בימים בהם מורגש לכאורה נתק בין עם ישראל לבין הקב”ה יכול האדם המאמין לחוש ש´איוותר אנוכי לבדי´ אל מול ה´. אך התבוננות עמוקה בהתגלויות ה´ בפרשיות האחרונות מלמדת שגם כאשר האדם אינו פועל ומנותק, ישנה התגלות הנובעת מבחירה אלוקית עקרונית בעם ישראל, קשר שאינו מושפע ממעשי האדם והוא בל יינתק

הבצורת היכתה קשות בישראל. במשך שלוש שנים לא ירדה אף טיפה, כדברי הנביא. בשנה השלישית קרא אליהו לכל ישראל ולנביאי הבעל אל הר הכרמל, ושם, על ההר, ירדה אש מהשמים ואכלה את מזבחו של אליהו, יחד עם הקרבן, העצים, האבנים והמים שבתעלה מסביב למזבח. מול התגלות מפעימה ומדהימה שכזו לא יכול היה העם להישאר אדיש, והוא קם על נביאי הבעל ושחט את כולם בנחל קישון. את המזבח המיוחד שבנה אליהו, משנים עשר אבנים, “כמספר שנים עשר שבטי בני יעקב”, הוא בנה כצעד מקדים להתגלות.

המזבח שהקים אליהו אינו המזבח הראשון המוקם באופן זה: בפרשתנו אנו קוראים על חלקה השני של ההתגלות בהר סיני. משה הקים, כפי שיעשה אליהו בשעתו, מזבח משנים עשר אבנים “לשנים עשר שבטי ישראל”, והקריב עליהן קרבנות וכרת ברית בין העם ובין ה’. לאחר ההקרבה וכריתת הברית עלה משה בשנית להר סיני. משה הקדים את הקמת המזבח ואת כריתת הברית לעליה להר סיני, וביטא בכך עניין עמוק: מערכת היחסים שבין האדם ואלוהיו תלויה בפעולתו של האדם, והיא מהווה ברית, כלומר – פעולה הדדית בין צדדים. הברית היא פעולה רצונית, וכל אחד מהצדדים יכול להפר אותה. זו היא בדיוק טענתו של אליהו: “קנא קנאתי לה’ אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל” (מלכים א’, פרק י”ט). מערכת היחסים אותה תיאר אליהו היא נתונה לבחירה, מערכת של ברית, ולטענתו הפרו ישראל את הצד שלהם בהסכם, “ואיוותר אנוכי לבדי” (שם). 

מילים אלו של אליהו לא נאמרו בכרמל; התלונה על הפרת הברית נאמרה בהר חורב, במקום בו נגלה ה’ לעיני העם שנים כה רבות לפני כן. בתגובה לטענה זו של אליהו הוציא אותו הקב”ה החוצה והעמידו בהר, “לפני ה'”, שם עבר ה’ לפניו ברוח, רעש, אש וקול דממה דקה. הסיטואציה הזו, שבה נביא עומד לפני ה’ בהר חורב, וה’ נגלה אליו באופנים אלה, של רעש ואש, מזכירה לנו, וגם לאליהו, סיטואציה דומה – ההתגלות הראשונה על הר סיני: “ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד” (שמות יט, טז). והדברים צריכים ביאור: מדוע מזכיר ה’ לאליהו את ההתגלות הראשונה בסיני? כיצד ההתגלות ההיא מהווה מענה לתלונתו?

אם נשווה את ההתגלות שבפרשתנו (פרק כד) לזו שבפרשה הקודמת (פרק יט) נראה כי הן דומות בנקודות רבות, אך שונות באופן מהותי: בשני התיאורים מופיע מזבח, ובשני המקומות משה עולה להר וה’ יורד אליו, אך סדר הדברים שונה; בהתגלות שבפרק כד, כפי שראינו, קודמת עבודת האדם להתגלות, ומשה עולה להר עוד לפני שה’ נגלה עליו בענן: “ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר” (פרק כ”ד, טו). סדר דברים זה מלמד, כפי שראינו, שלאדם יש תפקיד עצמאי ומרכזי ביצירת מערכת היחסים עם ה’, מערכת שמבטאת ברית. ברם, בהתגלות שבפרק יט כל זה לא קיים: ה’ נגלה על ההר בקולות וברקים, העם חרד ונשאר במחנה, משה נקרא אל ההר רק אחרי שה’ נגלה עליו – המערכת כולה מדגישה את אפסיות האדם ואת כל-יכולתו של ה’, ויוצרת סוג אחר לחלוטין של קשר. במערכת שכזו אין התקשרות הדדית בין צדדים, אלא בחירה של צד אחד בצד השני, הצד החלש, בחירה שלא קשורה בכלל לפעולתו או לרצונו של האחרון.

כאשר טוען אליהו בפני ה’ כי רק הוא לבדו נותר נאמן, וכי העם בחר להפר את הברית ולנתק כל קשר עם ה’, מזכיר לו הקב”ה כי מעבר לסוג ההתקשרות של פרק כד ישנו מערך נוסף. הקשר שבין עם ישראל והקב”ה מורכב משני מערכות יחסים שונות, ואף מנוגדות: מצד אחד קיימת הברית, ברית שנכרתה בין שני צדדים, ושאותה ניתן להפר. מצד שני ישנו היחס המבוטא בהתגלות הראשונה, יחס של בחירה עקרונית של הקב”ה בעם ישראל, בחירה שלא תלויה בפעולתם או ברצונם. גם אם ביום-יום אתה פועל ומתנהל מתוך תפישת החירות והבחירה החופשית, אומר ה’ לאליהו, אל תשכח שקיים בינינו קשר בל-יינתק, קשר שעומד מעל ומעבר לתהומות אליהן עלול האדם לשקוע ולמרחק אליו הוא יכול להידרדר, קשר של בחירה אלוהית, עקרונית, בעם ישראל. “אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו” – הבחירה בעם קודמת לנתינת התורה.