סקירה הלכתית של דין “תמימות” בספירת העומר, ותשובה לשאלה מדוע נוהגים לאחר את תפילת ערבית של שבועות

שאלה: כידוע, מקובל לאחר את תפילת ערבית של שבועות על מנת ששבעת שבועות הספירה יהיו “תמימות” כדברי התורה. מהו ההגיון בהנהגה זו – הרי את הספירה האחרונה ספרנו כבר בערב הקודם?

תשובה:

דין “תמימות”

התורה בפרשת אמור (כג, טו) מצווה: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'”. ובספר דברים (טז, ט): “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת”.

“תמימות” ימים ו”תמימות” שבועות

בתורת כוהנים (על אתר) דורשים שהן קצירת העומר והן ספירת העומר צריכות להתחיל בערב, ולא להשתהות עד לבוקר המחרת, מדין “תמימות”. בגמרא במסכת מנחות (סו ע”א) אביי אומר שישנה מצווה למנות ימים וישנה מצווה למנות שבועות – ואם כן, לא רק השבועות צריכים להיות “תמימים” אלא גם הימים. אולם, הברייתא שהובאה לעיל מתייחסת רק לספירת היום הראשון ולכן רס”ג (מובא ברי”ץ בן גיאת ובטור) סבר שאם אדם שכח לספור בלילה הראשון אינו יכול להמשיך, לשיטתו בשאר הימים אם שכח יכול להמשיך לספור משום שלגביהם אין חובה של “תמימות”. לעומת שיטה זו מצינו בראשונים כמה שיטות שהרחיבו את דין “התמימות”. בה”ג (מובא בתוספות למגילה כ ע”ב ומנחות סו ע”א) סובר שדין התמימות הינו פגם בתמימות הספירה כולה, ומי ששכח לברך באחד מימי הספירה לילה ויום אינו יכול להמשיך את הספירה משום שאין זו “תמימות”. דבריו נפסקו בשו”ע (או”ח תפט, ח). ר”ת (תוספות מגילה כ ע”ב) הרחיב את העיקרון הזה וקבע שגם מי ששכח בלילה אינו יכול להמשיך לספור אפילו באותו בוקר, משום שאין זה “תמימות” של אותו היום. השו”ע (תפט, ז) חשש לשיטת ר”ת ולכן נפסק שאדם השוכח בלילה אינו סופר ביום בברכה. לעומת זאת, היו אחרים שהתייחסו לתמימות רק מההיבט של שבעת השבועות. רב האי גאון המובא בשבולי הלקט (רלד) סובר כי רק אדם ששכח אחד מימי הספירה שבהם נשלמים שבועות שלמים (7, 14 וכו’), אינו יכול להמשיך ולספור. בדומה לכך, בית הלוי (לט) חידש חידוש גדול וקבע שאדם ששכח לספור יום אחד יכול בסיום השבוע לספור את השבועות.

המנהג להקדים

מהברייתא בתורת כהנים לא מבואר האם נוסף לחובת ההקדמה לערב ישנו גם עניין להקדים את הספירה לתחילת הלילה. המשנה ברורה (תפט, ס”ק ב) פוסק שיש להקדים לספור לפני עלינו לשבח. הנימוק לדבריו הוא שכל מה שאפשר להקדים מקדימים, על מנת שיתקיים “תמימות תהיינה”. אמנם, לא ברור האם כוונתו רק לערב הראשון (מוצאי יום טוב) או שמא בכל לילה יש להקדים את הספירה מדין “תמימות”. אפשר לדייק מקור להנהגה זאת, מלשון הברייתא (לעיל) הכותבת להתחיל בספירת העומר ב”ערב” ולא נוקטת “לילה” כמו בהמשך אותה פרשה. בירושלים נהגו להקדים תפילת ערבית של מוצאי ראשון של פסח (מדין “תמימות”) ולא נהגו בשאר הימים, ומנהג זה פשט בהרבה קהילות.

המנהג לאחר את תפילת ערבית בליל שבועות

הט”ז (תצד, ס”ק א) כותב שיש לאחר את תפילת ערבית של ליל שבועות, כדי שיהיו ימי ספירת העומר “תמימות”. כך מובא גם בפמ”ג ובמשנה ברורה. לכאורה, זהו כאן דין מחודש מאוד שהרי “תמימות” הינו דין בספירה, ובליל שבועות לא סופרים. נלענ”ד שמהנהגת האחרונים הזו אנחנו למדים שמצוות הספירה אינה רק פעולת הספירה, אלא שהיא המגדירה את היום המתחיל בה, כיום של ימי הספירה ולכן הארכת היום היא חלק מתמימוּת ספירת העומר. המשמעות היא שכל ספירה צריכה להשפיע על עבודת ה’ לאורך כל אותו היום. ממילא, כל אימת שלא נגמרו שבע השבועות לא הסתיימה עבודת הספירה.כידוע, הספירה הינה ביטוי לעבודת ההיטהרות של האדם לקראת יום החמישים וקבלת התורה ולכן קיום המצווה צריך ללוות את כל היום.