מדי פעם בפעם נשמעים קולות כנגד מערכת החקיקה בארץ, ולעיתים קרובות רבים מבקרים את חולשתו של מנגנון האכיפה. התלות בין שני גופים אלה פשוטה וברורה לכל: בתי משפט ומערכת חקיקה, חזקים ככל שיהיו, הינם, לכאורה, חסרי תועלת אם אין יכולת לאכוף את החוק והסדר שאותם הם קובעים. תלות זו רמוזה כבר בפרשתנו, הפותחת במילים “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”. רבי אלעזר דורש פסוק זה ואומר ש”אם יש שוטרים – יש שופטים, אם אין שוטרים – אין שופטים”, והדבר ברור; מערכת חוק חסרת שיניים היא חסרת כל תועלת.
תלות זו נובעת מיחס בסיסי של התנגדות למערכת החוק. ההנחה היא שהחוק הוא חיצוני לאדם, ושבאופן טבעי הוא יתנגד אליו וישאף לחירות, לחוסר הגבלה מוחלט. במערכת שכזו ישנו מתח מתמיד בין רצונו של האדם ובין רצון החוק, העומדים בסתירה, וההנחה היא שהאדם ינצל כל פרצה שתינתן לו כדי לעשות כרצונו. במציאות שכזו, בתי המשפט הם גוף חיצוני לחברה, המושת עליה “מלמעלה”, מהשלטונות.
מערכת המשפט המפורטת בתורה כוללת כמה ערכאות. הסמכות הגבוהה ביותר היא הסנהדרין, בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית שבבית המקדש. תחתיו ישנם בתי דין של עשרים ושלושה דיינים, הממונים מסמכות הסנהדרין והיושבים בערים, ובסמכותם לפסוק בהכרעות כבדות משקל כמו דיני נפשות. הדרג השלישי והנמוך הוא של בתי המשפט המקומיים, המונים שלושה דיינים, ובסמכותם לשפוט ולנהל את חיי היום-יום הפשוטים – הכרעות ופשרות בתחומי הממונות, החוזים ושאר הדברים שבין אדם וחברו. ניתן לראות בתי דין אלה כדומים לבתי הדין הגבוהים יותר, המהווים גם הם גוף חיצוני הכפוי על החברה.
ברם, בקריאה נוספת של המקורות התנאיים נראה שבתי הדין הקטנים, המעורבים בחברה, אינם גופים חיצוניים לה. במובן הפשוט ביותר, כפי שמפרטת המשנה, בתי דין אלה מוקמים אד-הוק על ידי בעלי הדין ובהסכמתם, תוך שכל אחד מהם מגייס לו דיין בעצמו. מערכת שכזו, הנבנית מרצונם ומהסכמתם המפורשת של התובע והנתבע, אינה מערכת חיצונית; בתי-הדין של שלושה, המקומיים והנפוצים, מבטאים מנגנון עממי של תביעה פשוטה ועמוקה לצדק חברתי. בתורת ישראל ישנם ערכים רבים, והעם הנמצא בזיקה למורשתו תובע יישום הוגן וצודק של ערכים אלה. זהו הביטוי המפורש לפסוק הציורי “אמת מארץ תצמח” – המציאות הארצית, היום-יומית, תובעת את האמת ואת הצדק. הדיינים מכונים בתורה בשם “אלוהים”, והם מנחילים לעולם את הרצון האלוהי בעניין הנידון.
החברה הישראלית של ימינו התרגלה למציאות שבה החוק חיצוני לה. כפי שראינו, נקודת מוצא שכזו גוררת, בהכרח, התנגדות וצורך באכיפה חזקה של החוק. מערכת כופה וכוחנית שכזו דורשת משאבים רבים, וסופה לקרוס. ברם, התלות עליה דיברנו בין החקיקה והאכיפה אינה האפשרות היחידה לקשר בין גורמים אלה. לפסוק הפותח את הפרשה יש הסבר נוסף, אותו מציע “אור החיים”. הוא מתאר מציאות חיים אחרת, שבה העם נשמע לדיינים גם בלא מערכת אכיפה חיצונית: “וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים, חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר”. ישנה אפשרות שבה העם ישאף מעצמו לחוק ולסדר, מתוך הזדהות עם החוק ועם נותן החוק, וגם אז יהיה צורך בשופט – אך לא בשופט המייצג את החוק החיצוני לאדם והכופה עליו התנהגות כנגד רצונו, אלא שופט שאליו יבואו בעלי הדין כדי לדעת מהו רצון ה’ מהם. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך שהולך וצובר תאוצה של הקמת בתי דין לדיני ממונות, שאינם שייכים למערכת הממלכתית. בתי דין אלה צומחים מתוך רצון פשוט של בעלי דין המבקשים את המשפט העברי ואת רצון ה’ בעסקיהם הממוניים. רצון זה, המבוטא בבתי דין אלה, בכוחו להוביל את החברה להנחלת החוק האלוהי בעולם, מתוך רצון אמיתי ולא מתוך כפיה חיצונית. זוהי המציאות הרצויה, העדיפה, וביום שבו מהארץ תצמח האמת – נזכה ל”ציון במשפט תיפדה”.