פתיחתה של הפרשה בביטוי ´זאת תורת העולה´ לא פותח פירוט של סוגי הקורבנות. הביטוי הזה בא להמחיש את חשיבותה ומרכזיותה של אש התמיד שעולה על המזבח. לא האדם המקריב הוא במרכז, אלא שכינתו של הקב”ה- אש התמיד שיוקדת לעולם

פרשתנו נפתחת בכותרת ברורה: “צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה” (ויקרא, פרק ו’, פסוק ב’). היינו מצפים שהכתוב ימשיך ויפרט את פרטי ודיני קרבן העולה, קרבן התמיד, אך למרבה הפלא נראה כי התורה ממשיכה ודנה בנושאים אחרים לחלוטין, בעוד שדיני קרבן התמיד מפורטים במקום אחר. הפסוקים הבאים עוסקים בתרומת הדשן ובאש התמיד שצריכה לבעור תמיד על המזבח. שינוי הנושא לא ברור, מה גם שהקשר בין הפסוקים השונים דורש הבנה: מה עניין תרומת הדשן אצל הקרבן? פעולה זו נראית דווקא כלא-שייכת לקרבן עצמו, שכן היא מתרחשת בשעה שאין כל קרבן על המזבח; הקרבן האחרון של היום הוא קרבן התמיד של בין-הערביים, שלאחריו נשארים האברים והפדרים של הקרבנות שהוקרבו במהלך היום להיאכל לאיטם במהלך הלילה באש התמיד. לפנות בוקר, לפני הקרבת קרבן התמיד של שחר, מפנה הכהן התורן את שאריות השריפה, את “הדשן”, מעל המזבח, וזוהי תרומת הדשן. מדוע קוראת התורה דווקא לפעולה זו “זאת תורת העולה”?

מבט שני בפרשיה מראה כי הנושא שלה, בפועל, הוא המזבח, ואש התמיד שאמורה ליקוד עליו ללא הפסק. אש התמיד לא דולקת רק מעצי המערכה; בעירתה התמידית של האש נובעת, בראש ובראשונה, מקרבנות התמיד המוקרבים עליה. מלבד קרבנות העולה של התמידים קיימות גם עולות “קיץ המזבח”, עולות הנקנות ממותרות כספי המקדש והמנחות, שמטרתן היא שהמזבח לא יעמוד בטֵל. הקרבנות מזינים את אש התמיד. זו נקודה ייחודית: בעוד שעל פי רוב מוקמים מזבחות כדי להקריב עליהם קרבנות, והמזבח משמש את הקרבן, הרי שכאן נוצרת לנו מערכת הפוכה. המטרה המרכזית של המזבח היא קיום אש התמיד, והקרבן משמש מטרה זו – קרבן המשמש מזבח. חשיבותו של המזבח לעניין מודגשת באופן ספרותי: המילה “מזבח” מופיעה שש פעמים בפסוקיה המועטים של הפרשיה.

התמידיות של אש התמיד מושגת, אם כן, מההקרבה הסדירה של קרבנות התמיד, בשחר ובין הערביים. קרבנות אלה, הפותחים את יום העבודה במקדש וחותמים אותו, יוצרים מסגרת רציפה לפעילות במקדש. ברם, שעות היום אינן כל היום כולו; אש התמיד אמורה לדלוק ללא הפסקה, יומם ולילה, ועל המסגרת הרציפה להתמיד לאורך כל היממה. לשם כך מודגשת חשיבותו של הדשן: האברים נאכלים אט-אט על המזבח במשך הלילה ומבטאים בכך את המשכיותה של האש. תרומת הדשן, בין סיום איכול האברים והקרבת התמיד של שחר, ממחישה את הרציפות של ההתרחשות על המזבח, את האש הבוערת תמיד ברקע, גם בשעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה. הדבר מתבטא גם בהלכה: על פי הגמרא, הכהן שקידש את ידיו ורגליו לשם תרומת הדשן, פטור מלקדש אותם שוב במהלך היום. תרומת הדשן, אם כך, היא החוליה המקשרת בין הלילה ליום שאחריו, והיא זו המאפשרת את תמידיות האש. תמידיות זו היא המטרה של קרבן העולה, ולכן “זו תורת העולה” – הקיום התמידי.

לרציפות האש משמעות חשובה. הבדלנו לעיל בין מזבחות רגילים, הבנויים לשם הקרבת קרבן, ובין מזבח העולה המבטא המשכיות בעירת האש והשראת השכינה. בנוהג שבעולם, האדם המקריב מביא איתו את האש; כך נאמר, למשל, בעקידת יצחק ובמזבחו של אליהו על הר הכרמל. האש העולה מעלה מבטאת את הקשר בין האדם לאלוהיו, את השכינה השורה בפעולת ההקרבה. בית המקדש מבטא מהפכה בעניין זה: האש אינה מובאת על ידי האדם בהקרבה, אלא מצויה כל הזמן. שכינתו של הקב”ה שורה בעולם בגלוי ובלא הפסקה, ללא תלות במעשה האדם. אש התמיד, הבוערת יומם ולילה, מבטאת את קביעותה של השכינה בעם ישראל, מעל ומעבר לקרבן כזה או אחר, או למעשה כלשהו. אש התמיד יוקדת בעולם, ולא תכבה.