על פי תושבע”פ, השנה מתחילה בשני זמנים- פסח ותשרי. לכל אחת מההתחלות הללו יש אופי שוני. ומופיע בספרי הקודש שבניסן – חודש האביב – ההתחלה היא באור ישר או בריאה שהולכת כסדר (א’ ב’ וכו’), ואילו תשרי מתחילה את השנה באור חוזר, שלא כסדר (ת’ ש’ ר’ וכו’). בגלל קוצר היריעה נסביר את הענין של ניסן בלבד.

במדרשים השונים מתוארת יציאת מצרים כתהליך של לידה: תחילת ספר שמות בו אבותינו יורדים למצרים הוא ההזרעה ברחם, גלות מצרים היא חודשי העיבור, והיציאה ממצרים היא הלידה ‘לקחת לו גוי מקרב גוי- כאדם שהוא שומט את העובר ממעי אימו’ (מכילתא דר”י). לאחר מכן- ימי ספירות העומר הם ימי ההנקה, ומתן תורה היא הגמילה – בה ה’ילד’- עמ”י מקבל לידיו את הבחירה והכח לגדול בכוחות שהעניק לו השי”ת. כלומר, אנו רואים פה תהליך שמתחיל באופן טבעי שהולך ומתקדם אל עבר הגאולה.

המשמעות הישירה של דברים אלו לעבודת ה’ טמונים בדברי הרמב”ם ש’בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים’. לענ”ד, ההשלכה של הדברים הללו היא לא להתייחס אל בוא האביב רק כהזדמנות לטיולים והתפעלות מהטבע, אלא העמקה ובקשה להוליד מתוכי ובתוכי עבודת ה’ של יציאה מהגלויות השונות של הנפש.

הדברים מתחדדים אף יותר לפי קבלת האר”י שדייק שפסח נוטריקון פה- סח. היינו, שעיקרה של הגאולה ממצרים היא גאולת הדיבור. מצרים- הרחם היא מציאות בה העובר- עמ”י לא יכול לדבר ובה פרעה מתבטא ‘מי ה’ אשר אשמע’ בקולו. היכולת לדבר על גאולה, על עתיד טוב, על משיח, ועל חיפוש אלוקות נדחקת עמוק בבטן וכל מה שיש הוא רק להתקיים וללבון לבנים. לכן, אומר האר”י שמה שפסח מגלה לנו- שאפשר להתחיל לדבר על ובקדושה- לא חייבים לשמור בבטן את כל החלומות. תפקיד חודש האביב הוא להוליד את המחשבות הללו בפה ממש- בהגדה ברורה ולא מתנצלת של גאולה ואלוקות.