בפרשת חי שרה מסתיים מסע חייו של אברהם אבינו. בשם אברהם נרמזת ההבטחה של הקב”ה לאברהם שהוא יהיה ‘אַב הֲמוֹן גּוֹיִם’ (בראשית יז, ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב האנושות – יהודים, מוסלמים ונוצרים – רואים בו דמות אב ושואפים ללכת בדרכיו ואף קוראים את שמות בניהם על שמו.

המסר העיקרי המשתקף בדמותו של אברהם הוא היותו הראשון שהאמין באל אחד ובשל יחסיו הקרובים עם האלוהים. (אצל המוסלמים הוא זכה לכינוי ‘אל חליל’ – הידיד, החבר.)

גם ביהדות יותר משאברהם מייצג מורשת אתנית הוא מייצג מורשת רוחנית. על פי ההלכה גר, אף שנולד לא יהודי, אומר בתפילתו ‘אשר נשבע לה’ לאבותינו’, והרמב”ם מנמק: ‘שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה’ (הלכות ביכורים ד, ג). אברהם הוא אביהן של דתות המערב, ובעקבותיו, בכל הצד המערבי של כדור הארץ נמחתה עבודת האלילים והושרשה האמונה באל אחד.

בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. באשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה מתוך נימוק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת האלוהים.

אף שהפער בין יחסן של דתות המזרח לעבודת הפסלים ליחסן של דתות המערב לה הוא פער גדול, יש מקורות יהודיים שמציינים נקודות דמיון דווקא בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שלפי מקורות אלו דתות המזרח הן ממורשת אברהם אבינו. מקורות אלו מתבססים על פסוק ו בפרק כ”ה בסוף הפרשה שמספר שאברהם נתן מתנות לבני פילגשיו שעברו לגור ב’ארץ קדם’ (במקרא ‘קדם’ פירושו מזרח) שלדעת הזוהר (וירא א:ק ע”ב) המתנות היו בתחום החכמה, וכביטוי לכך הזוהר מספר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של ‘בני קדם’ והבחין בקרבה שבין הכתוב בהם לדברי התורה. עם זה, הוא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, והוא חושש שהדבר יטעה אנשים ויגרום להם לסטות מעבודת אלוהים. כמה נקודות יסוד באשר לשוני ולדמיון בין הדרך שבה תופסים את האלוהות ביהדות לבין הדרך שבה תופסים אותה באחדות מדתות המזרח הייתי רוצה לברר כאן.

אלוהים: אור אין-סוף או אבינו שבשמים?

דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, כלומר על הפרדה ברורה בין האלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח ביניהם. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב, אהוב, אח.

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטית. לשיטתן אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא להכיר את האחד שמאחד את הכול. (האחד בהינדואיזם הוא הברמאן, ‘התפשטות אין-סופית’, ואילו בבודהיזם האחד הוא ‘האַיִן’, emptiness).

כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן. בביקורו הראשון של הדלאי-למה בישראל הוא השתתף בכנס דתות בבית גבריאל שעל ידי הכינרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן קרא למשתתפים להצטרף אליו לתפילה על הגשם. הרב פרומן ואתו עוד רבנים, שייח’ים וכמרים, התחננו לגשם ולמחרת ירד גשם. אולם הדלאי למה עמד אותה שעה בצד, ובעדינות אמר לרב פרומן שאין הוא מאמין ‘בדברים כאלה’. כאשר הכול הוא אחד, אין מקום לפנייה, לתפילה ולבקשה. רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.

   ההבדל בין שתי התפיסות מכוון שוב להבדל שבין ‘להיות’ ל’לעשות’. במציאות שבה הכול הוא אחד, הייעוד של האדם הוא לגלות שהכול הוא אחד, משום שלעין לא מיומנת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. ואולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.

שני רבדים של האלוהות

הרב קוק מתייחס לשאלה זו בקובץ הראשון שבשמונה קבצים(סעיף סה). לדבריו היהדות מאמינה בשני רבדים של האלוהות וממילא בשני רבדים של המציאות. ברובד הגלוי של המציאות אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות ה’נגלית’ – תנ”ך, תלמוד והלכה – עוסקים בעיקר באלוהים האישי, ואילו המיסטיקה היהודית – הקבלה והחסידות – עוסקים במה שנקרא ‘פנימיות התורה’, כלומר גילוי האלוהים במציאות במלואה.

כדי להבין את היחס המורכב בין העולם לבין אלוהים לפי הרב קוק נעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג צריך להיות לכל אחד מהם מקום שבו הוא נבדל בהווייתו ובאישיותו מזולתו, ומתוך המרחב ביניהם יוכלו לצאת אל הזולת, לקיים אתו מערכת יחסים ולאהוב אותו. עם זה, חווית האהבה ששואפים אליה בתוך החלל הזה היא להרגיש את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רב אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו ‘הרגל של אשתי כואבת לנו’ ממחיש זאת היטב.

אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. בגלוי האיש והאישה הם שניים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, ‘עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי’ (בראשית ב, כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

מתח זה עולה מהאגדה על בריאת האדם. בתחילה נברא האדם כישות אחת בעלת שני צדדים – צד אחד זכר וצד אחר נקבה. במצב כזה לא הייתה מודעות לקיומו של הזולת, ובשפה קבלית החיבור ביניהם היה ‘אחור באחור’. הפריד אלוהים בין הצדדים והם היו לשניים, איש ואישה. לבסוף הם התאחדו שוב, ‘וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד’ (בראשית ב, כה). בשפה קבלית החיבור עכשיו הוא ‘פנים בפנים’, רואים זה את זה, אוהבים זה את זה.

אוֹם ושלום

‘יוגה’ פירושה אחדות ההוויה. בקרב המתרגלים את היוגה נהוג לסיים את השיעור בהגיית ‘אוֹם’. על פי המסורת ההודית זהו ביטוי להתפשטות האין-סופית ולאחדות ההוויה. היה לי מורה יהודי שהיה מסיים כל שיעור יוגה ב’שלום’. בלי שהיה מודע לכך, הוא נגע ברעיון עמוק. הדמיון בין ‘אוֹם’ ל’שלום’ אינו מקרי^[1] והוא משקף את הדומה והשונה בין היהדות לתפיסות רוחניות שמקורן במזרח הרחוק.

ראשית, גם ‘אום’ וגם ‘שלום’ מתייחסות לאל: כאמור ‘אום’ בהודית פירושה אין-סוף, ולדעת הזוהר (זוהר וירא א, קח ע”ב) הוא גם אחד משמותיו של הקב”ה, וגם ‘שלום’, על פי המדרש, הוא משמותיו של הקב”ה (ויקרא רבה פרשה ט).

נקודת דמיון נוספת היא השימוש בשתי המילים לשם סיכום וסיום – ‘אוֹם’ משמשת לחתימת טקסים ויצירות ספרותית מקודשות, כמו האופנישדות (חלק מכתבי קודש של ההינדואיזם). אף המילה ‘שלום’ חותמת תפילות רבות – ברכת המזון (ה’ יברך את עמו בשלום), תפילת עמידה (המברך את עמו ישראל בשלום), קדיש (עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל) וברכת כוהנים (וישם לך שלום). גם בספרות התלמודית נושא השלום חותם את המשנה ומסכתות רבות של התלמוד.

גם אום וגם שלום הוראתן אחדות והרמוניה. עתה נבחן אפוא את אופייה המיוחד של השלמות.

ספר יצירה הוא מספרי הקבלה הקדומים ביותר, ובמרכזו עומדת האמונה שלשפה יש כוח לא רק לתאר את המציאות אלא אף לפעול עליה, לעצבה וליצור בתוכה. ביסוד השפה שלוש אותיות המכונות ‘אִמוֹת’ – אל”ף, מ”ם ושי”ן. כל אחת מהאותיות הללו מסמלת אחד מיסודות ההוויה: מ”ם כנגד המים, שי”ן כנגד האש ואל”ף כנגד האוויר, (ספר יצירה ג, ד). שלושת היסודות האלה משקפים את הדיאלקטיקה שבין האש ובין המים ואת האוויר שמסמל את האיזון ביניהם (ספר יצירה ב, א).

ספר היצירה אף מתאר את הצלילים של האותיות הללו: ‘שלש אמות אמ”ש, מ’ דוממת ש’ שורקת א’ אויר רוח מכריע בינתים’ (שם).

הראב”ד בפירושו לספר יצירה מגלה לנו סוד: ‘מ’ דוממת – פירוש קול דממה דקה’. המונח ‘קול דממה דקה’ מתייחס למה ששומע אליהו בהתגלותו של הקב”ה אליו בהר אלהים, הר-חורב, כשנמלט מפני רודפיו (מלאכים א, יט). קולה של הדממה באות מ”ם דומה במיוחד לצליל הדומם ‘אום’ שנחשב למשקף את האחדות הרוחנית של ההוויה.^[2] כפי שראינו לעיל בספר יצירה, המ”ם הדוממת מסמלת את המים. גם בתרבות המזרח אנו מוצאים קשר הדוק בין האוֹם למים. ביטוי מוכר לכך הוא התמונה בסוף ספרו של הרמן הסה, ‘סידהארתא’ (המגולל מעין גרסה של תולדות הבודהא), כאשר הנזירים החיים על יד הנהר זוכים לשמוע את קולו – ‘אוֹם’.

מזרח מים, מערב אש

נראה שאפשר לומר שהמים והאש מסמלים את תרבות המזרח והמערב. המים מסמלים את הרוגע. בספר הבסיסי של הטאו, ‘דאו דה צ’ינג’, המים מושווים לטאו^[3] עצמו, והספר מהלל את המים ואת תכונתם – אין רך וגמיש כמותם אך יש בהם הכוח לגבור על הנוקשה ולהמסו. הטאו אף דוגל בפסיביות ביחס למציאות, באי-פעולה (ווּ-וֵי). גם ברבות מהתפיסות המזרחיות האחרות מושגת ההארה באמצעות קבלת המציאות ו’זרימה’ לתוכה, תהליך שמתרחש בעיקר בתודעת האדם ולא נגזר ממעשיו. מהמים נשמע קולו של ה’אוֹם’.

לעומת זאת ניתן להציג את האש כיסודו של העולם המערבי. לוח השנה במערב נקבע על פי השמש, והיום הקדוש בעולם הנוצרי הוא Sunday, יום השמש. על פי המיתוס היווני, שמבחינות רבות הוא המיתוס של המערב עד ימינו, ראשיתה של הציוויליזציה – האפשרות ליצירה והתקדמות – בפרומתאוס, שגנב את האש מהאלים ונתנה לבני האדם. האש היא סמל לכוח האקטיבי הפועל על המציאות. הדינמיות, הרצון לפעול על העולם ולשנותו והרצון להתקדמות – אלו היסודות שתרבות המערב מושתתת עליהם.

שלום – חיבור בין אש למים

במילה שלום יש את הצליל ‘אוֹם’ ונוסף עליו ש”ין. רבי נחמן מברסלב, בעקבות הזוהר הקדוש, מדמה את השלום לחיבור בין אש למים: ומה הוא השלום? שמחבר תרי הפכים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ויקרא יב ע”ב) בפסוק: עשה שלום במרומיו, כי זה המלאך מאש, וזה ממים, שהם תרי הפכים, כי המים מכבה אש, והקב”ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד.( לקוטי מוהר”ן, תורה פ’)

ברקע דרשת הזוהר נמצא השורש המשותף של המילים ‘שלום’ ו’שלם’. המציאות מורכבת ורבת פנים והשלום הוא השלם שמכיל את הכול, גם את הפרטים שנראים הפוכים וסותרים. ואכן, מספר היצירה עולה שהשורש של”ם עצמו מכיל את ההפכים – מ”ם של המים ושי”ן של האש.

היהודים כידוע הם ‘שֵׁמים’ – מצאצאיו של שם, ההכלה של יסודות האש והמים ביהדות מעניקה משמעות חדשה לכינוי הזה. ייתכן שזהו חלק מההסבר לריבוי תופעות האנטישמיות שחווינו במהלך הדורות. יש שתוקפים אותנו על שום יסוד המים שבנו, ויש שתוקפים אותנו על שום האש שבנו, ויש שתוקפים אותנו על שום התעוזה לחבר בין הדברים.

שבת חברון

מתוך הפרשה ניתן להעלות לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את היחס לעמים הקרובים. הפרשה מספרת על קבורת שרה במערת המכפלה ועל קניין השדה בידי אברהם. לפיכך זכתה פרשת ‘חיי שרה’ לכינוי שבת חברון, ומדי שנה בשנה מתכנסים בה רבבות יהודים כדי להתפלל ולפקוד את קברי אבותם. כידוע, המקום הקדוש הזה הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי- ערבי. בין הזוועות הרבות שנעשו בחברון בולט הטבח של שנת 1929 שבו טבחו ערביי העיר בשכניהם היהודים והביא לסופו של היישוב היהודי בחברון, ומן הצד האחר הטבח במערת המכפלה בשנת 1994 שבו טבח יהודי בעשרות מתפללים מוסלמים שבאו להתפלל בקבר.

גם בשיח הפנים הישראלי בין ימין לשמאל נותרה שאלת הזכות על העיר חברון נפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, כשמת אברהם בשיבה טובה באו שניהם למערכת המכפלה וקברו את אביהם יחד: ‘וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא’ (בראשית כה, ח-ט)

הפסוק בוחר במילים ‘וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו’ כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד טורח הפסוק לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין זו עובדה ביוגרפית בלבד אלא קשר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. הכבוד הגדול לאברהם הוא כשכל בניו וכל הרואים בו אב באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.

ברוח זו נהג לפעול ידידי הרב מנחם פרומן, כשארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. כפי שהוא נוהג לומר, העיר חברון נקראת בערבית אל-ח’ליל, כלומר ‘החבר’, ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.