להורדת השיעור בmp3 לחץ כאן

בשנת 1854 ניסה הממשל האמריקני לשכנע את צ’יף סיאטל, מנהיג השבט האינדיאני דאוומיש, למכור לו את אדמת השבט. סיאטל הגיב להצעה בנאום שנשא בחודש מרס של אותה שנה. תוכנו המדויק של אותו נאום אינו ידוע, בין השאר משום שהוא דיבר בלושוטסייד (Lushootseed), שפה שלא הייתה מוכרת ללבנים. מכל מקום, לפי אחת המסורות הוא נימק את הסתייגותו מהעסקה בטענה ש’הארץ אינה שייכת לבני האדם, בני האדם שייכים לה’. בעיני הצ’יף הארץ כולה קדושה. האדמה היא האם, ורוחות השמים הן הרוח – הן מעניקות לנו את רוח החיים, ובמותינו אנו משיבים להן את רוחנו. יחסנו לטבע, לדברי סיאטל, הוא כיחס שבין אח לאחות.

בספר ויקרא, ובייחוד בפרשיות בהר-בחוקתי בתיאור השמיטה, התורה מתייחסת לארץ לא כאל אובייקט דומם אלא כאל סובייקט, ישות חיה שאנו מחויבים לה ואחראים לה, ושאם נטמא אותה היא תקיא אותנו מתוכה (ויקרא יח, כה). לארץ אף ניתנה שבת מנוחה פעם בשבע שנים ממש כמו שלאדם היא ניתנה פעם בשבוע (ויקרא כה, ב). התורה גם מזהירה אותנו שאם לא ניתן לארץ לשבות, נצא לגלות עד שהארץ תשלים את השבתות שנגזלו ממנה (ויקרא כו, לד).

אם כן, גם לפי היהדות הארץ קדושה, ובדומה לדברים שאמר הצ’יף על הקשר העמוק שבין האדם לארץ אנו מוצאים בדברי הפתיחה לספר אורות:‘ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה…ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה’. מסופר על הרב קוק שפעם השתרע על האדמה ומלמל ‘אדמתי, אדמתי! אדמת ארץ ישראל הקדושה!’ את התנהגותו הוא הסביר ‘וכי אמתי יש לי הזדמנות לשוחח קצת אל אמא אדמה, המצפה לקיבוץ בניה לתוכה?’. 

הדמיון בין דברי הרב קוק לדברי הצ’יף מחייב לחדד את ההבדלים ביניהם, שכן היהדות היא דת מונותיאיסטית ואילו תפיסת האדמה האינדיאנית היא חלק מתפיסה דתית אלילית. ואכן, בשיח הישראלי, מידי פעם נשמעים קולות המאשימים את אלו המדברים על קדושת הארץ כחוטאים בפולחן האדמה. מהו אפוא היחס בין אמונה באל אחד לאמונה בקדושת הארץ? ביסוד העניין נמצאת שאלת היחס בין האלוהים לבין העולם.

האלוהים והעולם

ישנן שלוש תפיסות בסיסיות ליחס בין האלוהים לעולם. בקצה האחד ישנה התפיסה הטרנסצנדנטית, אשר לפיה המציאות והאלוהים נפרדים זה מזה. אמנם יכולה להתקיים ביניהם מערכת יחסים, אבל אלוהים הוא מעבר למציאות וממילא מחוצה לה. תפיסה זו מיוחסת, בין היתר, לפילוסופיה של הרמב”ם.

בקצה האחר נמצאת התפיסה הפנתיאיסטית, המזהה בין האלוהים לבין הטבע. תפיסה זו רווחה בעולם הפאגני העתיק ומתבטאת גם בנאומו של הצ’יף סיאטל שפתחנו בו. הזהות בין האלוהים לטבע עלולה להביא לידי פולחן הטבע.

בין שתי הקצוות הללו קיימת תפיסה שלישית המשלבת ביניהם:

הפנאנתאיזם היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו. הפנאנתאיזם דומה לפנאתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנאתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבעבלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנאתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי. (ויקיפדיה על הערך ‘פנאנתאיזם’)

התפיסה המשלבת היא למעשה התפיסה הבסיסית של המיסטיקה היהודית ושל הקבלה.

בלשון של ספר יצירה : ‘הוא [=הקב”ה] מקומו של עולם ואין עולמו מקומו’, (ספר יצירה ד:ב, נוסח קצר יותר מופיע גם בבראשית רבה פרשה סח, ט) כלומר מכיוון שאלוהים אינו חלק מהעולם אלא העולם חלק ממנו, ממילא אין אלוהים מצטמצם בו.

בריאת העולם

הבדל בין התפיסות השונות מחזיר אותנו לסיפור בריאת העולם. נהוג לתאר את בריאת העולם באמצעות המושג ‘יש מאין’. המשמעות המקובלת של המושג היא שבעבר לא היה דבר חוץ מאלוהים, ומתוך העדר מוחלט יצר אלוהים בריאה חדשה, עולם, ובעקבות אותה יצירה היו שתי ישויות – האלוהים והעולם.

בתפיסה הקבלית, לעומת זאת, משמעות ה’אין’ איננה העדר כי אם אלוהות אין-סופית, אלוהות שאי אפשר לצמצמה בהגדרות ובשמות ולפיכך מכונה ‘אין’, על שום שאינה נתפסת. תהליך בריאת העולם הוא ההשתלשלות מה’אין’ אל הממשי והמוגדר. אולם גם אחרי ההתהוות ה’יש’, עדיין קיים בעולם רובד פנימי של הדבר הגבוה יותר, של ה’אין’. האמירות שהכול הוא אלוהות, כגון ‘לית אתר פנוי מיניה’ (אין מקום פנוי ממנו תיקוני זוהר, קכב ע”ב) והפירוש החסידי לדברי הפסוק ‘אֵין עוֹד מִלְבַדּו’ ( דברים ד, לה), מתייחסות לרובד זה של המציאות.

כפי שפרופסור יהודה ליבס מציין, המשמעות המקורית של המושג ‘יש מאין’ היא הקבלית. המקור למושג ‘יש מאן’ הוא שירו של רב שלמה אבן גבירול המתאר את בריאת העולם: ‘למשוך משך היש מן האין, כהימשך האור היוצא מן העין’. משפט זה הוא פרפרזה על המשנה בספר יצירה המתארת את תהליך בריאת העולם:

יצר ממש מתהו

ועשה את אינו ישנו

וחצב עמודים גדולים מאויר שלא נתפס

(ספר יצירה פרק ב משנה ו)

כמו שה’תהו’ ו’האויר שלא נתפס’ אינו העדר אלא מציאות שאי אפשר להגדירה, כך ה’אינו’ המשווה אליהם ושאף הוא הופך לדבר ממשי, ל’ישנו’ – אינו היעדר.

הרב קוק מתייחס לוויכוח הזה במפורש ומנמק את הכרעתו:

לא הרעיון של אי אפשרות להמציא יש מאין המוחלט גורם הוא להדעת של האצילות, על פי השיטה המפרשת אותה שהכל הווה, היה, ומתהווה, מרוח אלהים חיים, והישות האמיתית לגבי העולם היא גם כן האלהות באמונה העליונה. כי אם כיון שיש אפשרות בלא שום מניעה לצייר את המציאות באופן זה, אין אנו נזקקים עוד לאפנים אחרים, ופשיטא שראוי לחשוב שהאופן המוכן כבר תעשה האלהות על ידו את הכל, ואין צורך בשום דבר מבלעדיו. על כן אין רוח חכמים הללו נוחה מהויית יש מאין גמור כפשוטו. (הרב קוק שמונה קבצים, ב:פא).

המפץ הגדול

את המציאות הרוחנית של העולם אפשר להבין מתוך השוואה למציאות החומרית שלו. על פי המדע, לכל דבר במציאות יש רובד פנימי שהוא אטומים. לכל אטום יש רובד פנימי יותר שהוא אנרגיה. יש דרכים לגלות את האנרגיה הזאת ולשחרר אותה, וזהו למעשה הבסיס לאנרגיה גרעינית.

מציאות זו של העולם החומרי נגזרת מהתפיסה הקוסמולוגית של המפץ הגדול, שלפיה היקום נוצר מהתפשטות של נקודה אחת שבתחילה, בזמן המפץ, הייתה אנרגיה. עם הזמן השתלשלה האנרגיה וקיבלה צורה של חומר, אבל לעולם האנרגיה המקורית טמונה ביסודו של כל חומר. 

דרגות של התגלות

לצד התפיסה שהאלוהות נוכחת בכל דבר, ישנה הבנה שלמקומות מסוימים יש משמעות מסוימת. ארץ ישראל שונה משאר הארצות, ירושלים שונה משאר המקומות בארץ ישראל, ובתוך ירושלים ישנו המקדש. משמעות הדבר היא שברובד העמוק והפנימי הכול אלוהים, אבל יש הבדל ברמת ההתגלות. אם נחזור להשוואה למציאות החומרית של העולם, הרי שגם אבן וגם אש מורכבות מאנרגיה, אבל באש גילוי האנרגיה גדול יותר מאשר באבן.

צימאון לאל חי

אם נחזור לשאלה שפתחנו בה, הרי שההבדל בין התפיסה הקבלית לתפיסה הפנתאיסטית שמייצג הצ’יף סיאטל הוא שלפי התפיסה הקבלית אמנם הארץ קדושה, אבל קדושתה אינה מנותקת מה’ האחד והאין-סופי שמאחד את הכול ונמצא מעל הכול. מתוך המפגש עם האלוהות הנוכחת במציאות שואפים להגיע לחיבור לאלוהות שמעבר לה. וכפי שכותב הרב קוק במאמרו ‘צמאון לאל חי’:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו… האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה. ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים. (אורות עמ’ קיט-קכ)

החשיבות של התפיסה האימננטית אינה רק ביחס שבין אדם לאלוהים, אלא ביחס של האדם לעולם. האמונה בנכוחות האלוהים במציאות מאפשרת לאדם לעמוד מול החיים מתוך כבוד וחרדת קודש.