שאלה: בחודשי החורף ניתֵק ממסר הפחת את זרם החשמל הביתי בשבת. האם מותר לומר לגוי לחדש את הזרם?

תשובה:

איסור מלאכת נוכרי – מדאורייתא או מדרבנן?

במכילתא (מסכתא דפסחא ט) דרשו: “‘כל מלאכה לא יעשה בהם’ לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך”. לשיטת רוב הראשונים האיסור על מלאכת נוכרי הוא מדרבנן, כפי שכתב הרמב”ם (שבת ו,א). אמנם, הב”י (או”ח,רמד) מביא את דברי הסמ”ג (עה) שהתלבט אם האיסור הוא מדאורייתא, אך שאר הראשונים חלקו עליו.

אמירה לנוכרי והנאה ממלאכת נוכרי

בגזרת חכמים קיימים שני איסורים: האחד הוא איסור לומר לגוי שיעשה מלאכה, והשני הוא ליהנות ממלאכת הגוי. בגמרא (עירובין סז,ב ועוד) מובא כי “אמירה לנכרי שבות”.
במשנה בשבת (טז,ח) מובא איסור הנאה ממלאכת הגוי, גם במקום שלא היתה אמירה, אלא שהגוי עשה מלאכה למען היהודי.

מתי מותרות אמירה והנאה

מצינו בגמרא כמה מקרים בהם התירו הן את האמירה לגוי והן את ההנאה ממלאכתו בשבת:

בגמ’ (גיטין ח,ב) מובא שאיסור אמירה לגוי לא נגזר ביחס למצוות יישוב ארץ ישראל. תוספות (על אתר) ביארו שזה דין מיוחד במצווה זו.

בעירובין (סז,ב) מובא שמותר לומר לגוי להביא מים חמים לתינוק לצורך המילה. המדובר באיסור דרבנן. על פי גירסת הבה”ג והר”ח, למד הרמב”ם כי מלאכות דרבנן מותרות על ידי נוכרי (ו,ט-י) בתנאי “שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה”. לעומתו חלק מהראשונים (ובראשם התוספות) צמצמו את ההיתר רק למילה, ולא לכל צורך או מצווה. מרן בשו”ע (שז,ה) פסק כרמב”ם ובסוף הסעיף סיים: “ויש אוסרין”. הרמ”א (רעו,ב) הביא את שיטת העיטור שמתיר במקום מצווה אמירה לגוי גם במלאכות דאורייתא ומביא כדוגמה נר לסעודת שבת, אולם הוא מסיים ומסייג “ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברה זו”, ובכך מסקנתו לכתחילה היא כשיטת הרמב”ם וסיעתו.

הגר”א נבנצאל שליט”א (בהערותיו על הרמ”א,רעא) טען שאם אומר לגוי להדליק בשינוי מותר לצורך מצווה מפני ששינוי אינו אלא איסור דרבנן, ולענ”ד יש לדון בדבריו האם גם דרבנן על ידי אופן הפעולה התירו לצורך מצווה.

בגמרא בשבת (קכט,א) מובא שחולה שאין בו סכנה מותר לעשות למענו מלאכה על ידי גוי וכך הכריע הרמב”ם בהלכות שבת (ב,י) ובשו”ע (רעו,א). הרמ”א הוסיף שהוא הדין לצורכיהם של קטנים אלא שהגר”א צמצם זאת רק לדברים “שהם צריכים הרבה”. השו”ע (רעו,ה) הביא את פסקי הגהות מרדכי ביחס לארצות הקרות שבהן מותר לומר לנוכרי להדליק אש כדי להגן על קטנים מהקור (ואז מותר גם לגדולים ליהנות מהמלאכה), ובמקרים של קור גדול (“בארצות הקרות”) מותר גם לצורך הגדולים “שהכל חולים אצל הקור”. אולם עניין זה מסויג ומוגבל שם רק לימים קרים ביותר.

על פי המשנה, הברייתא ודברי שמואל בגמרא (שבת,קכב) הכריע בשו”ע (רעו,ב) שאם הגוי עשה את המלאכה לצורך עצמו מותר ליהודי ליהנות.

חידוש זרם החשמל – למעשה

א. יש לבדוק אלו מכשירים ידלקו בהרמת המפסק. אם מדובר במכשירים שבהם יש גוף חימום או חוט להט – מדובר באיסור דאורייתא והדבר מותר רק לצורך חולה או קטנים או במקרה של קור גדול.

ב. אם מנתקים את כל המכשירים שבהם ישנו איסור דאורייתא, יש להתיר גם לצורך גדול ולצורך מצווה שהרי אמירה לגוי באיסור דרבנן נפסק כרמב”ם.

ג. לגבי סעודת שבת – על פי המשנה ברורה מותר לומר לגוי באיסורי דרבנן רק אם יושב בחושך גמור, ולא כשיש במקום האכילה נר דולק או תאורת חירום.

ד. ביחס להגדרת “קור גדול” וההיתר הנוגע לו באיסורי דאורייתא, יש להבדיל בין ימים קרים רגילים ובין ימים קרים במיוחד הדומים לדין הארצות הקרות לעניין זה. יש לזכור כי דינו של מזגן הוא דרבנן, ולכן ניתן להתירו גם מצד צורך גדול, מה שאין כן תנורים ורדיאטורים שאיסורם דאורייתא ומותר להפעילם על ידי גוי רק בקור גדול.

ה. ביחס להיתר שהגוי עושה לצורך עצמו – נהגו בחו”ל להערים על הגוי, וכך מספר בעל ‘ערוך השולחן’ (רעו,ט): “ונהירנא בילדותי היו נוהגין בלילי שבת בחורף שהלילות ארוכין היו קורין לאינו יהודי לשאול לו רצונך בצנצנת יי”ש והיה אומר שרוצה והשיבו לו רצונינו ליתן לך אבל מה שנעשה שאי אפשר למצא בחושך והיה מדליק נר ושותה היי”ש והולך לו והשתמשו לאורו…”. לענ”ד בדורנו, שישנה מודעות גבוהה ליושרה, אין להערים כך.

התשובה פורסמה בעלון ‘שבת בשבתו’, פרשת יתרו תשע”ב, גיליון 1411