ניפוץ חלום

בהעלותך היא מהפרשיות העצובות בתורה, ומכאן חשיבותה – חייבים ללמוד את לקחיה. החלום, האידאל, הציפיות הגבוהות – כולם מתנפצים אל מול מציאות מתסכלת ומכוערת. אחרי כמעט שנה שישראל שוכנים מסביב להר האלוהים מגיע הזמן לזוז, ומשה מלא ציפיות – או-טו-טו נכנסים לארץ ישראל. הוא מפציר בחותנו להישאר עמם ולהיכנס אתם לארץ, ובתוך כך הוא חוזר ומתאר באזני יתרו את הטוב שעתיד להיות (במדבר י, כט-לב). אולם יתברר בהמשך שלא רק יתרו לא יזכה להגיע לארץ, גם משה לא יזכה. ולפני שיהיה טוב – יהיה רע, רע מאוד. כאשר המחנה מתחיל לנסוע, משה נדרך לקראת המלחמה שעתידה לפרוץ מיד עם כניסתם לארץ, וקורא ‘קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ’ (במדבר י, לה). אולם מתברר שהאויבים והשונאים אינם מבחוץ אלא מבפנים דווקא.

תלונות גרועות מחטאים

הקריאה של משה מבטאת את שיא הציפיות, אך מיד אחר כך מתחיל המדרון החלקלק שסופו ידוע – ההורים ימותו במדבר, והבנים ינדדו במדבר עשרות שנים. מהו החטא שקלקל הכול? הרי אפילו לחטא העגל, לאלילות ברגע הקדוש ביותר במערכת היחסים שבין ישראל לקב”ה – רגע כינון הברית במתן תורה – היה תיקון וכפרה. מה גרוע מזה שאין לו תקנה?

יש לכאורה מגוון של אירועים שליליים בפרשתנו ובפרשיות הבאות: בפרשתנו – תלונות המתאווים לבשר ודברי הסרה של מרים במשה; בפרשת שלח – המרגלים ודיבתם על הארץ; בפרשת קורח – המרידה במנהיגותם של משה ואהרן. אולם לא נכון יהיה לראות את האירועים הללו כאירועים מובדלים. אפשר לסכם את המשותף להם במילה אחת, שחוזרת פעמים רבות בפרשיות האלה: ‘תלונות’. מה רע כל כך בתלונות? אין ציווי בתורה ‘לא תתלונן’, ומה יותר אנושי מלהתלונן? כדי לענות על כך, נתבונן בתלונות עצמן ונראה שהבעיה בתלונות היא לא התלונות אלא מה שעומד בבסיסן.

עבר, הווה, עתיד

פרשתנו אינה הראשונה שבה התלוננו בני ישראל. כבר בספר שמות, בפרשת בשלח, העם מתלונן על מחסור במים ובאוכל (שמות טו, יז). אולם כפי שמציין אלחנן סמט בספרו עיונים בפרשת השבוע, הרי שבפרשת בשלח יש לפחות בסיס לתלונות. בתחילת המסע, אכן היה מחסור במים ובמזון. גם אם אפשר היה לקוות שהעם יתמודד עם החסר הזה בדרך חיובית יותר, עדיין אפשר להכיל ולהבין את התלונות. לעומת זאת, התלונות בפרשתנו הן מסוג אחר לחלוטין.

הבעיות התחילו מיד אחרי שמשה קורא ‘קומה ה’ ויפוצו אויבך’. מיד אחר כך נאמר: ‘וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’ וַיִּשְׁמַע ה’ וַיִּחַר אַפּוֹ’ (במדבר יא, א). על פי ההקשר ‘מתאוננים’ הוא סוג של תלונה. לא מפורט על מה הם התלוננו. נראה ששתיקה זו באה ללמד את מה שלרוב נכון לכל התלונות באשר הן – הדבר שעליו מתלוננים אינו הסיבה לתלונה אלא לכל היותר העילה לה. אי–היכולת להכיר בזאת יכולה לגרום לאדם לשגות באשליה שאילו רק יקבל המתלונן את ‘משאלת לבו’, הכול יסתדר. אשליה זו משותפת גם למתלונן וגם למי שרוצה לעזור לו.

מצד האמת, הדבר שעליו מתלוננים אינו העניין. יש אנשים שנקודת המבט הבסיסית שלהם על החיים שלילית. ראייה זו מושרשת אצלם עמוק, וכך הם חווים את המציאות. תחושתם הפנימית היא שהאחרים לעולם רוצים ברעתם, והם תמיד מחמיצים את מה שהיה יכול להביא שינוי טוב ומבורך לחייהם. הם רואים רק את מה שאין ולעולם לא את מה שיש, תמיד חסר להם, תמיד רע להם.

את הטיפוסים האלה נפגוש מיד בהמשך הדברים:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא, ד-ו)

התלונות מידבקות – קבוצה אחת של ‘אספסוף’ מתחילה להתלונן וכבר מצטרפים אליהם האחרים, ‘ויִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל’.
תלונות עלולות לגרום לאדם לשקוע בהוויה שבה הכול שחור, ואילו המציאות האחרת לעולם טובה יותר. אולם רמת העיוות מדהימה כאשר ה’אלטרנטיבה’ שעליה מדברים היא העבדות במצרים. כזכור, במצרים היה רע, המצרים מיררו את חיי ישראל על ידי שיעבוד בעבודה קשה ואף רצחו את בניהם. ולמרות הכול, בעיני המתלוננים, מצרים נחשבת למקום של שפע, ‘שנגרי-לה’, גן העדן האבוד. הטענה שבמצרים האוכל היה חינם מגוחכת. גם אם היא נכונה, זה רק מאותה סיבה שבעלי חיים מקבלים את מזונם ‘חינם’ – בעלי חיים הם רכוש, אין להם כסף ומעצם כך הם מקבלים מזון, כדי שיוכלו לעבוד את אדוניהם. כך אצל העבדים. כמו שאת העבר הם הופכים מרע לטוב, גם את ההווה הם מצליחים להפוך מטוב לרע. הם בזים למתנת אלוהים, למן, והתורה נאלצת, במעין מאמר מוסגר, להקדיש את שלשת הפסוקים הבאים (ז-ט) להפרכת טענתם על ידי שהיא משבחת את המן.

ה’, בתגובה לתאוותם לבשר, נותן להם את מבוקשם: ‘עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם’ (במדבר יא, כ). התאווה לבשר גרמה להם למאוס בה’, וסופם שימאסו גם בבשר. כשיהיה הבשר, לא יעבור זמן רב עד שיראו שזו הייתה אשליה לחשוב שהבשר הוא מה שחסר להם.

נוסף על היפוך המציאות על פניה, מקוממת הקטנות וצרות האופקים של התלונה – הייתכן שהדבר המרכזי בחיים, שבגללו צריך לבכות ולהתגעגע למצרים הוא התאווה לבשר? היעדר הפרספקטיבה הזאת, לצערנו, אינו רק נחלת העבר.

הושע בן שלום, ראש המכינה קדם-צבאית בית ישראל, מכינה שעוסקת רבות בהכרה ובתרומה לחברה הישראלית, מביא את דור המדבר כמשל לזמננו. אנחנו זוכים לחיות בתקופה שדברים גדולים קורים בה, במאה החשובה ביותר של תולדות עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, ואנשים מתעסקים בלריב ובלהתלונן על זוטות. תופעה זו קיימת לא רק במרחב הלאומי אלא גם במרחב האישי. חרותה בזיכרוני תמונה מאחת החתונות שנוכחתי בהן, שבה אבי החתן היה עסוק עד החופה בלכעוס ולריב עם צוות האולם על סידור השולחנות במקום לנצל את הרגע ולשמוח ביום הגדול של בנו.

בהמשך הפרשיות ילכו רגשות הנוסטלגיה למצרים ויגברו. יהיו מי שיציעו לחזור למצרים (במדבר יד, ד), ומצרים תזכה לתיאורים המיוחדים לארץ ישראל: ‘אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ’ (במדבר טז, יג). אחר כך יעברו המתלוננים מלמאוס בה’ (במדבר יא, כ) לנאץ את ה’ (במדבר יד, יא). תפיסת המציאות נוגעת לא רק ליחס לעבר ולהווה אלא גם ליחס לעתיד. חטא המרגלים בפרשת שלח הוא בעצם הרחבת תרבות התלונות גם לעתיד, להתייאש ולבכות. העבר היה טוב, ההווה רע, והעתיד יהיה רע עוד יותר.

חטאי ‘לעשות’ לעומת חטאי ‘להיות’

התלונות של העם על הבשר שברו את משה:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה ..וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (בדמבר יא, י – טו)

כמה הידרדרה מערכת היחסים בין משה לעם; אחרי חטא העגל היה משה מוכן להקריב עצמו כדי להציל את העם (שמות לב, לג), ואילו כאן משה מבקש למות ובלבד שיפטרו אותו מלהנהיג את העם. מה גרם אפוא למשבר הגדול?

התלונות אינן עניין נקודתי או נפילה זמנית, הן שיקוף וביטוי של הוויית החיים והן מאפיינות אווירה כללית. תפיסת מציאות מעוותת גורמת לכך שלעולם ייתפסו לחסרונות, לא משנה כמה טוב. תמיד החלופה שלא נבחרה מתבררת למפרע כטובה יותר. ומה שלא תעשה – לעולם תהיה בחזקת אשם. רש”י כותב שכאשר התפלל משה לרפואות אחותו מרים, שנענשה מכיוון שדיברה בו סרה, הוא נאלץ לקצר בתפילתו: ‘מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה?!’ (רש”י, במדבר יב, יג)You can’t win. כך אי אפשר לנהל מערכת יחסים, אין עם מי לדבר, אין לאן להתקדם. באווירה העכורה הזאת, משה מרגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך. ולכן, בתשובה לשאלה שפתחנו בה: על המעשה של חטא העגל אפשר להתגבר וממנו אפשר להמשיך הלאה, אך לא כשתפיסת העולם הבסיסית והפנימית מעוותת לחלוטין. בשפה של ‘לעשות’ ו’להיות’: חטא שהוא בתחום של ה’לעשות’ – אפשר להתגבר עליו, אולם כאשר שורשו הוא ב’להיות’, הוא שייך לעולם הפנימי העמוק, וסליחה מאת ה’ לא תפתור דבר משום שאין שינוי פנימי.

החטא ועונשו

אמנם הבוכים והמלינים בסופו של דבר צודקים, רק שהם לא תמיד מכירים בעובדה שהדבר נובע מכך שתלונותיהם הן בחזקת נבואה המגשימה את עצמה. נקודה זו עולה היטב בסיפור של המרגלים המעידים על עצמם: ‘וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם’ (במדבר יג, לג) לא פלא שכשלמרגלים יש דימוי עצמי נמוך, ‘וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים’, בסופו של דבר גם האחרים מתייחסים עליהם ככה: ‘וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם’ (שם).

העונש על חטא המרגלים הוא אפוא מתן האפשרות שהתלונות יתממשו:

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה’ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר יד, כז-כט)

לעומת זאת, אלו שהאמינו שאפשר להצליח להגיע לארץ, כלב ויהושע, אכן הגיעו בסופו של דבר אל הארץ. (במדבר יד, כז-כט)

נראה שאין כאן רק עונש, אלא תובנה שבגלל תפיסת המציאות של דור המדבר, לא היה אפשר להתקדם אתם לשלב הבא ולהיכנס לארץ, וממילא צריך היה להמתין לדור הבא.

כמו שלתפיסות השליליות יש כוח לעצב מציאות רעה, לתפיסות חיוביות יש כוח לעצב מציאות טובה. את הפסוק ‘מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב’ (תהלים לד, יג) אפשר לפרש לא רק כשאלה אלא גם כתשובה. השאלה היא: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים? ואילו התשובה היא: אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. מי שאוהב את הימים שלו, רואה את הטוב ויש לו יחס חיובי למציאות, זוכה לממש את החיים.

באחת מהתורות החשובות של רבי נחמן הוא תובע מהאדם לחפש תמיד את הטוב בו ובזולתו (לקוטי מהר”ן סימן רפב). לפי רבי נחמן כך גם ביחס לרשע, אם תגלה את הטוב שבו, ותתמקד בו הוא ישתנה. בני אדם, כמו החיים, מורכבים. יש בהם טוב ורע. מתן הדגש על החיובי שבאדם ועל הטוב שבו יכול לעצב את היחס אליו ולהגדיר את זהותו. כאשר האדם מתמקד בטוב שבו הוא יכול לשמוח בחייו והדבר יביא אותו למקומות טובים. ההתמקדות ברע שבאדם, לעומת זאת, עלולה לייאש אותו. מפני הדבר הזה רבי נחמן הזהיר אותנו מאוד ובו הוא חותם את החלק הראשון של לקוטי מהר”ן, והוא קורא שם לתלמידיו להפיץ את המסר הזה בעולם. 

תיקון עולם פנימי

לסיכומו של דבר, התורה עוסקת רבות בתיקון מעשיו של האדם. הבעיה של עם ישראל שפרשתנו עוסקת בה, נוגעת פחות לפן המעשי של חייהם ובעיקר לעולמם הפנימי. חלק גדול מתפיסת המציאות השורשית של האדם מעוצבת בשלבים מקודמים מאוד של החיים. יוצאי מצרים גדלו בתוך סבל גדול, וייתכן שזו הסיבה ליחסם הפתולוגי למציאות ולחוסר היכולת להשתנות גם כאשר גורלם משתנה לטובה.

אחת הבשורות של העידן החדש היא התגברות ההכרה שהעולם הפנימי ותפיסת המציאות ניתנות לשינוי. תנאי מקדים אפוא לאדם הרוצה לשנות את תפיסת המציאות שלו היא ההכרה שאפשר להפריד בין המציאות לבין הדרך שבה חווים אותה ומפרשים אותה. רק כך יהיה האדם מסוגל לראות שהשינוי הנחוץ אינו במציאות אלא בתפיסת המציאות. אז יוכל האדם לשאול את עצמו למה הוא בוחר לפרש את המציאות באופן שלילי ואיך הוא יכול לפתוח את עצמו לנקודות מבט אחרות על המציאות. ביהדות, תחום עבודת הנפש פותח מאוד בחסידות ובקבלה. בזמננו אנו עדים לתנועה כלל עולמית של העמקה בעולם הפנימי של נפש האדם, החותרת לתיקון לא רק של ה’לעשות’ אלא גם של ה’להיות’.