שאלה: האם מותר לחלל שבת, באיסורי תורה, על מנת לשהות ליד חולה מסוכן שמאושפז בבית חולים?

תשובה:
יש כאן שתי שאלות נפרדות הנוגעות לתפקידו של המלָווה:
א. האם מותר לחלל שבת כאשר נוכחות המלווה תגרום לשיפור במצבו הנפשי של החולה?
ב. האם נוכחותו של המלווה יכולה להיטיב את הטיפול הרפואי?

חילול שבת לצורך יישוב דעתה של יולדת

במסכת שבת (קכח,ב) שנינו ביחס ליולדת כי לא זו בלבד שמותר להדליק נר בשבת לצורך הלידה, אלא גם אם היולדת היא עיוורת, ואין לה תועלת בנר, מותר להדליקו משום שהוא מיישב את דעתה ומעניק לה ביטחון בטיפולה של המיילדת. תוספות מקשים על דין זה, מכך שביום הכיפורים מאכילים חולה רק על פי מומחה, ומסבירים כי כאן מדובר בדין ייחודי ליולדת: “שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב”.

ידידי הרב ד”ר מרדכי הלפרין שליט”א בספרו ‘רפואה מציאות והלכה’ (שא,ו) הסביר את ייחודיותו של דין יישוב הדעת של היולדת על פי הידע הרפואי המודרני. כיום מקובל לחלק את הלידה לשלושה שלבים: התקצרות צוואר הרחם ופתיחתו; יציאת הוולד; ויציאת השליה. מבחינה פיזיולוגית, השלב הראשון, והארוך מהשלושה, מהוה שלב הכנה ללידה עצמה. כל עוד לא מתפתח סיבוך מיוחד הסיכונים לחיי היולדת בשלב זה פחותים מהסיכונים הקיימים בשלב השני. לעומת זאת, השלב הראשון הוא גם זמן ההכנה הנפשית ללידה ובכך הוא משפיע על מצבה של היולדת בשלב השני. יולדת המגיעה לשלב השני כשהיא חסרת ביטחון או מבוהלת, סיכוייה ללדת ללא סיבוכים יורדים באופן משמעותי, והיא עלולה להזדקק להתערבות מכשירנית או לניתוח. לעומתה, יולדת המגיעה רגועה לשלב השני יכולה לשתף פעולה ולסייע באופן פעיל לתהליך הלידה התקין. לאור זאת, הסביר הרב הלפרין את הרמב”ם, שפסק את דברי הגמרא בהלכות שבת (ב, יא-יג), אלא שמדבריו עולה כי הדבר נכון דווקא ‘כשהיא צועקת בחבליה’. כן ניתן לראות ברמב”ם הבדל ברור בין הלכות יולדת בשלב הצירים לבין דיני החיה משלב הלידה או שתיתת הדם.

בניגוד להבדלה שהצגנו בין החולה ובין היולדת, הרדב”ז (ד,סו) זיהה את דין החולה המסוכן עם דין היולדת. אך בביאור הלכה (שכח,י) צמצם את דבריו.

יישוב דעתו של חולה מסוכן

מקור אחר לשאלת יישוב הדעת של החולה מצינו בגמרא בבא בתרא (קנו,ב) המתירה איסור דרבנן על מנת שלא תיטרף דעתו של חולה מסוכן: “אמר רבי לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת, ולא לחוש לדברי ר’ אליעזר, אלא שמא תטרוף דעתו עליו”. וכך הבינו הסמ”ע (רנד, סק”ג) והמרדכי שהובא ב”בית יוסף” (שו,ט), וכן פסק בשו”ע. על דבריו הוסיף מרן החפץ חיים (במשנה ברורה על אתר): “אפילו לשכור אינו יהודי רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצ”ש גם כן שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו”.

ערוך השולחן (שו,כ) צימצם את ההיתר לעבור על איסורי דרבנן רק במקרה והישראל אינו עושה את העבירה בעצמו, וז”ל שם: “שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא…”. בשו”ת ציץ אליעזר (ח,טו) מערער על פשטות דברי ערוך השולחן, שהרי מפשט הגמרא בבבא בתרא נראה שההיתר הוא שישראל יעשה מלאכות דרבנן ולא רק שיאמר לגוי. לכן הביא את השואל ומשיב (מהדו”ג,ב,קפ) שהתיר רכיבה בשבת ולא רק על ידי גוי.

לסיכום עניין זה: יוצא מהגמרא בבבא בתרא שמותר לעבור רק על איסורי דרבנן על מנת ליישב דעתו של חולה מסוכן. כך הכריעו ערוך השולחן, האגרות משה (או”ח ה,יח,ט) והציץ אליעזר. ברם, ברור שאם הרופא אומר שיש סכנה אם לא תתיישב דעתו של החולה, הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה שמחללים שבת לרפואתו.

נוכחות מלָווה משפרת את עבודת המערכת הרפואית

ברם, ישנו היתר אחר לחילול שבת לצורך הימצאות של מלווה לחולה שיש בו סכנה בבית החולים. הרב מרדכי הלפרין בספרו הנ”ל (סז) מעיד מתוך ניסיונו שאדם קרוב המלווה את החולה משפיע על הרופאים והצוות הרפואי, ביחס לטיב הטיפול. אחת הסיבות לחשיבות העניין היא העומס הרב המוטל על הצוות הרפואי, והקרוב שמלווה את החולה ממריץ אותם. כך הכריעו להלכה הגר”א נבנצאל שליט”א (מובא בספרו של הרב הלפרין עמוד 82), הרב ואזנר שליט”א (שם, עמוד 67) והרב נויבירט (מובא באסיא ט’ עמוד 160).