בהתבוננות עמוקה בהבדלים שבין נס יציאת מצרים ונס פורים מגלים שלכל אורך ההיסטוריה היו ניסים שבהם ´אצבע הקב”ה´ פועלת ממש, והיו גם כאלה שה´שחקנים הראשיים´ היו בני האדם. בהתמודדויות חיינו, בעיקר מול עמלק, ישנם כוחות שמוכרחים לבוא לידי ביטוי על ידי פעולת האדם והם שמעוררים את הסיוע האלוקי ואת ההתערבות הסמויה

רבים מגדולי ישראל דרשו על ההבדלים שבין נס יציאת מצרים ונס פורים. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שאופי הנס ביציאת מצרים היה ‘מעל הטבע’ – ההתרחשויות סביב יציאת מצרים חרגו מאוד מההתנהלות הרגילה של העולם. לצופה מן הצד קשה שלא להודות שזהו יד ה’ המתערב בעולם. בימי מרדכי ואסתר, לעומת זאת, אמנם היתה צרה ליהודים והם נחלצו ממנה, אך רצף האירועים היה כזה שניתן בקלות להבין אותו כפוליטיקה, תככים ומזימות בקרב אליטת השלטון, תבונה של היהודים וקצת מזל.

היבט אחר של ההבדל שבין הנסים, הוא שבנס יציאת מצרים, הקב”ה גילה את כוחו והוציא את בני ישראל בעצמו כביכול – “אני ולא מלאך אני ולא שרף…”. לעומת זאת, בימי מרדכי ואסתר, השחקנים ב’הצגה’ ההסטורית היו בני אדם, שאלמלא המעשים שהם עשו והדיבורים שדיברו, הנס לא היה מתרחש.

נראה אם כן שישנם שני סוגים של מעורבות שיש לקב”ה בחיינו. הסוג הראשון הוא מעורבות כמעורבותו ביציאת מצרים. כלומר, הקב”ה מעצמו משגיח עלינו ומכוון את חיינו, משנה את המציאות ומעצב אותה לצורך יצירת מסלול חיים עבורנו – שנעבור ביבשה בתוך הים הסוער של החיים. הסוג השני הוא מעורבות נסתרת יותר, שבה הקב”ה יוצר את התנאים לפעולותינו ואנחנו נדרשים לפעול לתיקון עצמינו והמציאות שסביבנו.

למול התערבות מהסוג הראשון, לא מוטלת עלינו חובה מיוחדת למעט המודעות שלנו, או כלשון התורה, הזכרון. במצוות רבות (לדוגמה, ציצית ושבת) אנו מצווים להיזכר באמצעות המצווה ביציאת מצרים. אפשר לומר שזכרון זה הוא העלאת המודעות שלנו למעורבות הפעילה של הקב”ה במסלול חיינו, וזוהי המשכה של ההתגלות של הקב”ה ביציאת מצרים. ישראל פנו למשה לאחר שחצו זה מכבר את הים, ושאלו אותו “היש ה’ בקרבנו אם אין?” (שמות, יז, ז) יתכן ששאלה זו מתייחסת לחוויית החיים הרגילה, שבו אני חווה את עצמי כנוכח, בוחר ומכוון את החלטותיי. ישראל שאלו – האם תם הזמן שבו הקב”ה מכוון אותנו ומוביל אותנו לגאולה, מבלי שנצטרך אנחנו מצידנו לעבוד ולגאול את עצמינו? האם התחושה שהקב”ה נמצא ב’שמים’ ואנחנו כאן בארץ, בכוחות עצמנו, יש בה ממש? לאחר שאלה זו, נאלצו ישראל להילחם, פיסית, בעמלק. שלא כמלחמה עם מצרים שה’ נלחם וישראל החרישו, בעמלק נאלצו לצאת לקרב של ממש.

רבי לוי יצחק מברדיטשב (קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה כתוב זאת) מלמד שהסיבה שהיו צריכים להילחם בעמלק מפני שיש כוחות רעים בעולם שאינם נכנעים אלא כאשר ההתגלות של הקב”ה באה מתוך החיים הטבעיים. חז”ל (תנחומא כי תצא ט) המשילו את מעשיהם של עמלק לאדם שקופץ לאמבטיה רותחת וכך מקרר את המים לבאים אחריו. עמלק לא התרגשו מיציאת מצרים, ולא התפעלו מיד ה’ המתגלה באופן פלאי בעולם. הדבר היחיד שהיה יכול להכניע אותם היה משהו שמתבטא באותו מישור שבו הם חיים. לכן, לא יציאת מצרים אלא רק קרב של בני אדם יכל להכניע אותם.

וכך, גם בימי מרדכי ואסתר, מדובר היה בכוחות רשע שיכולים להיות מוכנעים רק על ידי התגלות של הקב”ה דרך החיים הטבעיים. התגלות כזו, דורשת מבני האדם המעורבים בסיפור, עבודה ומאמץ. נס פורים מלמד, שגם אם הקב”ה משגיח ומתערב בחיינו, ישנם תיקונים שמוטלים דווקא על עבודתנו, ורק מי שיודע לקרוא בין השורות, יידע להבחין בכך ש“גם כל מעשינו פעלת לנו” (ישעיה כו), וסוף הסיפור נעוץ בתחילתו.

מתוך עלון ‘דבש מסלע’, גיליון 52, אדר תש”ע