור הארץ, אלא גם שדה קרב פוליטי מרכזי בשאלת מקומו או העדרו של הא-להים ובמאבק בין מדע ומודרניזם לבין אמונה, בעיקר בארה”ב ובאירופה. דווקא האבולוציה הפכה להיות ספינת הדגל של תפיסת החילונות המדענית והנאורה, וכל התבטאות נגדה מזעיקה מייד את כל לוחמי הקדמה אל המערכה.

יותר מזה, האבולוציה הפכה להיות אחת מתבניות החשיבה הבסיסיות ביותר בתרבות המערבית. על ברכי האבולוציה הביולוגית נוסדו גם תפיסות של אבולוציה חברתית ואבולוציה היסטורית ותרבותית, ואצלנו, השפעותיה ניכרות ככלי ניתוח מרכזי במדעי היהדות השונים. כמעט בכל ניסיון מודרני לארגן תופעות, ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של החשיבה האבולוציונית. הסבר אבולוציוני יספק לאדם המודרני  את החוויה הנפשית של “הסבר מניח את הדעת” [Make sense]. כמליצה תרבותית אפשר לומר שאת המיתוסים של האלים האולימפיים ואלי השאול, החליף המיתוס של הקוף הקדום, כמי שמבאר את חידת הקיום האנושי בעיני האדם המערבי.

ברור שמעלתה הראשונית של האבולוציה מבחינת האדם המודרני הוא בהצטרפה למאמץ הכללי להציע הסבר מספק לחיים האנושיים בלי לכלול את א-להים, אך זה נכון גם לגבי תיאוריות נוספות. האבולוציה כרעיון תרבותי נותנת יותר מזה, היא נותנת תפיסת עולם. אני מבקש לטעון שכוחה הגדול של האבולוציה הוא בהציעה תפיסת זמן ליניארית של התפתחות. תורת האבולוציה נותנת גושפנקא לתפיסת הזמן ההיסטורי כנע תמיד מן הנמוך, הילדותי והפשוט, אל הגבוה, הבוגר, המורכב. המשמעות היא שכל הקדום יותר הוא פרימיטיבי יותר [-בניגוד למשמעות הנייטרלית של מילה זו, “ראשוני”, ההקשר המוסכם שלה בשפת התרבות המערבית הוא שלילי מאוד], וכל המאוחר יותר הוא מתקדם יותר וממילא טוב יותר. מבחינת האדם המערבי, הדורות הקודמים עוד טיפסו על העצים, ואנחנו האדם החושב.

התמונה המפורסמת של הקוף שהופך בכמה שלבים להומו ספיינס היא הרבה יותר מהמחשה ויזואלית של התיאוריה הביולוגית, היא בעצם אייקון תרבותי מרכזי שאומר שאני, המתקדם, הינו האדם של השלב האחרון, והקופיף הזה שמאחורי הוא הדור הקודם, אבא שלי, שאמנם בזכותו הגעתי עד הלום, אבל לוקח לו חצי שעה להוציא ס.מ.ס. והוא קורא לי כדי להפעיל את האייפון, ולכן הוא  מוגבל, לא מתוחכם ובעיקר לא רלוונטי מבחינתי.

רצוני לומר שהאבולוציה כתופעה תרבותית היא התודעה המתמדת של התפתחות העולם [כפי שמסמן שמה של התאוריה], ומכאן נגזרת תחושת עליונות עמוקה והתנשאות כלפי דורות קודמים, שהיו מוגבלים בהבנתם את העולם, וההעדפה אוטומאטית של כל מה שעדכני מודרני וחדשני[1].

היקש מוטעה

כמובן שאי אפשר להתכחש להתפתחות המדהימה של העולם בכל מה שקשור למדע רפואה וטכנולוגיה, וכך גם בתחומים רבים שקשורים לסדרי ממשל וחברה. אלא שזה לא נכון להקיש מתחום התפתחות אחד אל מכלול התחומים, ולומר שההתפתחות מוכחת בתחום המדעי מוכיחה התפתחות בכל מובן. אדרבה, אפשרי מאוד שהתפתחות מואצת בתחום מסוים באה דווקא על חשבון תחומים אחרים, שבהם תחול נסיגה עד כדי התנוונות.

בדוגמא שהובאה לעיל, יכול מאוד להיות שהתמצאות הטכנולוגית הגבוהה של ילד המחשבים שלנו, באה על חשבון מערכות שלמות אחרות בנפש, שקשורות במגע עם הזולת, ביכולת הריכוז וההתעמקות בדברים, במגע עם הטבע הממשי, ובסוגים חשובים של בשלות נפשית. אפשר מאוד שהאדם המודרני ממצה את כל מה שהחשיבה המדעית מחד והאנתרופוצנטרית מאידך יכולות לתת, ועל חשבון זה הולך ונאטם למימדים נוספים ומשמעותיים, שהיו גלויים בפני דורות קודמים.

המגע עם הנעלם

אין הכוונה לומר שכשבאים אל מבט יהודי, יש לשלול את המבט ההתפתחותי. אדרבה, יש בו רעיון רוחני ומוסרי נפלא של הבנת העולם כמתקדם כל העת לקראת מציאות גבוהה יותר. רעיון זה, של ההתפתחות המתמדת של העולם, נמצא במרכז הגותו של הרמח”ל, ובעקבותיו גם הרב קוק, כפי שציין הרב הנזיר בתחילת סדר “התעלות העולם” שבאורות הקודש.

אבל גם הרמח”ל וגם הרב קוק יצאו מן האתוס העברי החילופי. בסיפור העברי, ההתחלה של האנושות היא מהאדם הראשון בגן עדן, ומכאן ישנו תהליך, לא רציף, של התרחקות מן המקור, של גלות. לוחות שניים אינם כמו הראשונים, ובית שני אינו כמו הראשון, וכן הלאה. מכאן ניתן לגזור גם את רעיון ירידת הדורות, “אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם”,  וממילא תפילות כגון “השיבה שופטינו כבראשונה”. המשמעות העיקרית של כל אלו היא הפניה אל העבר כמקור רלוונטי ומרכזי לחיינו בהווה.

שכן אחד החלקים הנפשיים שבודאי מתנוונים עם ההתפתחות הטכנולוגית, הוא זה שפוגש באופן בלתי אמצעי את הנשגב והמופלא כנוכח בחיים. העולם המדעי אמון על הבחנה מוחלטת בין הסוביקט האנושי לאוביקט המדעי הדומם, בין האדם לבין מה שמחוץ לו. בעולם כזה, המשמעות של הא-להים כמושג חי, שמציץ מכל פינה של המציאות, הולכת ומטשטשת. הרעיון הא-לוהי מתעלה אל השמים הבלתי מושגים, ומאבד את מקומו הממשי על הארץ כמתגלה וכמצווה, כמנבא וכמדריך. ממילא מתגלה מבוכה גדולה כשמבקשים לדעת כיצד לממש את דעת א-להים זו, שעדיין נוכחת אבל מעורפלת, כמערכת של הדרכות לחיים. או אז צומחת הבקשה הטבעית לפנות אל דורות קדומים, שדווקא בראשוניות – פרימטיביות שלהם, ממחישים איזו תחושה של מגע קרוב יותר עם “הדבר כשהוא לעצמו”.

אם נחזור אם הרמח”ל והרב קוק, נאמר שחלילה לנו מלכפור במימדי ההתקדמות המרשימים של העולם, אך גם אם המהלך הגדול הוא התפתחותי, אין לראות אותו בצורה ליניארית פשוטה, אלא כמתנהל בצורה רב רובדית- בתחום מסוים התקדמות, ובאחר נסיגה, והכל ביחד נאסף אל התהליך הרחב שייעודו הוא התעלות העולם. במושגי הקבלה והחסידות נאמר שיש שני דגמים שמתקיימים יחד: הדגם של עיבור, ינקות, ילדות, בגרות, שהוא דגם ההתפתחות, יחד עם הדגם של ההשתלשלות מן האינסוף ועד העולם, שבו כל צעד קדימה הוא התרחקות נוספת מן המקור הקדום.

קריאה אחרת של הסיפור

כמובן שמבחינת האדם המודרני, האבולוציוני, החלק הזה, מבקש הא-להים שבאדם, הוא עצמו שריד קדום ומיותר, ולכן כבר מאה וחמישים שנים הוא מדבר על היעלמותו הקרובה, ותמה על שהיא מבוששת לבוא. אך המאמין, יכול להציע קריאה אחרת של ההתרחשות, שמקבלת את המודרני אך גם מסתייגת ממנו.

קריאה זו תאמר שלעיתים מגיע זמנה של פרספקטיבה מסוימת למלוך בכיפה, כדי לאפשר את המיצוי המיטבי של מה שנובע ממנה. במקרה שלנו, הפרספקטיבה המדעית המודרנית. הפרספקטיבה הזו מתגלה כמכלול תרבותי מסוים המציע תמונת עולם שלמה. בתחילה המבט התרבותי הזה שולט על עולם ומלואו, עד כדי כך שחלקים אחרים של הקיום האנושי נראים לבני התקופה כלא חשובים, ואפילו מזיקים. כל מאמצי האדם מופנים ליישם את היתרונות של התפיסה השלטת. אלא שכל מה ששייך באופן עמוק לאדם, ובוודאי בקשת הא-להים שבו, אינם יכולים להעלם, והגעגוע אל מה שהתנוון עתיד להמשיך ולהטריד עד שיחזור ויקבל את מקומו מחדש.

אין כמובן נוסחה בדוקה כדי לאבחן בין המתפתח למתנוון. אבל נחוצה פה חירות מחשבתית- הן מהפחד מכל חדש מחד, והן מהאימוץ הלא ביקורתי של מסגרות החשיבה המקובלות בתרבות מאידך. ברמה המעשית, ההלכה החיה היא בעזרנו, בהכילה מנגנונים שמאפשרים דיפוזיה איטית ובוחנת של השינויים התרבותיים, וזה כבר נושא לעצמו.

הרהור שני לסיום

פתחתי בקביעה שכהדיוט בתחום לא ארשה לעצמי להביע דעה לגופה של תיאוריה. אלא שבעקבות הדברים אינני יכול, כמסתכל מן הצד, שלא לשאול כיצד התרבות חוזרת ומשפיעה על המדע. שהרי טבע האדם, כל אדם, שכאשר הוא מאוד מעוניין בתמונת עולם מסוימת, הוא נוטה לפרש את הממצאים כך שיוכיחו אותה- למקם את אלו המתאימים במרכז הבמה, לצרף אליהם בוודאות ממצאים אחרים, למרות שהם ניתנים לפירושים שונים, ואת הממצאים החורקים להסביר כרעש רקע לא משמעותי.

פילוסוף המדע תומס קון כבר הראה שהשאלה  החשובה במדע היא לא מה ניתן להפרכה, כפי שטען קרל פופר, אלא מה מבדיל בין תיאוריה שהבעיות שלה נחשבות כהפרכות המבטלות אותה, לתיאוריה שהבעיות שלה נחשבות כנקודות לא סגורות שעוד צריך לחקור אותן, ואדרבה, לתקצב עוד ועוד גדודי מחקר כדי למצוא פתרונות.

אין ספק שכשמדובר בתיאוריות כל כך קיומיות לתרבות, המוטיבציה לבחור באפשרות השנייה היא חזקה מאוד.

[1] זכורני שפעם, תוך כדי לימוד, נפלט מפי אחד הלומדים “והרי אנחנו יותר חכמים מחז”ל”.