המחלוקת שמתגלעת בין משה לבין בצלאל בדבר סדר יצירת חלקי המשכן מבטאת יסוד עמוק בעבודת ה´ ובחיים בכלל. משה, גדול הנביאים סובר שיש ליצור את כלי המשכן ולאחריו את גופו. בצלאל, החכם בצל- אל סובר להיפך. גם בחיינו עלינו למצוא את המקום והחשיבות הן לכלים ולתוכן, וכן להקשר ולצורה, לארבעת הקירות הסובבים אותנו בצל- אל

אומר המדרש: “בשעה שאמר הקב”ה למשה ‘עשה לי משכן’, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב”ה מלא עליונים ותחתונים’ והוא אומר ‘עשה לי משכן'”? (שמות רבה, תרומה פרשה ל”ד) ובאמת, קשה הדבר. אנחנו, לאחר מעשה, מכירים במציאות בה הקב”ה האינסופי משרה שכינתו במקדש, בעולם המוגבל והמצומצם, אך בעצם – הדבר קשה להבנה. כיצד הוא ייתכן בכלל? המדרש ממשיך ואומר: “לכך אמר משה ‘יושב בסתר עליון’… מהו ‘בצל שדי’? בצל אל… בצל שעשה בצלאל” (שם). בכדי לבנות בית לה’ בעולמנו, יש צורך שה’ יסתיר את פניו ואורו מהעולם. במצב כזה של הסתר, בו העולם עומד בצילו של ה’, והוא נגלה רק באופן חלקי ומעומעם, אנחנו יכולים לתפוס אותו בכלי החשיבה והעשיה שלנו. בצלאל, חכם-הלב שבידו הופקדה מלאכת היצירה של המשכן, חי במציאות שכזו – בצילו של האל. הוא הצליח ליצור את המסגרות והכלים הראויים להשראת שכינתו של ה’ בעולם. מה היה מיוחד בבצלאל? מדוע דווקא הוא היה ‘בצל האל’?

הגמרא במסכת ברכות מתארת דו-שיח בין משה רבנו לבצלאל. על פי התיאור, היה קיים סדר מסוים של פעולות בדרך אל השראת השכינה: ה’ ציווה את משה להקים קודם כל את גוף המשכן, ורק לאחר מכן את כלי המשכן. משה חשב שהסדר צריך להיות שונה, שינה את סדר הדברים מדעתו, ואמר לבצלאל ליצור תחילה את הכלים, ורק לאחר מכן את גוף המשכן. בצלאל חלק עליו, וטען שסדר זה לא הגיוני – הכלים לא יכולים לעמוד בחוץ סתם כך, עד שתיגמר מלאכת בניית המשכן, אלא יש צורך להקדים ולבנות את המסגרת. סדר הדברים תאם את הציווי שנאמר למשה, והוא התפעל מאוד מחכמתו של בצלאל וקרא ‘שמא בצל אל היית וידעת!’ (בבלי ברכות, דף נה עמוד א). בדבריו של בצלאל טמונה חכמה עמוקה: בכדי לגלות את ה’ במציאות של העולם, יש צורך ליצור מערכת של כללים ושל מעשים, המגולמים בכלי המשכן. המסגרת המצומצמת של עולם החומר לא יכולה להכיל את ה’ בגילויו המופשט. בכדי שבני האדם יוכלו לכונן מערכת יחסים עם הקב”ה, יש ליצור כלים ברורים של עבודה והתנהגות, אליהם ייצוק הקב”ה את שכינתו. אלה הם צללים בלבד, גילויים קלושים של הקב”ה, אך זוהי הדרך שבה יש להסתפק במציאות הנוכחית.

משה רבנו, שהקים למעשה את המשכן, חלק על בצלאל. יתרה מזאת: אם נתבונן בפרשתנו, המתארת את ההקמה בפועל של המשכן, נראה כי לאחר שהעמודים והיריעות של המשכן נמתחו והוקמו, הוכנסו פנימה כלי המשכן תיכף ומיד, ללא שהות הנצרכת ליצירתם. כנראה שלמעשה, דווקא תפישתו של משה היא זו שהתממשה בפועל, והכלים נוצרו עוד לפני שהמשכן הוקם. לעיל ראינו את הטיעון של בצלאל – לא ייתכן שהכלים יעמדו סתם כך, ללא מקום אחסון, ולכן יש צורך להקים קודם את המשכן. משה חולק על ההבנה הזו של תפקיד המשכן: אין מדובר בארבע קירות בלבד, שמטרתם לאכלס את כלי המשכן, שבהם מתבצעת העבודה. תפקיד האוהל אינו שונה, בעצם, מתפקיד הכלים שבו. אמנם, כלי הקודש הם האמצעים המעשיים והישירים שדרכם עובדים את ה’, אך כל עוד הם עומדים במנותק מהאוהל, אין להם כל משמעות. בכדי להביא באמת להשראת שכינה, אומר משה, יש להתייחס גם אל הסביבה שבה הדברים נעשים. על פי הצעתו של בצלאל, היה המשכן עומד ריקן עד שהכלים היו מוכנסים אליו וכך הוא היה מקבל משמעות וייעוד. בשונה מכך, על פי הצעתו של משה, שני הדברים קרו בו זמנית: הכלים והאוהל נבנו במקביל, וניתן היה להכניס את הכלים אל האוהל מיד לאחר שהקמתו נסתיימה. בכך רמז משה כי המשכן הוא הרמוני: אין משמעות לחלק אחד ללא האחר. ישנה חשיבות למסגרת שבה נתונים כלי המשכן לא רק כמקום אחסון, אלא כחלק מהגדרת עבודת המשכן.

בחיינו אנו מוצאים את הכלים ואת האוהל: כלי המשכן הם הדברים הממשיים, המעשיים, דרכם אנו עובדים את ה’: התורה, המצוות וכו’. ברם, דבריו של משה מהדהדים, ומורים לנו שהחשיבות אינה טמונה רק בכלים. העולם, כמו המקדש, גם הוא הרמוני, וישנה חשיבות לא רק לתוכן אלא גם להקשר ולצורה. בעבודת ה’ שלנו עלינו להתייחס גם לארבע הקירות המקיפים אותנו, לעולם עצמו כפי שהוא, שכן גם עליו שוכן ה’, וגם בו הוא מתגלה.