ערב הגאולה ממצרים, ורגע לפני שהוא נשלח אל פרעה, משה לומד על ההבדל שבין התגלות ה´ שבה הוא זכה לבין ההתגלות לאבות. בפרשיות גאולת מצרים נחשפת ההנהגה האלוקית שיכולה “לשלוף” את עם ישראל מעומק הטומאה המצרית. הנהגה זאת, לעומת ההנהגה הטבעית בימי האבות, היא תוצאה של ההתגלות רבת הממדים וחשיפת שמו הנסתר של ה´

בתחילת פרשת השבוע נגלה ה’ למשה, מורה לו את לשונות הגאולה ואת סדרה, אך קודם לכן – משווה על דרך הניגוד בין ההתגלות אליו ובין ההתגלות שהיתה לאבות, בשעתם: “וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ב’אל שדי‘, ושמי ‘ה’‘ לא נודעתי להם” (ו, ב-ג). לקב”ה שמות רבים, ונראה שההסבר הפשוט לפסוק הוא שהקב”ה התגלה לאבות בשם “אל שדי”. כך אכן נאמר במפורש בספר בראשית, למשל: “וירא… אל אברם, ויאמר: אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים” (בראשית, יז א). ברם, בעוד שמחציתו הראשונה של הפסוק אכן מוכחת, הרי שמחציתו השניה איננה מתיישבת בעליל; הקב”ה נגלה אל האבות גם בשם ה’, שם הוי”ה, פעמים רבות: “ויאמר אליו: אני הוי”ה אשר הוצאתיך מאור כשדים” (בראשית, טו ז), ועוד.

פרשני המקרא כולם מזדעקים לפרש את הפסוק, ומציעים הסברים שונים. תרגומי אונקלוס ויונתן מסבירים שה’ אכן נגלה בשני השמות, אך לא נגלה “בפני שכינתו”. רש”י מסביר כי שם הוי”ה בהקשר זה מבטא את קיום הבטחת הארץ, הבטחה שאמנם ניתנה לאבות אך לא התקיימה בהם. אנחנו נפסע בכיוון אחר.

מהי משמעותו של שם “שדי”? מסבירה הגמרא: “אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו… והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב “אני אל שדי”, אני הוא שאמרתי לעולם די” (חגיגה יב ע”א). על פי מדרש זה, בריאת העולם היתה מראשיתה פעולה של הרחבה וגדילה, התפשטות שנקטעה בציווי ה’ שאמר לעולם “די”. הגבלה וצמצום אלו הם הגלומים בשם “אל שדי”, שכמו כל אחד משמותיו של ה’ – מבטא הנהגה אלוהית מסוימת. שם זה מבטא את הגבלת השפעתו האינסופית של הקב”ה, את ההתפשטות וההרחבה, והותרת מקום ומשמעות לעבודת האדם ולבחירתו בין טוב ורע. השם “אל שדי” מבטא הנהגה אלוהית בתוך העולם הטבעי, באופן פשוט ומצומצם, כך שהרצון האלוהי המניע את העולם יכול להיות נגלה לעין כל: כך, באופן זה, ה’ רוצה שהעולם ינהג, והדבר ניכר ומאפשר לזהות בנקל את הרצון האלוהי. זו ההנהגה המתגלית לאבות, הנהגה טבעית המגלה את רצון ה’ לעין כל, ולכן “וארא אל אברהם… באל שדי”.

יציאת מצרים לא יכולה היתה להתנהל באופן זה. על פניו, במציאות הנגלית, לא היה כל הבדל בין המצרים ועם ישראל, כפי שאומר המדרש: “בשעה שבא משה לישראל ואמר להם ‘בחודש הזה אתם נגאלין’, אמרו לו: ‘משה רבינו, היאך אנו נגאלין, וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו?’ אמר להם: ‘הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא מדלג על ההרים’…” (שיר השירים רבה, ב). בני ישראל, כמו המצרים, היו שטופים בעבודה זרה, ועל פי המציאות הנגלית לא היתה שום עילה להוציאם ממצרים. גאולת מצרים לא נבעה משיקולים נגלים אלה, אלא מכך ש“הוא חפץ בגאולתכם”, מרצון שעומד מעל ומעבר לפעולות האדם. הנהגה זו, החותרת תחת המציאות, מעבר לשיקולי שכר ועונש, היא ההנהגה הנסתרת המבוטאת בשם “הוי”ה”. ההנהגה הנסתרת הזו, לה קורא הרמח”ל “הנהגת הייחוד והממשלה”, מובילה את העולם אל ייעודו ותכליתו, גם תוך התעלמות גמורה ממעשי בני האדם. התעלמות זו, והרצון האלוהי לגאולת העם ממצרים, המעוגן בברית לאבות, הם שהבדילו את ישראל ממצרים ואיפשרו את הגאולה. לשם כך הוסר המסווה מעל שם הוי”ה הנסתר ומעל ההנהגה שהוא מבטא, ורצונו הבלתי-מוגבל של ה’ נגלה בטבע. כוח עצום זה הוא מעל ומעבר ליכולת הקיבול של הטבע, ולכן הוא התבטא בתופעות החריגות של מכות מצרים ושל קריעת ים-סוף.

“אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה’ – אני הוא ולא אחר”. גאולת מצרים נבעה מחשיפת שמו הנסתר של ה’, שם הוי”ה, שאמנם נגלה עוד לאבות, אך לא באופן ובממדים האלה. ההנהגה הרציפה בחיי האבות היתה ההנהגה הטבעית, הנגלית, המבוטאת בשם “אל שדי”, הנהגה שלא תיצלח למשימה שעומדת בפני משה בפרשתנו – “להוציא את בני ישראל מארץ מצרים” (ו, יג).